מאות האורחים בגן האירועים במושב בית־חנן לא ידעו דבר על הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים. הרמטכ"ל גבי אשכנזי הגיע אמנם לחתונתה של מזכירתו לירון, אך ראשו היה במקום אחר לחלוטין. בזמן שמפקד הצבא ישב סביב השולחן החגיגי, התכונה והמתח בצמרת מערכת הביטחון טיפסו לגבהים. בבית 'ידיעות אחרונות' מול בסיס הקריה במרכז תל־אביב זיהו את האורות הדולקים בבניין המטה הכללי, ובכלי תקשורת שונים הריחו כי משהו לא שגרתי קורה. כתבים ניסו לבדוק עם מקורותיהם מה בדיוק קורה, וקטעי מידע ספורים אף הוגשו לצנזורה הצבאית.
"אנשים הבינו שקורה משהו", מתאר אבי בניהו, דובר צה"ל באותם ימים. "כל העיתונאים התקשרו אליי ושאלו 'איפה אתה'. אמרתי 'בחתונה של לירון' ושמתי על רמקול כדי שישמעו", כמה שעות קודם לכן יעץ בניהו לאשכנזי לעזוב הכול, ללכת לחתונה ולשדר עסקים כרגיל. "שאלו איפה הרמטכ"ל, אמרתי להם פה לידי", ממשיך ומתאר בניהו. העיתונאים לא הניחו לדובר המיומן, והוסיפו להקשות: ומה הוא עושה עכשיו? "אמרתי 'רגע, תן לי לראות – הוא אוכל פרגית'. נתתי לכולם לדבר איתו".
מגן האירועים העולץ מיהרו בניהו ואשכנזי היישר אל בור חיל האוויר בקריה. שם הם צפו בשמונה מטוסי קרב ישראליים משמידים את הכור הגרעיני באזור דיר א־זור שבצפון מזרח סוריה. אחרי שעות ארוכות באוויר ומתח מורט עצבים הועבר בקשר האות המוסכם 'אריזונה', ובמטה הכללי הבינו כי המשימה בוצעה בהצלחה, וכי הפצצות במשקל 18 טון השמידו את הכור כליל.
אותה תקיפה, בלילה שבין יום רביעי לחמישי, בין 5 ל־6 בספטמבר 2007, הייתה רגע השיא של איסוף מודיעין במשך שנים, ושל הכנות מדוקדקות שהגיעו לשיאם לקראת הפעולה. המעורבות הישראלית באותה תקיפה הייתה ידועה במהלך השנים, אך ישראל הרשמית לא נטלה עליה אחריות. בהתאם להוראות הצנזורה, כלי תקשורת בישראל שביקשו להתייחס לפעולה ולפרטיה עשו זאת בהתבסס על פרסומים זרים בלבד. ביום רביעי השבוע הותרה הפרשה לפרסום באופן רשמי, אחרי דיונים משפטיים ולאחר שבמערכת הביטחון קבעו כי אין סיבה עוד למנוע את הפרסום, וכי ההקשרים הביטחוניים שבשלהם נמנעה ישראל מלקשור את שמה לפעולה אינם רלוונטיים אחרי למעלה מעשור.
בחודשים האחרונים שוחחנו עם שורה של בכירים באותה תקופה – משרי ביטחון ועד מפקדים וטייסים – והם הציגו באוזנינו את השתלשלות הדברים בפרשה שעד כה נאסר עליהם לדבר עליה. בזה אחר זה הם תיארו בפירוט את שאירע מאחורי הקלעים הביטחוניים והמדיניים באותם שבועות קריטיים ודרמטיים, וחזרו אל השעות המתוחות של התקיפה עצמה בשמי סוריה ובבור חיל האוויר בקריה.
ויכוח בקהילת המודיעין
ראשיתו של הסיפור נעוצה כמה שנים קודם לכן. "בשנים 2004־2003, אגף המודיעין התחיל להעלות חשדות בדבר פעילות חשודה בסוריה", מתאר תא"ל דרור שלום, כיום ראש חטיבת המחקר באמ"ן ואז ראש ענף סוריה באגף. "דיברו שיש משהו בתחום הגרעיני, אבל לא היה אקדח מעשן. היו כמה פיסות מידע, שלא התחברו לתמונה מלאה". לדברי מקור נוסף באמ"ן, היו 'פיקים' של מידע, אך הוא לא היה רציף ומבוסס דיו. "רעש יש כל הזמן. המטרה הייתה למצוא מחט בשחת, אבל לא הצלחנו".
בחטיבת המחקר התנהל ויכוח מקצועי אם אכן מדובר בתוכנית גרעינית שהנשיא בשאר אסד מקדם, במטרה לבנות איום צבאי על ישראל. אף שלא הייתה הסכמה ברורה בנושא הוחלט ללכת על ההנחה המחמירה, להגביר את מאמצי האיסוף ולחפש מידע מודיעיני נוסף. "באותה תקופה עסקנו בלבנון, איראן התחילה להיות על ראש שמחתנו, וכמובן התחום הפלסטיני, ובכל זאת הלכנו גם לתחום הזה וחיפשנו", מספר תא"ל שלום.
