בפעם השלישית מאז פרוץ משבר הקורונה, ראש הממשלה מניח על השולחן תוכנית מענקים. הפעם הראשונה הייתה בפסח שעבר, כשכל המדינה נסגרה וחשבנו שהמשבר יחלוף תוך מספר שבועות. 500 שקלים היו שי לא צפוי לחג, בעלות ממשלתית של כשלושה מיליארד שקלים. הפעם השנייה הייתה בקיץ האחרון, כשנתניהו חילק עוד 750 שקלים לכל אזרח בוגר ו־500 לילד, וקרא לנו לצאת לבזבז ו"להניע את הכלכלה". אלא שהכלכלה לא כל כך התלהבה מהמחווה והמשיכה לקרטע, וגם האזרחים החלו לתהות מדוע יש צורך במענקים לכל בעל דופק בישראל, גם אם לא נפגע כלל מהמשבר. תג המחיר של התוכנית ההיא: שישה מיליארד שקלים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עוד תתגעגעו למטושים באף: בסין החלו לבצע בדיקות קורונה רקטליות
– הרגלים רעים: ביידן יצר ציפיות מוגזמות שיפילו אותו
– "מוביל סדר יום משפטי": הרכש החדש של מפלגת הציונות הדתית
אם כן, תשעה מיליארד שקלים כבר שילמה מדינת ישראל על מענקים ישירים לאזרחים, ולא נודע כי באו אל קרבם. הצריכה הפרטית בישראל ירדה בכעשרה אחוזים, ואפילו הכסף שנזרק לחיק האזרחים לא שכנע אותם לצאת ולקנות, פשוט מפני שלא היו כל כך הרבה הזדמנויות ואפשרויות לצריכה. כשאין קניונים, מסעדות, בתי קפה, טיסות לחו"ל, בתי מלון ושאר דרכים שבהן נוטים אנשים להוציא את כספם, זה לא משנה אם מגדילים מעט את היתרה בחשבון הבנק שלהם. כשאנשים מפחדים להידבק במחלה המשתוללת, הם לא יצאו ו"ימריצו את הכלכלה" גם אם הפרוטה מצויה בכיסם, וכשעסקים סגורים – קשה להם להשתקם. ובכלל, כשאנשים מקבלים מענק חד־פעמי, הם נוטים שלא לשנות באופן דרמטי את ההוצאות שלהם אלא מעדיפים לחסוך אותו. זה נכון במיוחד במצב של משבר כלכלי עם מרכיב גדול של אי־ודאות. אנשים יעדיפו לחסוך את הסכום למקרה של מצוקה, ולא לצאת למסע שופינג.
גם כתוכנית סיוע, אין לה הצדקה גדולה. חלוקה עיוורת של כספים אינה יעילה: הממשלה מעבירה סכומים גדולים לאנשים שלא נפגעו כלל מהמשבר, ובהם גם מי שמרוויחים שכר גבוה מאוד ולמעשה אינם זקוקים למענקים. הפעם ניסו להתחמק מהבעיה הזו באמצעות הגבלת המענקים עד העשירון השביעי, כלומר לכל בוגר המרוויח פחות מ־13 אלף שקלים. אבל אז התברר שהמענקים עבור ילדים יינתנו בלי הבחנה בין עשירונים ובלי קשר להכנסת הוריהם. בנוסף, התברר שלא כל־כך פשוט לאתר מי משתייך לאיזה עשירון, שהבדיקה נעשית לפי הכנסות יחידים ולא של משקי בית, ושהנתון הזה איננו עונה לשאלה מי נפגע מהמשבר יותר או פחות.
טלו לדוגמה את בני הזוג אוהד ומיכל, שכל אחד מהם מרוויח 12 אלף שקלים בחודש. שניהם המשיכו לעבוד מהבית בזמני סגר. זה לא היה כל כך פשוט עם שני הילדים בבית, אבל הם הסתדרו וההוצאות היו נמוכות יותר מתקופה רגילה. הם יזכו למענק בסך 750 שקלים כל אחד, ויקבלו עוד 1,000 שקלים עבור שני ילדיהם. אם כן, משפחתם משתכרת 24 אלף שקלים בחודש, ותקבל כעת מענק של 2,500 שקלים.
