"אף אחד לא יכול לדמיין את הסבל, את הזעקות לחמצן"

זה לא היה הביקור הראשון שלי במחלקת קורונה, אבל הוא היה המטלטל מכולם. כשאני מתיישב לכתוב ידיי רועדות, האצבעות מקלידות בכוח על המקלדת ומעבירות את הקולות והכאב. אני מנסה לתאר את מה שחוויתי עם משפחות של חולים במתחם הטיפול התת־קרקעי בחולי הקורונה בבית החולים רמב"ם בחיפה. יצאתי להתרשם מהמחלקות המבודדות מזווית שטרם סוקרה עד כה – זו של העובדות הסוציאליות שנדרשות ללוות את בני המשפחות שמגיעים לבקר את יקיריהם.

צפו: ביקור במחלקת טיפול נמרץ קורונה יחד עם משפחות החולים

ארבע פעמים ביום, ארבעה ימים בשבוע, נפתחות מחלקות הקורונה ברמב"ם לכניסת מבקרים. ביום ראשון בשעה 11, לקראת הביקור הראשון השבוע, התאספו בני משפחותיהם של המאושפזים ברחבת בית החולים. בשונה משעות ביקור במחלקה רגילה, הפתוחות לכל קרוב וידיד, למחלקות הקורונה ניתן להיכנס רק בתיאום מדוקדק ועל פי רשימה מסודרת. הקבוצה הנוכחית כוללת עשרה בני משפחה. יש ביניהם גברים ונשים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים. חלקם מכירים ומזהים זה את זה מביקורים קודמים, חלקם מצטרפים כעת למסע, ולכולם משותפים הכאב, המתח והעייפות בעיניים.

פניהם של הנוכחים מועדות למחלקת קורונה ג' ברמב"ם, או בשם הרשמי של המחלקות הללו – מחלקת כתר ג'. זוהי מחלקת טיפול נמרץ, שבה מאושפזים חולים במצב קשה, רובם המכריע מונשמים ומורדמים. מלבדה קיימות ברמב"ם עוד שלוש מחלקות קורונה, שמיועדות לאשפוז "רגיל". בשיא התחלואה בחודש הקודם נרשם כאן שיא במספר המטופלים – 106, בהם כ־40 מונשמים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחנות שיקום וחינוך צבאי: התוכנית לילדי הרחוב במצרים
– איש לא רוצה מלחמה, אבל נסראללה בוחר לשחק באש
– ממלכתיות וכנות: הריאיון המפתיע של עו"ד ציון אמיר

את פניי מקבלת טל סולומוניקה, העובדת הסוציאלית של המחלקה. העובדות הסוציאליות הן חלק ממערך הטיפול בחולים בשגרה, אך במחלקות הקורונה מוטל עליהן תפקיד כפול ומכופל. בנסיבות שבהן הקשר הממשי והמפגש עם החולים מורכב כל־כך, הן המתווכות בין המאושפזים לבני משפחותיהם, מעבירות מידע רפואי ואחר ומשמשות משענת רגשית. מלבדן גויסו למשימה בחודשים האחרונים גם פסיכולוגיות, אחיות ואפילו מרפאות בעיסוק.

תפקיד נוסף ומרכזי של העובדות הסוציאליות הוא כאמור ליווי הביקורים במחלקות הקורונה, על כל המאמץ וההיערכות הכרוכים בהם. "אנחנו עוצרים את כל העבודה במחלקה בשביל ביקור המשפחות. זה קשה מאוד לצוות הרפואי, אבל הם מבינים את הצורך", אומרת טל. "אנחנו משתדלים שהמשפחות שנכנסות לא יהיו מופתעות מהמצב, וידעו מראש מה הן הולכות לראות. לפני הפעם הראשונה מראים להן את המתחם בשיחת וידאו, כדי שלא ייבהלו. זה לא קל להוריד אנשים בריאים לתוך מתחם שדורש חליפות מיגון אטומות שחם ולא נעים בהן, בטח למי שלא מורגל, אבל אנחנו יודעים עד כמה הביקורים האלה חשובים גם לחולים וגם למשפחות, ואנחנו רואים בהם חלק משמעותי מהריפוי".