בסביבות אפריל 2006 גובשה באמ"ן הערכה ראשונית על הפרויקט הגרעיני הסורי, אך עדיין תמונת המודיעין הייתה חלקית וחסרה. מסמכי מודיעין שוגרו לדרג המדיני והצבאי בתפוצה רחבה, בשלב שבו המידע טרם הוגדר לשומרי סוד, ובהם הערכות כלליות בלבד על הימצאות כור גרעיני, אבל לא הרבה מעבר לכך – למשל היכן נמצא הכור, ואופי הפעילות המתבצעת בו.
לקראת סוף 2006 חלה תפנית בעלילה, והמידע המודיעיני היה כבר מבוסס יותר ובוסרי פחות. אליעזר שקדי, אז מפקד חיל האוויר, משחזר: "כמפקד החיל הקפדתי לקבל ידיעות גולמיות, לא רק את המעובדות. בנובמבר 2006, בפורום מבצעי של חיל האוויר, קיבלתי ידיעה מוזרה. אני שומע את התוכן שלה, ומשהו היה נראה לי חשוד מאוד. ביקשתי שיעשו בדיקה ושיבואו אליי".
אחרי שבועיים חזרו אנשי המודיעין של חיל האוויר ואמ"ן לשקדי, ודיברו על הערכה שלפיה המשטר הסורי אכן הולך לכיוון גרעיני. לדברי שקדי, זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמע על קיומה של אופציה כזו, אך כאמור טרם היה מידע ברור איפה ומה. "בפעם הראשונה הבנתי שזה יכול להיות. אמרתי לאנשים שהגיעו אליי שאני מעריך שגורמים בכירים בצבא ובמדינה לא מודעים למה שאמרו לי, מאחר שלא היה שום דבר מוגדר וחד־משמעי. זה נשאר ברקע".
רסיסי מידע הובילו את חוקרי חטיבת המחקר להציב שאלות נוספות, והתשובות שקיבלו הרחיבו את תמונת המודיעין. ככל שחלף הזמן, הצטברו באגף המודיעין עוד ועוד סימנים מחשידים, ונורות אזהרה נוספות הבהבו. אותר מיקומו של הכור, זוהתה מעורבותה של צפון־קוריאה שסיפקה ובנתה את הכור, והמידע על הנעשה בתוך הכור הלך והתגבש.
על יד הכור הוקם אתר שאיבה, ועל בסיס פעילותו ניסו באמ"ן להבין את התקדמות הכור. הסורים ומומחי הגרעין מצפון־קוריאה לא הסתירו את אמצעי הבנייה. בישראל עקבו אחרי הקשרים בין המדינות, וזיהו תנועות של ספינות שהגיעו מעת לעת ועליהן ציוד להפעלת הכור. בסופו של דבר אימתו אנשי החטיבה את החשד, וקבעו באופן ודאי כי אסד מקים בסוריה פרויקט גרעיני חשאי. לדברי מקורות באמ"ן, בהערכת המודיעין השנתית לקראת 2007 כבר הוצג לראש הממשלה אהוד אולמרט החשד בדבר קיומו של הכור.
אלא שהוודאות של אנשי אמ"ן לא הייתה נחלתה של מערכת הביטחון כולה. במוסד למשל חלקו עליה בחריפות. בנובמבר 2006, בתגובה למסמך של אמ"ן, חיברו במוסד מסמך תגובה תחת הכותרת "לא כורים ולא דובים". מדינת ישראל מעולם לא נטלה אחריות על פעילות המוסד בנושא, והאמור בשורות הבאות מתבסס על פרסום ב'ניו יורקר' באותה תקופה. על פי אותו פרסום, בעקבות מבצע חשאי של המוסד באירופה השתכנעו גם בצמרת ארגון הביון כי פניה של סוריה, אויבתנו מצפון, מועדות לכיוון הגרעין. בזכות תמונות שהובאו באותו מבצע חשאי, הבינו במערכת הביטחון כולה את ייעודו ומצבו הנוכחי של הכור. "חיברנו את זה למידע קודם שהיה לנו, שבזכות אותו מבצע היה קל יותר לפרש אותו", מוסיף אותו בכיר לשעבר באמ"ן. "אנחנו לא היינו צריכים אקדח מעשן, וידענו מספיק טוב כדי להגיד שיש כור בסוריה. המבצע של המוסד הטה את הכף בשביל כל אותם מתלבטים, ומבחינה זו הייתה לו תרומה מרכזית. הוא נדרש כדי לשכנע את כל מי שהיה צריך, ולעזור לאנשים לגבש עמדה ולהבין שיש כור".
בסוף מארס 2007 נכנס ראש המוסד מאיר דגן אל לשכת שר הביטחון דאז, עמיר פרץ. הפגישה בין השניים הוגדרה אישית ומסווגת, ונקבעה מעכשיו לעכשיו. "דגן הראה לי את הממצאים שסוכני המוסד הצליחו להשיג. נחשף מידע מפליל", מסביר פרץ, ומפרט במה מדובר. "תמונות של הכור ושל כל הסביבה שלו, וגם תמונות של פועלים צפון־קוריאנים". הפרטים שאותרו ופוענחו במבצע של המוסד, שפרטיו עדיין אסורים בפרסום, הצטרפו לתמונת המודיעין הגדולה, בעקבות אותו מבצע העיסוק בנושא גבר, והוקצו משאבים נוספים להמשך איסוף המידע.
