"מחוסנת מחוסנת מחוסנת", הכריזה נעם הרץ מדולב, תכף בת 18, קבל עם ופייסבוק מעל לתמונה שבה נראית מחט דקיקה חודרת לשריר הזרוע שלה. אמנם רק לפני כשבוע החל המבצע לחיסון בני הנוער, שנועד להקל עליהם בבגרויות ובהליכי המיון לצה"ל, אך נעם, המתנדבת במד"א, כבר הספיקה לקבל את המנה השנייה ואת "הדרכון הירוק" הנכסף.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הגדרת קו העוני במדינה היא שקר סטטיסטי
– נתניהו מסכן את ניצחונו האידיאולוגי של הימין
– "אינני יכול להסכים": כשז'בוטינסקי סירב להתחסן בשנייה
בעוד הצעירים נוהרים להתחסן, היו שמתחו ביקורת על המהלך. כך עשתה כתבת חדשות 12 דפנה ליאל בשבוע שעבר כשהתרעמה בשידור על ההחלטה לתעדף את בני 16 עד 18 על פני בני העשור הרביעי. לראיה כי שיקול הדעת של משרד הבריאות לקוי, הביאה הכתבת נתונים: בישראל נפטרו 23 איש בני 30 עד 40 לעומת ארבעה צעירים עד גיל 19. "עד כה השיקולים של משרד הבריאות היו בריאותיים, והם לא הושפעו ממה שנוח למשק", טענה ליאל, "ופתאום אומרים סטופ! יבואו הצעירים שיש להם בגרויות. אני חושבת שאין בזה שום היגיון".
אבל אומרים שההיגיון נמצא בפרטים הקטנים (או אולי זה בעצם הא־לוהים?), בכל אופן לדעתה המנומקת של הרץ, לא נכון להתייחס רק לפרמטר של התמותה מכיוון שגם אם בני נוער לא מתים בהמוניהם מקורונה, הם גורם שמעלה את התחלואה. "אחד הדברים הכי חשובים כרגע הוא לחסן בני נוער כי הם מפיצי־על של הנגיף", היא אומרת נחרצות. "בכל פעם שחזרנו לבית ספר אחרי תקופה שלא למדנו, הייתה הדבקה נרחבת. לי אישית יש יותר אחריות מבני גילי, אבל אני רואה את החברים שלי – כמה אפשר לנעול אותנו בבתים? תכלס אנחנו מסתובבים יחד, לומדים יחד, ככה שמעבר למשמעות החינוכית – שהיא קריטית לנו מבחינת החזרה לשגרה – יש בהחלטה הזאת גם היגיון אפידמיולוגי. אותם בני 40 שמתים, הם הדור של ההורים שלנו. כשאנחנו חוזרים לבתי ספר, גם אם זה לשבוע או ליומיים, אנחנו נמצאים עם חברים שמדביקים אותנו, ואנחנו מדביקים את בני ה־40 והם הולכים ומדביקים אחרים".
בעוד המבוגרים עלולים לראות בבני הנוער "עוקפים בתור החומסים את מה שאינו מגיע להם בצדק", אני שומעת מהצעירים דברים הפוכים. הם אחראים ואכפתיים ומתוקים מאוד. עליית הדורות, חברים, לא לטעות. "להגיד שלא חששתי להתחסן? חששתי", אומרת הרץ, "ואני עדיין חוששת, אבל נראה לי שזה המעשה הנכון. אני באמת מקווה שזה מה שיוציא אותנו מהמצב העגום שנקלענו אליו, שבו אנשים מתים כמו זבובים. אם אצטרך לשלם את המחיר בבריאות שלי עוד כמה שנים, לפחות אדע שנתתי חיים לאנשים אחרים". דברים דומים אומרת לי גם תמר נחליאל מקבוצת יבנה: "אני רוצה להאמין שהחיסון הזה יעבוד ומוכנה לנסות על עצמי, גם אם יבינו בעקבותינו שלא לחסן את הבאים אחרינו".
אל נגה דרור הגעתי שכשחיפשתי במובהק חבר'ה לא דתיים, אך רצה הגורל ובתחילת השיחה התברר שהבנזוג שלי מגיש אותה לבגרות במתמטיקה. מסקנה: חוק הדתיים השלובים התרחב ושולח זרועות תמנון מעבר לגבולותיו הטבעיים. דרור, שגרה במזכרת־בתיה ולומדת ביאס"א (התיכון למדעים ואומניות בירושלים), התחסנה ביום שני. "אמנם אני לא בקבוצת סיכון, ואני רק בת 17 שזה לא גיל שהקורונה משפיעה עליו מאוד, אבל אם יש אנשים שהמצב הנוכחי מסוכן להם, ואם אני יכולה להתחסן ולאפשר להם להיות בטוחים יותר – בעיניי זה הדבר הנכון לעשות מתוך אחריות חברתית". מכיוון שדרור לומדת בתנאי פנימייה, המוסיפים קושי על החזרה לשגרת לימודים, נוספו לשיקולים שלה גם שמירה על חברים שנמצאים בקבוצות הסיכון. "תנאי פנימייה הם דבר מורכב, הכול צפוף מאוד. עושים אצלנו המון מאמצים ובדיקות כדי שנוכל ללמוד. מבאס להגיע ולגלות שמישהו מאיתנו חולה. נושא החיסונים היה מדובר אצלנו, ולכן אני מניחה שמהר מאוד יהיו אחוזי חיסון גבוהים אצלנו בשכבה. הסביבה תומכת בזה וכולנו מייחלים כבר לחזור ללימודים ולבית הספר".