טל סולומוניקה (משמאל) עו"סית במחלקת קורונה: "זה לא קל להוריד אנשים בריאים למתחם שדורש מהם היערכות מורכבת. אבל אנחנו יודעים עד כמה הביקורים האלה חשובים לחולים למשפחות, ואנחנו רואים בהם חלק מהריפוי"

כאשר בני המשפחות, במקרים לא מעטים, מנועים מלבקר את יקיריהם במשך ימים ושבועות – בעיקר משום שהם עצמם חולים בקורונה או מבודדים – ה"ביקור" מתקיים באופן וירטואלי, ומי שמאפשרות זאת הן העובדות הסוציאליות. "לא אחת אני מוצאת את עצמי עומדת עם הטלפון ומשדרת לבני המשפחה שיחת וידאו ממיטת האב או האם, לעיתים כשהם מונשמים ומורדמים וילדיהם שרים להם ומדברים אליהם", מספרת טל. "יש משפחות שכל בוקר כשאני נכנסת למחלקה אני מחברת אותם בשיחת וידאו שיראו את המטופל וירגישו שהם מעודכנים, גם אם הם לא יכולים להגיע אליו פיזית". ויש גם ביקורים עצובים שאינם מתוכננים מראש: העובדות הסוציאליות גם מוקפצות בכל שעה משעות היממה כדי ללוות בני משפחה לפרידה מיקירם שמצבו אנוש או שכבר השיב את נשמתו לבוראו.

הביקורים במחלקות הקורונה קצרים ותחומים בזמן. לכל משפחה יינתנו 20 דקות לצד מיטת יקירן, בתקווה שגם הן לא ייקטעו בשל מצב חירום במחלקה. "הצוות הרפואי כבר ממתין לנו ויודע שהמשפחות מחכות לכל בדל מידע", אומרת טל. "הן מגיעות במצב נפשי לא פשוט ומתחת למיגון שקשה לנשום בו וללכת איתו, אבל כל רגע ליד המטופלים שווה בשבילן את המאמצים והמורכבות, ואנחנו נעשה הכול כדי שהן יוכלו לרדת לשם".

גילוח חובה

טל לוקחת נשימה עמוקה, מביטה אל השעון ומסבירה שהגיעה העת להצטרף אל המשפחות הממתינות בחוץ. לאחר שטל מקריאה את השמות מהדף שבידה ומוודאת שכולם הגיעו, היא מובילה אותנו בין בנייני האשפוז והמרפאות ודרך שלוש מעליות שונות אל מתחם ההלבשה בבגדי המיגון, השוכן שלוש קומות מעל מחלקות הקורונה.

במהלך הצעידה בין המסדרונות הארוכים אני פוגש את טלי שם־טוב, תושבת עירי עכו. בעלה אלי הובא לכאן לפני כמה ימים, והיא לא הספיקה לבקרו לפני שהרופאים הרדימו והנשימו אותו. "אנחנו נשואים 23 שנה, וזו פעם ראשונה שלא נפגשנו כל כך הרבה זמן", היא אומרת בכאב. "לפני שבוע, בשבת, היו חייבים לקחת אותו לכאן. זו הייתה פרידה כל כך קשה. ניסינו לעשות הכול כדי שלא יגיע לכאן. בדקנו חום ועשינו אינהלציות, אבל הוא הגיע למצב שכבר לא היה יכול לנשום ופינו אותו עם אמבולנס. למחרת כבר היו חייבים להנשים אותו".

בכל יום קיימה טלי שיחת וידאו עם בעלה בסיוע העובדות הסוציאליות, בתקווה שמילותיה יחזקו אותו. "זה היה קשה לדבר איתו בווידאו כשאני עצמי הייתי בבידוד. לא קל לראות אותו במצב הזה, אם כי הוא עדיין נראה יפה כמו שהוא גם דרך המסך", היא משתפת. ילדיהם טרם ביקרו את אביהם. "קשה להם, הם ביקשו שאצלם להם אותו".