"הפעם הראשונה שבה שמעתי אמירה חד־משמעית הייתה במארס 2007", אומר גם שקדי. "נאמר אז שיש בסוריה, בסבירות גבוהה, כור גרעיני באזור דיר א־זור". שקדי הבין מיד שהאחריות להשמדת הכור תופקד בידי אנשיו. הראשון ששמע ממנו על המידע המודיעיני היה עמיקם נורקין, אז ראש מחלקת מבצעים בחיל האוויר וכיום מפקד החיל. שקדי אמר לנורקין כי הכור הסורי מקבל מעתה עדיפות ראשונה לפני כל נושא אחר, והנחה אותו להתחיל לגבש תוכניות להשמדתו.
נקודת האל־חזור
האזור שנבחר להקמת הכור, בדיר א־זור שבצפון מזרח סוריה, היה מבודד ומרוחק מבסיסי צבא, כדי שלא לעורר חשד ולמנוע מעקב של ישראל. הכור נבנה כאילו מדובר בחווה חקלאית. לא היו סביבו גדרות, אמצעי הגנה או כוחות צבאיים. גם לוויינים לא היו יכולים לחשוד כי מתרחש שם משהו חריג, בוודאי לא הקמת מתקן גרעיני. מים הם עניין חיוני עבור כור גרעיני, אבל הקרבה לנהר הפרת במקרה הזה לא הספיקה כדי לעורר חשד, שכן גם לחווה חקלאית נדרש שימוש במים.
"הם התכוונו להטעות, ואכן הצליחו לעבוד תקופה ארוכה", אומר עמיר פרץ. "הם עבדו לא חודש וחודשיים. השקיעו שם תקופה והכינו את הכול". בודדים בסוריה הכירו את התוכנית הגרעינית של אסד, בשיתוף עם המשטר הצפון־קוריאני. בין אנשי הסוד היו איברהים עותמאן, ראש תוכנית הגרעין בסוריה, ומוחמד סולימאן, "איש הצללים" והפרויקטים המיוחדים של אסד. שנה לאחר תקיפת הכור, באוגוסט 2008, חוסל סולימאן על מרפסת ביתו, בירי שביצע צלף לעבר ראשו. הצלף נמלט דרך הים, ומקורות זרים ייחסו את הפעולה לשייטת 13.
במסגרת איסוף המודיעין על הכור לקראת פעולה לסיכולו, שאלה מרכזית וחיונית במיוחד הייתה האם מדובר בכור 'קר' או 'חם' – כלומר האם הכור עודנו בשלבי בנייה והקמה, או שהוא כבר פעיל. ככל שהתברר כי הכור טרם פעיל – היה צורך להגדיר את נקודת האל־חזור, אותו שלב שבו הכור ייכנס לפעולה ושממנו ישראל לא תוכל לתקוף בשל הנזק ההיקפי שייגרם.
"ברגע שכור הופך מ'קר' ל'חם' הוא נהיה בעייתי להפצצה, כי יש סיכוי סביר שתהיה התפזרות רדיואקטיבית", מסביר שר הביטחון לשעבר פרץ. "תקיפה על כור סמוך לנהר הפרת, שמגיע עד טורקיה, הייתה עלולה לייצר מפגעים קשים והאשמות למאה השנים הבאות. כל ילד בעל מום שייוולד באזור, האחריות תגולגל לישראל".
בנוסף, באיתור מיקומו של הכור לא היה די: אנשי אמ"ן נדרשו להצביע על מיקומה המדויק של ליבת הפרויקט הגרעיני, והיכן בדיוק נדרשים מטוסי הקרב להטיל את הפצצות. "שאלנו איך הכור מתפתח וחקרנו את המבנה שלו, כדי לדעת איך ניתן לתקוף אותו ולהבין את משמעות התקיפה", מתאר שקדי. "הרמטכ"ל ואני שוחחנו אחרי שהתקבל המידע המוצק, והכנת התוכניות נעשתה בתיאום איתו ועם שר הביטחון, ובידיעה והיכרות קרובה של ראש הממשלה. אני חשבתי מהשלב הראשון שאנחנו צריכים לטפל ולהשמיד את הכור הכי מוקדם שאפשר. אסור היה לטעות בעיתוי, והיה נכון לעשות את זה לפני שנכנסים לחורף".
אחד היעדים המרכזיים שהציב ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט בפגישות הרבות שהתקיימו סביב הנושא, הוא השמדה שקטה שלא תעורר את השטח. "היה ברור שתקיפה של כור כזה יכולה להתפתח למלחמה", מסביר שקדי. "זו הייתה תקופה של רגישות גבוהה מאוד בגזרה הצפונית, פחות משנה אחרי מלחמת לבנון השנייה. חיל האוויר הכין כמה תוכניות".
בסוף אפריל 2007 זימן נורקין שלושה מפקדי טייסות קרב, לשיחה מעורפלת במיוחד. "הוא נתן פרופיל טיסה שהוא רוצה שנבדוק, בלי להגיד לנו לאן, מתי, כמה ולמה", משחזר אל"מ במיל' כ', לשעבר מפקד טייסת 119. "ניסינו לשאוב ממנו מידע, אבל לא קיבלנו". מפקדי הטייסות קיבלו אישור לצרף למשימה קצין אחד בכל טייסת. כ' בחר לצדו את הנווט רס"ן עמנואל לוי, שנהרג בתאונת טיסה באוקטובר 2010 במכתש־רמון. לשניים הוקצה חדר מיוחד, ובו הם הסתגרו וישבו על התוכניות. "התחלנו לבחון פרופיל, בלי לדעת מה או מי. העלינו ספקולציות, אבל לא הצלחנו לעלות על אופי המטרה והמיקום", משחזר מפקד הטייסת.
