היונים הפכו את הנגב משומם לפורח. במחקר ארכיאולוגי חדש שנחשף היום (יום ד') בכתב העת היוקרתי PlosOne התגלתה העדות הארכיאולוגית הראשונה לתפקידן של היונים בחקלאות הביזאנטית בנגב: טיוב ודישון שטחי כרמים ומטעים. המחקר, שנערך במכון זינמן לארכיאולוגיה של אוניברסיטת חיפה, מגלה כי מי שלקחו חלק מרכזי בהפיכת הנגב הביזאנטי שלפני כ-1,500 שנים לפורח, היו יונים שהחקלאים הקדמונים דאז השתמשו בלשלשת שלהן לזיבול הקרקע.
עורכי המחקר, שהתמקדו ביישובים העתיקים שבטה וסעדון, מצאו עדות ארכיאולוגית לכך שהביזאנטים בנגב גידלו יונים שלא למאכל, אלא למטרת דישון קרקעות הלס והפיכתן לראויות יותר לחקלאות אינטנסיבית. "גללי היונים עשירים בערכי זרחן, אשלגן וחנקן, החיוניים לחקלאות וחסרים באדמות הלס של הנגב. העובדה שעצמות היונים שמצאנו הינן קטנות בהרבה מיונים שגודלו לתעשיית הבשר, יחד עם חומרי הקינון שנתגלו בשובכים ומיקומם של אלו בתוך השדות החקלאיים, מעידים על כך שהיונים גודלו ללא התערבות משמעותית, כשהאדם בעיקר סיפק להן הגנה", ציינו החוקרים.
בשנים האחרונות מתנהל ביישובי הנגב הביזאנטיים מחקר רחב היקף בהובלתו של פרופ' גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה כדי להבין, בין היתר, כיצד הצליחו הביזאנטים לקיים מערכת חקלאות ענפה במדבר לפני כ-1,500 שנים, ומה גרם ליישובים משגשגים אלו להינטש באחת. במחקר שפורסם לפני מספר חודשים הציגה קבוצת המחקר עדות ארכיאולוגית משמעותית להיקף החקלאות בנגב באותה תקופה, באמצעות עצמות של מכרסם בשם מריון מצוי שחי רק בסביבות חיים לחות יותר ואינו מצוי בשטחים מדבריים. כעת, במחקר הנוכחי אותו הוביל ד"ר נמרוד מרום מאוניברסיטת חיפה ומכללת תל חי, בשיתוף עם פרופ' בר-עוז וד"ר יותם טפר מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה וד"ר ברוך רוזן ממכון וולקני, ביקשו החוקרים להתמקד בחקר עצמות היונים מהשובכים (קולומבריה) שנמצאו בשטחים החקלאיים בקרבת היישובים הביזאנטיים.
לדברי החוקרים, גללי היונים ידועים כמקור של מינרלים חשובים לחקלאות, כמו זרחן, אשלגן וחנקן, ובאזורים רבים בעולם היה נהוג עד לאחרונה להשתמש בהם לטייב ולדשן את הקרקע. עם זאת, לאורך ההיסטוריה יונים גודלו למטרות נוספות, והמרכזית שבהם, לבשר. בכדי לנסות ולקבוע לשם מה גודלו יוני הנגב, בחנו החוקרים את עצמות היונים שנמצאו בשובכים, כמו גם את ההרכב הכימי של הגללים עצמם.
הכמות הרבה של העצמות שנמצאו בחפירות איפשרה לחוקרים לזהות את האורך הממוצע של הכנף, מבנה הגוף ומאפייני הגולגולת של היונים מהתקופה הביזאנטית בהשוואה לעצמות של יונים מגזעים שונים מהעת המודרנית. העבודה המשווה התבססה בין השאר על השוואת היונים מהנגב ליונים שאבי תורת האבולוציה צ'ארלס דרווין בעצמו אסף וחקר, ועצמותיהן נמצאות כיום במוזיאון הלאומי הבריטי. התגלית החשובה של החוקרים היא שהיונים מהתקופה הביזאנטית היו קטנות, שריריות ו"אתלטיות" ולא היו שונות בגודלן ממידות יוני הבר. לדבריו של ד"ר מרום, גודל גוף קטן יותר הוא לא רק אינדיקציה ברורה לפחות בשר, אלא שמסתבר שככל שהיונים קטנות יותר, כך חילוף החומרים שלהם מהיר יותר, או במילים פשוטות – יונים קטנות יותר מייצרות יותר גללים יחסית למזון שהן צורכות.
הבדיקות הכימיות שנערכו במעבדה הראו שהגללים אכן עשירים בערכי חנקן, זרחן ואשלגן. "נוסף לעובדה זו, מיקומם של השובכים באזור חקלאי והרחק מהיישובים, מחזק את ההשערה כי היונים גודלו בשובכים כדי להפיק זבל איכותי שנועד לטיוב אדמות הלס של המדבר. יוני השובכים משבטה יכלו לעוף באופן חופשי ולהשיג את מזונן בעצמן, הלשלשת שנאספה על רצפת השובכים שימשה לדישון עצי פרי וגפנים בכרמים ובמטעים. בנוסף לממצאים אלו, מצאנו בשובכים עצמם ממצא בוטני עשיר שכלל זרעי גפנים, תמרים, זיתים, אפרסקים ומגוון של צמחי בר, כל אלה היו שיירים של המזון שהיונים אכלו, כמו גם שרידי ענפים רבים. כל אלה מהווים עדות נוספת לכך כי הנגב בתקופה הביזאנטית היה ירוק ופורח", סיכמו החוקרים.