גם לדועא עמארה זהו ביקור ראשון במתחם האשפוז. אימה אושפזה לפני שבועיים במחלקת קורונה רגילה, אך לאחר כמה ימים נאלצו הרופאים להרדים ולהנשים אותה. דועא יצאה מהבידוד רק בסוף השבוע האחרון, ואחותה הצעירה מחלימה מקורונה בביתם.

"אימא הגיעה לכאן והייתה בסדר גמור, אבל בצילום החזה ראו שיש לה דלקת חזקה והיו חייבים להרדים אותה", היא מספרת. "יש לה רק שתי בנות, והיא כל הזמן דואגת לנו. אני רוצה כל כך לחבק אותה, אבל מפחדת להידבק. אני לא יודעת לאן אני הולכת ומה יהיה למטה במחלקה, אבל הכי חשוב לי לראות את אימא שלי. אתמול ניסו להעיר אותה, אבל היה לה לחץ דם גבוה. היום ינסו שוב".

הביקור במחלקות הקורונה מוגבל לבני 18 ומעלה, אם כי באופן חריג אפשרו כאן לפני כשבועיים לנער בן 17 להיפרד מאביו ברגעיו האחרונים. בני משפחה צעירים או אלו שחוויית הביקור במחלקות הקורונה קשה עבורם, יכולים להגיע לחמ"ל השליטה בבית החולים, לצפות בחולה דרך המצלמות ולדבר באמצעותן עם אנשי הצוות המטפלים בו.

בחדרי ההלבשה ממתינות לנו כמה אחיות, והן מדריכות אותנו בשלבי המיגון: ערדליים, כובע לכיסוי שיער הראש, מעליו מעין חיג'אב, וחלוק רחב שעוטף את הגוף פעמיים. אנו מחטאים שוב ושוב את ידינו באלכוהול, עוטים עליהן כפפות ארוכות והדוקות, מחליפים את המסכה שהבאנו מהבית במסכת N95, ולסיום מצמידים למצחנו מסכת פלסטיק שקופה שמגינה על העיניים החשופות. בין השלבים השונים אנחנו ממתינים לאישור האחות, שמוודאת כי תהליך ההתמגנות נעשה כשורה. תכשיטים, שעונים וטלפונים סלולריים נלקחים מאיתנו עד סיום הביקור, שכן אסור להיכנס עימם למתחם המזוהם.

בין הממתינים לביקור רחל דדון, בנה אסף וכלתה אדווה. הם באו לבקר את הבת והאחות זהבה, המאושפזת בטיפול נמרץ קורונה. היא בת 46, אם לארבעה ילדים שהצעירים שבהם בני 12 ו־15. בני המשפחות מכונסים בכאבם ובדאגותיהם האישיות וממלאים בצייתנות אחר הנחיות הצוות. לפתע אנחנו שומעים ויכוח חרישי אך נוקב. האחות הראשית משוחחת בתקיפות עם אסף, המשמש כרב מחנך בבית ספר יסודי, ומפצירה בו לגלח את שיער זקנו אחרת לא יוכל לבקר את אחותו. ההנחיות אוסרות על כניסת בעלי זקן או זיפים, שכן אלה יוצרים חציצה בין המסכה לפנים. לאחר שבפעם הקודמת נמנע ממנו להיכנס למחלקה בשל זקנו הארוך, הפעם הגיע אסף כשזקנו מקוצץ. אך כעת מתברר לו שזה לא הספיק.

"תנו לו להיכנס, הוא לא יידבק", מנסה אימו לשכנע. רופא בכיר ניגש ומסביר כי לא יוכל לאשר לאסף להיכנס כך אל מתחם חולי הקורונה. "אני מבקש לשמור על החיים שלך", הוא מבהיר. אחות אחרת מביאה לאסף מכונת גילוח חד־פעמית. לאחר כמה דקות פניו חלקות למשעי אך מבעד למסכה נראה שהן רטובות מדמעות. "עשרים שנה לא התגלחתי, מאז החתונה אני עם זקן. לא הייתה לי ברירה", הוא אומר לי.