כמה שבועות אחר כך נחשפו שלושת מפקדי הטייסות למטרה. אל"מ כ': "אנחנו רואים את המטרה בתצלום, ורמ"ח מבצעים מסביר לנו: 'אתם הולכים לתקוף כור גרעיני'. הדברים נאמרו בצורה מלאה. בשלב הזה ברור לנו איפה המטרה נמצאת, איך היא נראית ומה האופי שלה".
בשלב הזה הצטרף לסוד העניינים קצין נוסף בכל טייסת. "המילים 'אולי לא נצליח' לא הופיעו בלקסיקון", אומר הקצין כ'. "התחלנו להתכונן בצורה הטובה ביותר למשימה שאליה נקראנו. התחיל תהליך עם שני צירים – הכנות למשימה, וגם הכנת היחידה למלחמה שעלולה לפרוץ אחרי שנעשה מה שנעשה".
תא"ל במיל' אלי בן־מאיר, בהמשך ראש חטיבת מחקר, היה אז ראש הזירה הטכנולוגית באמ"ן. הוא מונה לקצין המודיעין של ראש הממשלה בנושא הרגיש. בכל יום רביעי הוא נפגש בשמונה עיניים עם אולמרט, עם ראש הסגל במשרד רה"מ יורם טורבוביץ', ועם היועץ המדיני שלום תורג'מן. במקביל, צוותים מטעם ראש הממשלה ושר הביטחון ישבו בחטיבת המחקר ו"הציקו" לחוקרים בשאלות של "איפכא מסתברא", כדי לחדד את איכות המודיעין.
המידור סביב הנושא היה גבוה, והוא למשל לא נידון בפורום מטכ"ל ומרבית האלופים לא ידעו עליו. חלק מהדיונים התנהלו בבית ראש הממשלה ולא במשרדו כדי לא לעורר חשד. בטייסות ידעו על התוכניות מספר מצומצם של אנשים, וכך גם באגף המודיעין. גם בדרג המדיני עודכנו בנושא מספר מצומצם של שרים. "זה היה סוד כמוס", אומר אדם שכיהן באותם ימים כשר בכיר. "לא רק הרעיון של התקיפה, אלא גם עצם המידע שהסורים הולכים לסיים לבנות כור. זה היה עניין אסטרטגי".
לדברי אותו שר, סביב הנושא התקיימו מפגשים רבים ותכופים באופן אינטנסיבי. "אם מישהו היה רואה את ההתרחשות בלשכת ראש הממשלה, היה קשה לא לזהות שקורה משהו. אבל זה נשמר יפה. הייתה תחושה של דבר גדול שאסור לשחק בו משחקים". לפחות פעם בשבוע התקיימה פגישה של מפקד חיל האוויר עם נורקין וקצינים בכירים נוספים בחיל. תוכניות התקיפה גובשו ושורטטו, המודלים של הטיסה בוצעו, וכנהוג בצה"ל בפעולות מיוחדות – צוותים 'אדומים' תקפו את התוכניות והקשו בשאלות כדי לוודא שמדובר בפעולה בת־ביצוע.
כדי להכיר לעומק את ההכנות ואת היכולות במתאר הטיסה המתוכנן, ביקר שקדי, מפקד חיל האוויר, בטייסות שנבחרו לביצוע התקיפה וטס בעצמו בשני סוגי המטוסים שיועדו לביצוע – 'סופה' (F־16I) ו'רעם' (F־15). "אני קם עם זה בבוקר והולך לישון עם זה בלילה", מתאר מפקד טייסת 119, אל"מ במיל' כ', את הדריכות והתכונה באותם ימים. "זה אירוע שמלווה אותנו כל הזמן – איך אני עושה את המשימה בצורה הטובה ביותר, וגם מכין את הטייסת למלחמה שתפרוץ יום אחרי. מעבר לזה, אני כמעט לא מתעסק בשום דבר אחר".
כאמור, הטייסים שהתכוננו לתקיפה לא ידעו על מה הם מתאמנים. נבנו תיקי מבצע עם הנחיות לפעולה, שיבוצעו ברגע שתינתן פקודה לצאת לדרך. "אנחנו דואגים לתהליך הכנה שיהיה הכי דומה למה שהם הולכים לעשות", מסביר מפקד הטייסת לשעבר. "מודל אימון אחד לאחד, פרופיל טיסה דומה, ומרחק בין נקודת הציון השונות כמו שיפגשו במציאות. בשביל צוות שנחשף פעם ראשונה למשימה עצמה, זה נראה אותו דבר למה שעשה במודל. זה היה הכי קרוב למציאות. ההבדל היחיד הוא שפעם אחת אנחנו עושים את זה במדינת ישראל, ובפעולה עצמו עושים את זה בסוריה".
הטייסים והנווטים שנבחרו לביצוע המשימה קיימו שעות אימון רבות באוויר. מהירות הטיסה והתדלוק האווירי חושבו, והחימוש המיועד היה גם הוא על המטוס. "הכול נעשה אותו דבר, כדי לדעת כמה דלק יהיה לי בנקודת הפגיעה במטרה וכמה זמן ייקח לי לחזור. כל הדברים האלה יושבים לנו בראש בצורה מדויקת", מתאר אל"מ במיל' כ'.