לעומתם דוד ונעמה נפגעו מהמשבר באופן ניכר: דוד עבד בשכר גבוה, אבל עם פרוץ המשבר החברה הורידה אותו למשרה חלקית. כעת הוא משתכר 13.5 אלף שקל, ולפיכך אינו זכאי למענק. נעמה יצאה לחל"ת כבר לפני שבעה חודשים וזכאית לדמי אבטלה בסך 4,000 שקלים, והיא כן תקבל מענק. כיוון שיש להם שני ילדים קטנים, נעמה סירבה לכמה הצעות עבודה בשכר מינימום, כי פשוט לא משתלם לשים את הילדים במסגרות בשביל עוד אלף שקלים. על פי תוכנית המענקים הנוכחית, משפחתם של דוד ונעמה, שהכנסתה הנוכחית עומדת על 17.5 אלף שקל בחודש (יחד עם דמי האבטלה), תקבל מענק נמוך מזה של אוהד ומיכל – 1,750 שקלים –
אף שמשבר הקורונה פגע בהם יותר.
לא כלכלית, לא חדשה
תוכניות מענקים לא באמת עובדות. הממשלה מתקשה מאוד לזהות מי זקוק לסיוע ובאיזה היקף. גם כשהיא מעניקה סיוע, הוא יוצר פעמים רבות פגיעה חמורה במערכת התמריצים, כך שהנזק גדול מהתועלת. זהו למשל הגורם לצעד מספר 3 בתוכנית, שמבטיח מענקים למובטלים "ותיקים" שיחזרו לעבודה. במסגרת התוכנית, מי שקיבל דמי אבטלה במשך 80 יום לפחות, יקבל בנוסף לשכר העבודה גם תוספת מהמדינה לארבעה חודשים: חודשיים בגובה דמי האבטלה המלאים שקיבל, ועוד חודשיים מענק השלמת שכר.
נתניהו ושר האוצר כ"ץ מציעים למעשה להוציא הרבה מאוד כסף ציבורי כדי לתמרץ אנשים לצאת ולעבוד. הייתם חושבים ששכר העבודה יהיה תמריץ מספיק, ושעם אחוזי האבטלה הגבוהים יהיו עשרות קופצים על כל משרה פנויה. אבל למעשה יש במשק כ־60 אלף משרות פנויות, ועסקים רבים מדווחים על קושי למצוא עובדים. ההחלטה להבטיח דמי אבטלה עד יוני 2021 גרמה לעובדים רבים להפסיק לחפש עבודה. מי שמקבל הכנסה מובטחת, יעדיף במקרים רבים להישאר בבית ולהימנע מסיכונים. ההבטחה של כ"ץ ביולי 2020, מחייבת את כ"ץ של ינואר 2021 להציע לאנשים משכורת כמעט כפולה רק כדי שיסכימו לצאת ולעבוד.
גם אם הייתה הצדקה לסיוע מיידי בליבו של המשבר, לאזרחים שנדרשו להסתגר בבתים ולעסקים שנסגרו בצו ממשלתי, איזו הצדקה יש עכשיו לתוספת של 15 מיליארד שקלים מעבר לתוכניות הסיוע הנדיבות שניתנו עד כה? ואולי השאלה החשובה ביותר: מאיפה נממן את כל זה? עלות התוכנית מוערכת בכ־15 מיליארד שקלים, שימומנו ככל הנראה מהגדלת החוב הממשלתי, כלומר מהלוואות. הגירעון הממשלתי לשנת 2020 גבוה מ־160 מיליארד שקלים, אבל הממשלה מציעה להגדיל אותו עוד יותר רק כדי לחלק עוד כסף לאזרחים. אם צריך לקחת הלוואות כדי לממן תגבור של מערכת הבריאות או כדי לרכוש אמצעי לחימה בזמן מלחמה, אין מנוס מכך. אבל לחלוקת מענקים נוספת אחרי שהקודמים נכשלו בהשגת יעדיהם – אין כל הצדקה.
אחרי שהתרגלנו לפזרנות כזו, מי יעז לחזור לימים של משמעת תקציבית? מי יהיה המנהיג שיודיע לציבור כי החגיגה נגמרה? כך נראה מדרון שממנו מדינות מידרדרות
התוכנית הכלכלית החדשה היא בוודאי לא כלכלית, וגם לא ממש חדשה. מענקים כבר ניסינו לחלק – גם למשקי בית, גם לעסקים וגם לתמרוץ חזרה לעבודה. לא עבד. חלקים אחרים של התוכנית הם מחזור של תוכניות ישנות: למשל ההבטחה להעניק "דמי אבטלה לעצמאים", ואפילו בימים הקרובים. דמי אבטלה לעצמאים זו סוגיה מורכבת, כיוון שהם יוצרים פגיעה משמעותית בתמריצים של אדם שאינו שכיר לייצר לעצמו הכנסה. כרגע הם לא קיימים בישראל, ותכנון נכון של אופן הענקתם ייקח זמן רב.
