מאהל שובתי הרעב של ראשי המתיישבים ביו"ש פורק ביום חמישי. אתגר הכשרתה של ההתיישבות הצעירה, שהכשיל בשבוע שעבר שר הביטחון בני גנץ, נדחה עד לאחר הבחירות. עם זאת, ראשי המתיישבים יכולים לשאוב עידוד מסוים מהתפתחות טרייה בתחום המשפטי, שנוגעת ליישובים רבים שעד כה לא הוסדרו.
מסמך שגובש בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, ואושר לפני כשבוע בוועדת התכנון העליונה של המנהל האזרחי, מקבע עקרונות שבלשון המעטה לא עוררו התלהבות בקרב ראשי המתיישבים, אבל גם עשוי לקצר את הדרך להסדרת עשרות מאחזים שהוקמו על אדמת מדינה. עיקריו מתפרסמים פה לראשונה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "בונה הארץ, איש החזון והמעש": פרידה ממשה מושקוביץ
– מול החרדים יעבוד רק מאזן אימה חוקי וכלכלי
– גנץ החליט על סגירת גלי צה"ל, האם יוכל ליישם זאת?
מעט היסטוריה: הסדרת היישובים היהודיים הלא מוכרים ביו"ש נתקעה במשך שנים, על אף החלטת הממשלה מפברואר 2011 שהיישובים שהוקמו על קרקעות מדינה יוסדרו. המשימה הועברה למועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי ביו"ש, והפקידות הבכירה שם ביקשה לקדם אותה בכלי המנהלי המוכר לה מתחומי ישראל הקטנה – חוק התכנון והבנייה.
אלא שעולם התכנון הישראלי הוא תרבות מאורגנת שלמה, עם היררכיה מסודרת ומוסדות ותיקים: תוכניות מתאר (תמ"א) ארציות, תוכניות מחוזיות, תוכניות מקומיות, ועדות לתכנון ובנייה, ועדות ערר ועוד. כל זה לא קיים ביו"ש. התכנון באזורי לב הארץ הוא לרוב ספורדי ונקודתי. הממשלה פונה למנהל האזרחי ומבקשת ממנו לאשר נקודת יישוב מסוימת, בלי מבט כולל וללא תכנון רחב.
שינוי מגמה החל ב־2016, עם הניסיונות להסדיר את היישוב אביגיל בדרום הר חברון. היועמ"ש ביקש לייבא עקרונות תכנון מנחים מישראל הקטנה, והעיקרון שהפך לסלע המחלוקת מול אנשי ההתיישבות הוא "צמוד דופן", שיובא מתמ"א 35.
תמציתו: לא יאושר תכנון לבינוי בשטח שאינו צמוד דופן ליישוב קיים. אם רוצים להכשיר שכונה מרוחקת, צריך תחילה לתכנן ולבנות על כל השטח מהיישוב הוותיק ועד לשכונה.
ההיגיון של תמ"א 35 ברור. ישראל קטנה וצפופה, והביקוש גבוה לדירות מגורים. "צמוד דופן" הוא כלי תכנון שנועד לאזן בין צורכי הבינוי וההתפתחות ובין האינטרס הציבורי בשמירה על שטחים פתוחים, ריאות ירוקות, שמורות טבע ומרחבים אקולוגיים. בנייה שאינה צמודת דופן דורשת החלטת ממשלה על הקמת יישוב חדש, ולצידה אישורים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה ושל משרד האוצר. אישורים כאלו אינם ניתנים כמעט.
אלא שהקשר בין הכלי הזה ובין מטרות התכנון ביו"ש רופף למדי. 40 אחוזים מהשטח בלב הארץ הם שטחי A ו־B שאי אפשר לתכנן ולבנות בהם. כ־45 אחוזים הם אדמות פרטיות או אדמות סקר שלא הוכרזו כאדמות מדינה. הבנייה הערבית הבלתי חוקית מתפשטת במהירות, ועתודות הבנייה של היישובים היהודיים קטנות מאוד.
בחלק מהמקרים, הקמת היישובים הלא מוכרים נעשתה בעידוד המדינה, במטרה לבסס אחיזה בשטחים ריקים ולפתח גושי התיישבות – בדיוק הפוך מהמטרה של תמ"א 35. "צמוד דופן" הפך מכלי תומך תכנון לבלם שמנע הכרה, תכנון ופיתוח בכשבעים יישובים ביו"ש. בהתיישבות ראו בו "פטנט יועמ"שי" לתקיעת ההתיישבות. וכך, החלטת הממשלה מ־2011 נותרה על הנייר.