פגישה בבית הלבן
לצד התכנון המדוקדק והמוקפד של הפעולה עצמה, הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל הייתה צריכה להיערך גם לתגובה הסורית. בחטיבת המחקר הניחו כי אסד יעדיף לשמור על הסודיות סביב עצם קיומו של הפרויקט הגרעיני שלו, והעריכו שמסיבה זו הוא יימנע מתגובה. "זו הערכת מודיעין מאוד מאתגרת, אבל די אמיצה", אומר היום תא"ל שלום. "לימים קראו לזה תעוזה מחקרית. אפשרות לקחת סיכון בהפעלת הכוח, בלי להיגרר למלחמה. נערכנו לאפשרות שאנחנו גם טועים והיה שיח של מקרים ותגובות – אילו פעולות אסד יכול לעשות, איך אנחנו נגיב ומה תהיה התגובה לתגובה".
עוד כתבות באתר מקור ראשון
–אלשיך למקור ראשון: "כל עדי המדינה סיפקו את הסחורה"
–רב היישוב עפרה נגד גירוש מסתננים מישראל
–צעדת ההסתה: התרחיש המסוכן שאף אחד לא מדבר עליו
למרות הנחת העבודה כי אסד יימנע מלהגיב, ניתן משקל גם להערכה המחמירה שלפיה תפרוץ מלחמה בעקבות התקיפה. בצבא התכוננו למלחמה, אך במטה הכללי ובשטח לא ידעו מה הסיבה לכוננות הגבוהה. בסיס האימון בצאלים עבד בשלוש משמרות על פני 24 שעות, ואנשי מילואים שתקופה ארוכה לא התאמנו על טנק פעיל, לא הבינו מאיפה נחתו עליהם שעות המינוע והתחמושת הרבה. "המשימה הגדולה הייתה לא רק לתקוף את הכור הזה, אלא למנוע הידרדרות למלחמה", מסביר בניהו. "בתקיפת כור כבר היה לנו ניסיון. המטרה הייתה לאפשר לאסד להכיל את זה ולמנוע הידרדרות למלחמה, וזו הייתה מלאכת מחשבת".
לצד ההכנות הצבאיות בישראל, בוצעה עבודת הכנה גם בזירה המדינית מול האמריקנים. באמצע אפריל 2007 טסו לארה"ב ראש המוסד מאיר דגן וראש הסגל של ראש הממשלה יורם טורבוביץ'. בפגישה מיוחדת עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן, הם הציגו בפניו את המידע המודיעיני בעניין הכור. באותם ימים ביקר בישראל שר ההגנה האמריקני רוברט גייטס. שר הביטחון עמיר פרץ, ראש אמ"ן עמוס ידלין, והמזכיר הצבאי של שר הביטחון איתן דנגוט, הגיעו למלון התל־אביבי שבו התאכסן והציגו גם בפניו את המידע הסודי והרגיש. "הוא הביט על זה בהפתעה, ושפט את המצב בקור רוח", משחזר פרץ.
במקביל להכנות של חיל האוויר הישראלי, ניסה הדרג המדיני בישראל לבדוק אפשרות שהאמריקנים הם שיבצעו את התקיפה. ראש הממשלה אולמרט חשב שכך נכון שיהיה, וקיים על כך שיחות מול הממשל. בסופו של דבר, ואף שלא כפרו באיכות ואמינות המודיעין הישראלי, החליטו האמריקנים בסביבות יולי להשאיר את המשימה לביצועה של ישראל.
במהלך ההכנות לתקיפה ניהלה ישראל מערכה מדינית חשאית לקראת הפעולה. "אתה לא רוצה לריב עם ארה"ב, בריטניה וצרפת)", מסביר השר הבכיר לשעבר. "זה משהו שבונים ולא עושים בדיעבד. קודם בום טראח, ואז תיסע להרגיע את גורדון בראון (אז ראש ממשלת בריטניה; י"ע. "היה ברור שאם זה אכן כור, זה לאיכול להתקיים. עכשיו נותר לקבוע איך, מה ומתי, ואיך מסדרים את התוכנית הצבאית ואת כל התפאורה מסביב מבחינת הקהילה הבינלאומית. לא הייתה בכלל שאלה שישראל לא יכולה לחיות עם דבר כזה בחצר האחורית שלה".
שיתוף הפעולה עם ארה"ב בא לידי ביטוי ברמיזה שניתנה על גיבוי אמריקני לביצוע התקיפה. אותו שר בכיר, שנטל חלק בהשתלשלות העניינים והיה עד מקרוב להתנהלותו של ראש הממשלה בנושא, סבור כי גם אם האמריקנים היו שוללים את התקיפה בחריפות, ישראל הייתה יוצאת אליה. "בין אולמרט ובוש היו יחסים קרובים ברמה האישית", הוא אומר. "הדיאלוג המודיעיני־אסטרטגי היה ממשיך להתקיים, כי גם האמריקנים מתפרנסים ממנו והם לא רוצים לפגוע בו".
רבים ממי שהיו מעורים אז בפרטי המבצע וההכנות אליו, מציינים לטובה את תפקודו של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. לדבריהם, הוא ניהל את תהליכי קבלת ההחלטות בקור רוח יוצא דופן, אף שכבר היה מסובך אז בחקירות המשטרה שלימים נשלח בגינן לכלא.