התקנות שעליהן הכריז שר האוצר ואושרו ביום רביעי בוועדת העבודה, הן לא באמת דמי אבטלה לעצמאים במובן הרגיל שאנחנו מכירים, אלא סוג של שם מושאל. אישורן של התקנות הושהה כבר זמן רב, כחלק מחוק ביטוח פנסיוני לעצמאים, שחייב עצמאים לחסוך לפנסיה שיעור מסוים מהכנסתם (בדומה לשכירים). על פי התיקון, עצמאי שנמצא "במצב של אבטלה" יוכל למשוך עד שליש מהחיסכון הפנסיוני שלו ללא קנסות על משיכת הכספים, ובלבד שסגר את העסק ואין לו כרגע ממנו הכנסות. התיקון מאפשר לעצמאים מובטלים להשתמש בכסף שחסכו לימי הפנסיה, אך הוא לא יעניק להם סיוע ממשלתי חיצוני, כמו לשכירים.
בצד החיובי, יש בתוכנית צעד אחד שכבר הוכרז עליו מספר פעמים בעבר, והגיע הזמן שהממשלה תתמקד בביצוע שלו: הפחתת רגולציה עסקית, ובפרט על עסקים חדשים. מלבד הסעיף הזה, ככל שמעמיקים בתוכנית כך קשה לראות מה כלכלי בה. היא איננה מכוונת להוציא את המשק מהמשבר או להגדיל את הצמיחה, אלא בעיקר לחלק את הכסף הציבורי בחזרה לחלק מהציבור. זו גם לא תוכנית מקורית במיוחד; מדינת הרווחה עושה את זה כבר הרבה שנים, אבל בדרך כלל עם הצדקות קצת יותר מוצלחות.
מחנק שמח
מחלת הקורונה כוללת תופעה חריגה, שבה חולים עם רמות חמצן נמוכות מאוד מסתובבים ללא מצוקה נשימתית ואפילו מדברים רגיל. היא נקראת Happy Hypoxia, ובעברית "מחנק שמח". הגוף עוד לא מבין את המצב החמור שבו הוא נמצא. תופעה דומה מתרחשת בזירה הכלכלית, כאשר גם נוכח משבר חמור, הפוליטיקאים ממשיכים לפרסם תוכניות בזבזניות וחלק מהמובטלים מסרבים להצעות עבודה. מצבה האמיתי של הכלכלה יתברר לנו רק ביום שאחרי המגפה, ועד אז מומלץ להיזהר מאוד בכמות הכספים שזורקים עליה. רק כאשר יסתיימו דמי האבטלה שהובטחו לכל המובטלים והמחול"תים, נדע מי באמת יכול למצוא עבודה וכמה מובטלים יש בעצם במשק. כשההנשמה המלאכותית לעסקים תסתיים, נדע כמה מהם כבר אינם בני חיים, ומי יכול להמציא את עצמו מחדש. סיוע ממוקד יהיה צריך להינתן, אם בכלל, רק אז – אבל הקופה כבר תתרוקן מחלוקת מענקים שמצטלמים היטב.
ב־1986, כשישראל התמודדה עם משבר כלכלי חריף אחר, נכנס ללשכת שר האוצר משה ניסים. הוא סירב תחילה לקבל את המינוי, שכן לדעתו הוא לא הבין די בכלכלה ולא היו לו הניסיון והידע הנדרשים לשר אוצר. ובכל זאת, הוא קיבל על עצמו את התפקיד "בדחילו ורחימו". פעולתו הראשונה במשרד הייתה לבקש ממנכ"ל המשרד שני עמודים עם מושגי יסוד בכלכלה. אז השכלה רשמית בכלכלה לא הייתה לניסים, אבל שכל ישר היה לו בשפע ועימו הוא ניגש לטיפול בבעיותיה של כלכלת ישראל.