מי שטיפל בנושא מטעם היועמ"ש הוא המשנה ליועמ"ש (אזרחי) ארז קמיניץ, יחד עם ראש תחום נדל"ן כרמית יוליס ומרכז תחום איו"ש ניב יערי. הצוות של קמיניץ הבין שאי אפשר להחיל את עקרונות תמ"א 35 כפי שהם, ונדרשות התאמות למצב הייחודי ביו"ש. הוא הציב לעצמו מטרה לנסח מסמך בהיר ושוויוני שיחול הן על יהודים הן על ערבים.
בעבודת המטה גובש המסמך שאושר בשבוע שעבר במנהל האזרחי, ושמתפרסם במקור ראשון לראשונה. הישגם של היועמ"שים הוא קיבוע עקרון "צמוד דופן" כתנאי מחייב להכרה בנקודות יישוב כשכונות של יישובים קיימים, בניגוד לעמדת קברניטי ההתיישבות. ההישג של ההתיישבות הוא ההכרה של היועמ"ש ברשימת הקלות ייחודיות לתכנון ביו"ש. מדובר ברשימת מצבים שבהם נקודת יישוב תוכר כשכונה של יישוב ותיק, גם אם היא לא לגמרי צמודה לישוב.
למשל, ניתנה הקלה כאשר המרחק של הנקודה מהיישוב נובע מבעיית בעלות פלסטינית בקרקע בין הנקודות. לשם השוואה, בישראל הקטנה יש חיץ מובנה בין שאלת התכנון לשאלת הבעלות. מוסדות התכנון מתכננים את השטחים בהתאם למה שנכון לעשות עם הקרקע, בלי קשר לזהות הבעלים. אם המועצה הארצית מחליטה להסב שטח מחקלאות למגורים, לא מעניין אותה מי הם הבעלים. היא מניחה שברגע שהקרקע תופשר, הבעלים ימהרו לממש אותה ולבנות עליה שכונה, באמצעות מכירה ליזם או בדרך אחרת.
החלת העיקרון הזה ביו"ש בעייתית, שכן אם בין יישוב למאחז יש קרקע פלסטינית פרטית – לעולם לא יבנו בה. לכן נקבע שמרחק שנובע מבעיית בעלויות ("חסרה קרקע צמודה בבעלות זמינה לתכנון") לא ימנע הכרה בשכונה.
מאפיין ייחודי נוסף ליו"ש הוא הטופוגרפיה ההררית. כאשר היישוב שוכן בעמק ומעליו שכונה על ההר, ואין דרך לתכנן ולבנות על שטח הביניים התלול. אחת ההקלות שניתנו היא הכרה בשכונות מרוחקות במקרה של פערים טופוגרפיים ניכרים בין השכונה ליישוב המקור. כך גם כאשר בין היישוב לשכונה יש שמורת טבע ("ערכי טבע רגישים ופרוזדורים אקולוגיים המפרידים בין הקרקעות הזמינות לתכנון").
עוד נאמר שההתייחסות תהיה שונה אם יש הצדקה תכנונית מיוחדת לסטייה מעקרון "צמוד דופן". לדוגמה, מלון או מתקן תיירות שנבנה במקום עם תצפית מיוחדת או בנקודת נוף ייחודית. כמו כן ניתנו הקלות לאזורי תעשייה, בתי עלמין או מוסדות ציבור שיש צורך להקימם דווקא במקום מסוים.
מנגד, תוכנית להרחבת יישוב קיים תאושר רק אם המוסדות המתכננים יוכיחו "פרוגרמה… המצדיקה את ההרחבה המבוקשת… זיקה ושל נגישות סבירה לשירותים חיוניים".
כאמור, המסמך נידון לפני כשבוע במועצת התכנון העליונה באיו"ש ואושר על ידה. ביהודה ושומרון יש כ־70 נקודות יישוב לא מוכרות, והצפי הוא שהמסמך החדש יסלול את הדרך להכרה ברובם.
עם זאת, על פי המסמך החדש נותרו בין 12 ל־20 נקודות שככל הנראה אינן עומדות בתנאי ההקלות ולא יוסדרו. ביניהן נמצאים אביגיל ושדה־בועז, שמועצת התכנון העליונה לא תכיר בהם אלא אם תתקבל החלטת ממשלה מיוחדת על הקמת יישוב, מהלך כמעט בלתי אפשרי מדינית בעת כהונתו של ממשל דמוקרטי בבית הלבן.
גורם בהתיישבות אמר לנו בסוף השבוע: "זו לא ההחלטה הכי גרועה, אבל יש עוד דרך ארוכה לתיקון העוול שנגרם להתיישבות הצעירה". בלשכת היועמ"ש גורסים שזו החלטה תומכת התיישבות, שכן אמות המידה שנקבעו בה מקלות וגמישות מאוד ביחס לנורמות הנהוגות בתחום התכנון בתוך הקו הירוק. לטענתם אפשר לקדם כבר עכשיו הסדרת עשרות נקודות יישוב, והחסם המרכזי כעת אינו משפטי אלא נובע ממצוקת כוח האדם במנהל האזרחי.