חודשיים לאחר המפגש בבית הלבן, ביוני 2007, סערה המערכת הפוליטית בישראל. אהוד ברק ניצח בבחירות לראשות מפלגת העבודה, ודרש להיכנס באופן מיידי לתפקיד שר הביטחון במקום עמיר פרץ. פרץ פינה את הלשכה בקומה ה־14 בקריה, סירב להצעה לכהן כשר ללא תיק וחזר לספסלים האחוריים של הכנסת. ברק, שכמה שבועות קודם לכן הוזמן לביתו של אולמרט ונחשף לנושא באופן כללי – בדומה לשני ראשי ממשלה אחרים, שמעון פרס ז"ל ובנימין נתניהו – החל להיכנס לעניינים וללמוד את הפרטים מקרוב.
"כמה שבועות לפני שהצטרפתי לממשלה למדתי על קיומו של הכור", מספר היום ברק. "הערכתי שאני יכול לתרום להתרחשות הזו, וזו הייתה אחת הסיבות שפעלתי לכך שאכנס מיד לתפקיד שר הביטחון". מערכת הביטחון כבר הייתה בעיצומן של ההכנות, אך שר הביטחון החדש, רמטכ"ל לשעבר ואיש צבא מנוסה, דרש התבוננות מחודשת.
"מצאתי אנשים שעובדים במהירות במרץ ובלהט על שתי תוכניות", מתאר ברק את הדברים מנקודת מבטו. "אני מסתכל על התוכניות, ורואה בכל אחת מגבלה לא פשוטה. הראשונה הורסת את הכור בביטחון מלא, אבל מביאה להתנגשות רחבה עם סוריה. השנייה לא תביא להתנגשות עם הסורים, אבל אין ודאות מוחלטת שהיא הורסת את הכור".
ברק סבר כי תוכניות הפעולה שהוצגו אינן מספיקות, וכי נדרשות תוכניות נוספות. "זיהיתי את הדבר הזה בסיום הדיון הראשון אצלי. הנחיתי את האנשים לחתור להשלים את התוכניות האלו, ובמקביל להביא תוכניות אחרות שכל אחת מהן בוודאות משמידה את הכור, ובוודאות כמעט מוחלטת לא מביאה לעימות עם סוריה או חיזבאללה".
מנגד, מקורות בדרג המדיני והצבאי דאז טוענים כי מאז שנכנס לתפקידו ניסה ברק למשוך ולעכב את המבצע, ולדבריהם לא עשה זאת משיקולים מקצועיים אלא פוליטיים. "אם היה מישהו שרצה לשים ברקס, זה שר הביטחון. היה נראה שהוא מנסה בכוח לעכב את זה", ציין שר בכיר לשעבר. כך למשל נטען כי ברק ניסה להרחיק את התקיפה מהקדנציה של פרץ כדי שלא יקבל קרדיט על מעורבותו בהכנות לה, וכן שהמתין לנפילת ראש הממשלה אולמרט מתוך מחשבה שהוא יחליפו ואז יתקוף בסוריה. הוא מצדו דוחה את הטענות הללו, וטוען כי פעל מתוקף ניסיונו המקצועי בלבד.
"מייחסים לי הרבה תכונות, אבל לא טיפשות", אומר ברק. "רציתי אמנם לעשות את זה יותר מאוחר, אבל בתוך פרק הזמן שהמודיעין עוד אמר שיש לנו זמן להתכונן, ולא לדחות את זה לאפריל 2008 כמו שטענו נגדי. במבחן התוצאה, כשהיה צריך להחליט לקראת התקיפה איזו תוכנית לבצע, שתי התוכניות שעמדו על הפרק היו חדשות ולא היו קיימות לפני שאני הגעתי. עשו את הדבר הנכון עד שהגעתי והכינו תוכניות במהירות, אבל אמרתי שלפי המודיעין יש עוד זמן ולכן ראוי שנכין תוכנית שגם ממצה את היכולות שלנו".
"הלילה זה הלילה"
בתחילת ספטמבר 2007 בשלו התוכניות. ביום שישי, שבוע לפני התקיפה, התקיימה בבית ראש הממשלה פגישה בהשתתפות שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן, ראש השב"כ יובל דיסקין, מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי וראש אמ"ן עמוס ידלין. הערכת אמ"ן הוצגה, כל אחד מהנוכחים הביע את דעתו, ותוכניות המבצע נפרסו בפני הפורום המצומצם.
בסוף הפגישה, שנמשכה מספר שעות, ביקש שקדי לפגוש את אולמרט בארבע עיניים. "היה חשוב לי שהוא ישמע את זה ממני, ואמרתי לו עם כל כובד האחריות שיש בזה: 'ראש הממשלה, אני משוכנע שאפשר לעשות את המבצע. אני יודע להגיד לך שאנחנו נשמיד את הכור הזה, ולפי הערכתי, בתוכנית שהצעתי לא תפרוץ מלחמה'. הוא הסתכל עליי במבט רציני מאוד, אמר לי שהוא מבין מצוין מה שאני אומר, ויצאתי לדרכי. הרגשתי שהיה חשוב לו לשמוע את זה לגבי הביצוע ההתקפי והיכולת להכיל את זה לפי ההבנה המבצעית שלי".
לילה לפני התקיפה ערכו בחיל האוויר מודל, אף שאיש לא ידע כי יממה בלבד לאחר מכן תצא התוכנית לפועל. מפקד חיל האוויר הזמין את הרמטכ"ל לראות מקרוב את ההכנות. "אחרי המודל המבצעי עלינו אליי לחדר", מספר שקדי. "ישבנו שעתיים ודיברנו על הכול. אמרתי לו שבשורה התחתונה אני ממליץ לפעול, ואני חושב ששם הוא הבשיל באופן מוחלט עם הפעולה הזו. היה חשוב לי שנראה את הדברים עין בעין".