נעם הרץ, בת 17: "כמה אפשר להינעל בבתים? תכלס אנחנו מסתובבים יחד, לומדים יחד, ומעבר למשמעות החינוכית של ההחלטה יש בה גם היגיון אפידמיולוגי, שלא נדביק אחרים"
דרור אומרת שהיא יכולה להבין את הביקורת על תעדוף בני הנוער, אך מוסיפה שבעיניה "יש משמעות לכך שמסייעים לבני נוער לעבור את התקופה הזאת. הבגרויות יקבעו את העתיד שלנו, לפחות ככה זה נתפס בעינינו, ומעבר לזה, זו שנה אחרונה שלנו בתיכון, אנחנו רוצים להיות עם החברים". לדעתה, אלה לא מותרות. "בני נוער מוצאים את עצמם אבודים, מסתובבים ברחובות או בין חברים, זה כמו חופש גדול שנמשך שנה. החיסון יכול להיות הצלה בשבילנו, כך לפחות נצליח לסיים את השנה כמו שצריך. מעבר לזה, השגרה שלנו מחייבת שהייה בחלל משותף עם 10־15 חברים שלומדים איתנו. אנשים בני 30 יכולים לעבוד מהבית, אבל אני חייבת ללכת לבגרות, לקחת את הסיכון ולנסוע בשלושה אוטובוסים כדי להגיע לבית הספר. וגם אם השגרה של בני ה־30 מתערערת, יש להם מסוגלות נפשית גדולה יותר להחזיק את עצמם ולהסתדר עם המשמעויות של הקורונה", היא אומרת. אני השתכנעתי. מעניין אם גם דפנה ליאל.
החרגה מזיקה
גם נאדי עאמר, התלמיד הראשון שהתחסן בג'וליס לפני כשבוע, שמע בסביבתו ביקורת על ההחלטה לחסן את בני גילו. "אנחנו המבוגרים של מחר, עוד 20 שנה אנחנו נהיה בני 40", הוא משיב לטענות. "פספסנו שנה קריטית של לימודים. ההחלטה לחסן אותנו כדי שנוכל לחזור ללימודים ולהתקדם בחיים, היא הצעד הכי טוב שאפשר לעשות", הוא אומר. "היה איום ונורא ללמוד בזום כל היום. אני לא מבין איך סטודנטים עומדים בזה. אני כל הזמן הולך שמאלה וימינה, מקיר אחד לקיר אחר, כדי לא לאבד ריכוז". כשאני שואלת אותו אם הוא מצפה לחזור ללימודים הוא אומר: "לא העליתי על דעתי שאתגעגע ככה לבית הספר", ומוסיף: "טוב נו, אני מתגעגע בעיקר לחברים".
הרץ מצטיירת כמבוגרת האחראית בתמונה. היא קובלת על מתווה משרד החינוך שמאפשר לצאת מבידוד לשם הגעה לבחינת בגרות. "המתווה הזה מעלה הרבה שאלות. בעיניי הוא מסוכן ולא בטיחותי", היא אומרת ופורטת את האמירה שלה לפרוטות. "15 תלמידים בכיתה זה מספר שלא עומד בשום הנחיה מבחינת הסגר. אז נכון שמחריגים את משרד החינוך, אבל למה להחריג? שַלמו לעוד בוחנים, תעשו מה שצריך! למה שתלמידים – שבואו נגיד את האמת, אין סיכוי שיושיבו אותם במרחקים של שני מטרים – יסתכנו ויסכנו אחרים כשיצאו מהכיתה? אפילו עובדים חיוניים לא נכנסים לחלל אחד יותר מחמישה אנשים".
שנית, היא שואלת, "למה לעשות מתכונות במוסדות החינוך? ההגעה למתכונת מסכנת את הבגרות עצמה. למתכונות אנחנו מגיעות בהסעה. לא לכולן יש רכב ורישיון או הורים שיכולים להסיע. קרה לנו שמישהי באה למתכונת בהסעה ולאחר מכן התברר שהיא חולה, ועד הבגרות כולן נכנסו לבידוד. לפי המתווה הזה, אנחנו באמת צריכים להודות על כך שמאפשרים לנו להתחסן. בכל זאת, טוב שמישהו שומר עלינו".