לאחר שנתיים בתפקיד ובעיצומה של מערכת בחירות, נכנס ללשכתו הממונה על התקציבים דוד בועז, ואמר לו שיש להעלות את מחירי המוצרים המסובסדים, שכן מחירם, שנקבע אז בצו ממשלתי, איננו משקף את העלויות שלהם. ניסים אמר "עוד לא", ואפשר את העלאת המחירים דווקא סמוך לבחירות. "כלכלת הבחירות" של ניסים הייתה להראות לציבור שהשיקולים שלו ענייניים בלבד, ושהוא לא יהסס להעלות מחירים אם בעיניו זה הדבר הנכון לעשות. הציבור דווקא תגמל אז את הליכוד והגדיל את מספר המנדטים שלו.
מדינת ישראל לא זקוקה כרגע לתוכנית כלכלית מרחיבה שתיתן בלי חשבון, אלא לתוכנית שתתווה דרך לצמצום: היכן מקצצים בתקציב המדינה, וכיצד משלמים את החובות העצומים שיכבידו על קופת המדינה בשנים הקרובות. תוכנית כזו תכלול, ללא מנוס, גם העלאת מיסים.
בכל הקשת הפוליטית על אינפלציית המפלגות שבה, לא נמצאה מפלגה אחת שהציעה תוכנית כזאת. כולן רק מציעות לבזבז. אפשר לקרוא לזה כלכלת בחירות, אבל כיוון שאנחנו נמצאים במערכת בחירות מתמשכת, זוהי הכלכלה היחידה שאנחנו מנהלים כבר שנתיים. גם כשהייתה פה ממשלה היא הייתה כה מסוכסכת וחסרת אמון, שאפשרות הבחירות הייתה נוכחת בה תמיד. הנזק הגדול של השנתיים הללו הוא לא במחלוקות בין הפוליטיקאים, שתמיד היו ותמיד יהיו, ואפילו לא במחלוקות בין הפוליטיקאים לדרג המקצועי, שלמען האמת גם הן תמיד היו, אלא בהריסת הנורמות להתנהלות אחראית של הממשלה והתרת כל רסן של משמעת תקציבית. איזו משמעות יש למשמעת תקציבית ולעמידה במגבלת ההוצאה, כשאפשר פשוט להכניס תוכניות ענק אל תוך "קופסאות"?
היעדר תקציב מדינה מאושר בזמן משבר כל כך גדול, גרם לממשלה להוציא סכומים עצומים מחוץ לתקציב, במה שהוגדר כ"קופסאות חוץ־תקציביות". זה היה כורח המציאות, אבל גרם לתחושה שאפשר לבזבז בלי תחתית ובלי תקציב, ויהיה בסדר. חלק מהנתונים אפילו רומזים שזה רצוי – הריבית הנמוכה, יחס חוב־תוצר נמוך, ואשרור הצעדים של ישראל על ידי סוכנויות הדירוג הבינלאומיות.
אלא שמה שמקובל בזמן משבר אינו רצוי בשגרה, איש לא מבטיח שהריבית תישאר נמוכה לנצח, וחלק מהנזקים של הקורונה יישארו איתנו עוד זמן רב. מדינאים אחראים אינם מהמרים שמצב טוב יתמיד לאורך זמן, אלא מתכוננים למצב חירום ופועלים למנוע אותו. התובנה הבסיסית הזאת נשכחה מהפוליטיקה הישראלית, ותחתיה השתרשה תחושה שתפקידם של פוליטיקאים הוא לחלק כסף כדי לפתור את כל בעיות הציבור, לא משנה מי ישלם אותו. קשה אפילו להאשים רק את הקורונה. גם כשהיו פה שנים נפלאות של שגשוג כלכלי ושפע הכנסות לקופת המדינה מאקזיטים, ממשלת ישראל בחרה להגדיל את ההוצאות, ושר האוצר הקודם משה כחלון אפילו הגדיל את ההלוואות והעמיק את החוב.
זוהי מציאות שקשה מאוד לחזור ממנה לאחור, וכך נראה המדרון שממנו מדינות מידרדרות אל פי פחת. אחרי שהתרגלנו לפזרנות כזו, מי יהין להדק את החגורה ולחזור לימים של משמעת תקציבית? מי יסכים להיות המנהיג שיודיע לציבור כי החגיגה נגמרה, ומהיום לא רק שתשלמו יותר כסף במיסים אלא גם תקבלו פחות שירותים ציבוריים תמורתו? אם גם בשיאו של המשבר הכלכלי החמור שאנחנו נתונים בו לא עשינו זאת, אפשר רק להתמלא חרדה מהקטסטרופה שנצטרך להגיע אליה כדי להתעורר ולעשות סוף־סוף את הדבר הנכון.