בתום ביצוע המודל, סביב השעה ארבע לפנות בוקר, הלכו הטייסים והנווטים לישון. במקביל, בישראל התקבלו ידיעות כי בארה"ב מתחילים רחשים סביב הכור הגרעיני בסוריה. בעקבות הדלפה של מקור בלתי ידוע, פנה עיתונאי בשאילתה לשגרירות הישראלית וביקש לברר פרטים. במערכת הביטחון גיבשו דעה כי זו העת לפעול.
אשכנזי יצא ללשכת ראש הממשלה, ושקדי החל בהנעת הפקודה. "סיכמנו שאנחנו מבחינתנו נערכים לביצוע, והדבר היחיד שיכול למנוע זה אם הדרג המדיני יעצור אותנו. הערכתי שלא הולכים לעצור אותנו", נזכר שקדי.
אל"מ במיל' כ', מפקד הטייסת: "אני קם בשבע כי יש לי יחידה לנהל, ובשלב הזה קורא לי מפקד הבסיס ואמר לי 'הלילה זה הלילה'. חשבתי מתי להעיר את האנשים כי הם הלכו לישון בארבע בבוקר, והחלטתי לתת להם עוד שעתיים־שלוש. פתחנו את הרשימות ועבדנו אחד לאחד על פי מה שהכנו כדי לא לפספס משהו".
בחיל האוויר הניעו את גלגלי השיניים ונערכו לביצוע התוכנית, וגם לקראת האפשרות שתפרוץ מלחמה. שקדי: "החלטתי לנסוע לטייסות לדבר עם הצוותים. במקביל אני שומר כל הזמן על קשר עם גבי (אשכנזי; י"ע) שנמצא בירושלים, ומעדכן אותו בהתקדמות היערכות חיל האוויר לתקיפה". בשעות הצהריים של יום רביעי, 5 בספטמבר, התכנס הקבינט במיוחד, וראש הממשלה, שר הביטחון ושרת החוץ ציפי לבני הוסמכו להחליט על יציאה לתקיפה.
בשעה שש בערב נקראו הטייסים והנווטים לתדרוך, ושם נחשפו למהות הפעולה שאליה כבר נערכו זמן רב. רק אז הבינו כי הם עומדים להשמיד כור גרעיני בסוריה, וכי הדבר יבוצע בתוך שעות סבורות. "אתם נשלחים היום להשתתף בביצוע משימה בעלת חשיבות עליונה למדינת ישראל ולעם היהודי", אמר שקדי לטייסים. "הכוונה היא שהפעולה לא תקושר, לפחות לא בשלב הראשון, למדינת ישראל, ובכך לצמצם את הפוטנציאל למהלך מלחמתי נרחב". הפעולה, הבהיר, צריכה להישאר חשאית עד החלטה אחרת.
"יכול להיות שתפרוץ מלחמה, אני סומך עליכם", הוסיף אל"מ כ' בתדריך שלו לאנשי הטייסת. "אפשר ונכון להגיד שגורל המדינה בידינו. הצלחת המשימה תשנה את פני המזרח התיכון. למשימה הזו התכוננו במספר מודלים, כולכם הייתם שותפים, רק לא הבנתם מה ובעיקר למה. עברנו יחד תהליך הכנה ארוך, מדוקדק ומפורט, ואנחנו מוכנים".
לקראת ערב החלה השמועה להתפשט בבסיס הקריה. מפקדי צה"ל הבכירים עודכנו עליה לראשונה, ובהם מפקדי האוגדות בפיקוד צפון. "אני מתארגן לשלוט על המבצע מהבור, מתא השליטה המרכזי של חיל האוויר. למעשה המבצע הזה נמצא בסמכות ואחריות של חיל האוויר, ושלי כמפקד חיל האוויר", משחזר שקדי. בתא שליטה אחד ניהל שקדי את המבצע, ובחדר נוסף צפו במטוסים ראש הממשלה, שר הביטחון, שרת החוץ, הרמטכ"ל, ראש המוסד, סגן הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים. לדברי אבי בניהו, במקביל למסכים ועליהם תמונת המזל"ט, הופעל מסך של אתר ynet כדי לראות אם משהו דולף לכלי התקשורת. באופן מקרי, על באנר הפרסומת מעל הכותרת הראשית הופיע הסלוגן: "למבצע הזה אין הזדמנות שנייה".
המבצע החל בשעה 22:30. התקיפה בוצעה בדממה. "שמונת המטוסים הטילו חימוש מעל המטרה", מתאר אל"מ במיל' כ'. "עד התקיפה עצמה הייתי מאוד מרוכז בביצוע. אין כמעט תקשורת. אנחנו מאוד מרוכזים. בדרך חזרה לישראל יש טיפה ירידת מתח, אבל מועטה מאוד". הטייסים הבינו מיד לאחר התקיפה כי פגעו במטרה בצורה מושלמת.
שקדי: "כמו שאמרתי לראש הממשלה, התוכנית עבדה כמו שתכננו ולמעשה כל המטוסים הגיעו למטרה, שחררו את החימוש, פגעו בכור והשמידו אותו. אחרי שהתקבלה מילת הקוד 'אריזונה' הייתה שמחה גדולה בתא השליטה, אך תוך רגעים ספורים חזרנו מיד לדריכות. המבצע עוד לא נגמר, וזה יכול היה להיגמר רע גם אחרי. המשכנו עד השלב שבו הערכתי שהגענו למקום יחסית בטוח, ואז יצאתי לראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. ראש הממשלה חיבק אותי חיבוק גדול. אמרתי לו שביצענו מה שהוטל עלינו, ושנינו מאוד התרגשנו".
הבייבי של אסד
בשעה 2:30 לפנות בוקר נחתו המטוסים בישראל. המבצע הסתיים, אבל לא הדריכות הנגזרת ממנו. שקדי: "המבצע עוד לא נגמר, ובעצם הוא מתחיל. עכשיו יש משימה אחת, לאפשר לאסד להכיל את זה ולמנוע הידרדרות למלחמה". החשש הגדול היה שמישהו יעיר את השליט הסורי באמצע הלילה, והוא יבחר להגיב בחריפות. אל"מ במיל כ': "הייתה גאווה וסיפוק אדיר, ומצד שני בעוד דקות יכולה לפרוץ מלחמה עם משמעויות כבדות מאוד. המחשבות היו על מה קורה במדינת ישראל. אני זוכר שהסתכלתי אם אני רואה שיגורים מסוריה למדינת ישראל. זה משהו שעבר לי בראש, יכול להיות שהסורים בחרו להגיב".
לאחר סיום המבצע ונחיתת המטוסים, עלו דובר צה"ל והרמטכ"ל ללשכתו של אשכנזי. בניהו: "הרמטכ"ל שאל אותי איפה אני ישן, ואמרתי לו בלשכה, למטה. הוא שאל אם היחידה שלי מוכנה, ואמרתי שהכול בסדר. הוא אמר לי 'לך לישון, אולי בבוקר יעירו אותנו לנוף שונה של תל־אביב. תסתכל על קו הרקיע, יכול להיות שמחר הוא משתנה'. זה היה משפט מטלטל. הרגשתי שהוא במתח ועם משקולות על הכתפיים".
אשכנזי, שנקרא לפקד על הצבא אחרי מחדלי מלחמת לבנון השנייה, היה עלול להיכנס למלחמה נוספת בצפון, שהייתה עשויה להיות גדולה ורחבה הרבה יותר. כמה שעות אחרי התקיפה קבעו אנשי אמ"ן כי הכור אכן הושמד. בהתאם להערכות אמ"ן, בדמשק בחרו לגמד את ממדי הפעולה ולדווח כי ישראל תקפה מפעל לייצור טילי קרקע־קרקע. אסד בנה סיפור כיסוי על היעד שתקפה ישראל בלב המדבר הסורי, באמצע שום מקום.
העמימות נשמרה גם לאחר הפעולה. כמה ימים לאחר האירוע היו גורמים במערכת הביטחונית והמדינית שחשבו כי נכון לפרסם את האירוע וליטול אחריות על התקיפה, אך דעתם לא התקבלה. "אף אחד בישראל לא קפץ ולא צהל, ואף אחד בעולם לא היה יכול לקבל סימנים מאיתנו שכאילו עשינו משהו", נזכר השר הבכיר לשעבר. "לא התרברבנו ולא הלכנו עם חיוך מרוח על השפתיים. אני זוכר את היום הזה שאתה צריך ללכת עם פוקר פייס ואף אחד לא יודע".
בימים שלאחר המבצע נפוצו בישראל שמועות שונות. בין היתר נטען כי במהלך פעולה של צה"ל בעומק שטח האויב נפלו לוחמים מכוחותינו, וכי צה"ל מסתיר את האירוע. "עשינו הרמת כוסית לכבוד ראש השנה אצל הרמטכ"ל וצילמתי אותה. אמרתי לכל האלופים לחייך הרבה, לצחוק ולהתבדח", משחזר דובר צה"ל. בניהו דיווח על האירוע לכתבים הצבאיים רוני דניאל ואלון בן־דוד, כדי להעביר את המסר שהכול כשורה: "אמרתי להם שאני לא יכול להגיד מה נכון או לא נכון, אבל אני יכול לתת סרט שבו כל המטה הכללי צוחק ומחייך. הם תיארו בשידור שאם נכון שדבר כזה קרה הם לא היו צוחקים, אז כנראה זו שמועה ולא היה כלום".
"להערכתי עד היום, יותר מעשר שנים אחרי, הסורים לא יודעים ולא מבינים עד הסוף מה היה ואיך זה התבצע", סבור שקדי. בכיר באמ"ן לשעבר מוסיף: "הכור הזה היה הבייבי של אסד. הוא דמיין במשך חודשים איך הוא עומד במסיבת עיתונאים ואומר 'יש לי כור ויש לי נשק גרעיני, ועכשיו תתחילו להתייחס אליי בכבוד'. הוא בנה ציפיות, ובלילה אחד זה נעלם. אבל התנאים שיצרנו אפשרו לו להכיל את זה ולשתוק".
שבוע בדיוק לאחר התקיפה המוצלחת חגגו בישראל את ראש השנה תשס"ח. בבתי הכנסת זימרו המתפללים את הפיוט העתיק "אחות קטנה", המסתיים באיחול המפורסם: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". מעטים כאן ידעו איזו קללה פוטנציאלית הוסרה מעל ראשה של מדינת היהודים, לפני ימים ספורים בלבד.