לאחר שחליפות המיגון עוטפות את גופנו כהלכה, טל העובדת הסוציאלית מכינה שוב את המשפחות לקראת הירידה אל מחלקות האשפוז. כשנגיע אל מתחם הטיפול הנמרץ, היא מסבירה, היא תקרא לכל מבקר בתורו ותלווה אותו אל מיטת יקירו.

מתחת לאדמה

מחלקות הקורונה ברמב"ם הוקמו במרחב התת־קרקעי הסגור של חניון בית החולים, שלרגל שעת החירום עבר הסבה מזורזת לייעודו הנוכחי. התנאים הללו, שנוצרו מתוקף הנסיבות, אינם מסייעים לחולים ולצוות. "זה בית חולים תת־קרקעי שהאור דולק בו 24/7, ואין בו אור יום או צוהר לחיים בחוץ. גם הקליטה בסלולרי לא תמיד מיטבית", אומרת טל. המתחם הענק, בן 20 אלף מ"ר, נחשב למתקן האשפוז הגדול בישראל לחולי קורונה. הוא ערוך לטיפול ב־700 חולי קורונה ובהם מאות מונשמים ומורדמים. בעת ביקורנו מאושפזים בו 94 חולים. על הקירות בחניון נתלו תמונות נוי, שלא היו כאן בביקורי הקודם; ניסיון לשוות למקום מעט מראה "נורמלי", בין סימוני החניה ושלטי ההכוונה.

בני המשפחות עומדים וממתינים לקריאה. אסף ורעייתו אדווה תומכים ברחל האם, שמנסה להבין מדוע הם מתבקשים להמתין. "אני רוצה לראות את הבת שלי, למה לא נותנים לנו להתקרב. אני כל כך רוצה שהיא תצא מכאן בשלום. א־לוקים, אני מתחננת", היא אומרת. כעבור כמה רגעים מסמנת טל בעיניה, ובני משפחת דדון צועדים אחריה בדממה.

אני מלווה במבטי את בני המשפחות שהכרתי אך לפני כמה דקות ומרגיש שותף מלא לכאבם, מנסה שלא להתקרב יתר על המידה ולא להפר את פרטיותם. מימיננו ומשמאלנו עשרות מיטות ובהן חולים וחולות, מרביתם מונשמים ומורדמים. הרגליים כבדות. ההנחיות אוסרות מגע בין החולה למשפחה, אבל מטבע הדברים קשה לאכוף את הדרישה הזו.

כאשר בני משפחת דדון מגיעים למיטתה של זהבה הם מלטפים ברוך את ידיה ופניה, ואני שומע את רחל לוחשת לאוזנה: "זהבה קומי בבקשה, זהבה אני מתחננת. תראי לי סימן שאת שומעת אותי, זהבה. זהבה חיים שלי, בבקשה אני מתחננת. זהבה אנחנו מתפללים, אנחנו רוצים להוציא אותך מכאן". היא פונה אליי כמתנצלת: "חשבתי שאראה אותה יושבת על כיסא ומחכה לי. לא מתאים לה להיות פה, יש לה ילדים קטנים בבית. כל כך קשה לי לראות אותה".

מסכת הפלסטיק השקופה שעל פניה נמלאת אדים מהדמעות החמות, ופניה נראות בקושי. טל העובדת הסוציאלית מפצירה בה לשבת על כיסא פלסטיק שהיא מקרבת אליה, אך רחל ממאנת. אסף ואדווה מניחים ליד מיטתה של זהבה ציורים שציירו לה ילדיהם הצעירים, המתגוררים כעת בביתם של הדוד והדודה.

רופאי המחלקה עוברים בין בני המשפחות, עונים לשאלות ומעדכנים על מצבם הרפואי של יקיריהם. "כשנצא מכאן אני אשוחח שוב עם כל אחד מהם ואוודא ששמעו והבינו את דברי הרופאים", אומרת לי טל. היא מספרת שבמחלקה מאושפזת גם חולה במצב קשה שלא הורדמה, ושביקשה מילדיה שלא לבקרה מחשש שיידבקו. חולה אחר מתקשה בנשימה, אך לא נענה להפצרות הרופאים שיתיר להם להרדים ולהנשים אותו. זוהי תופעה מוכרת בקרב חולים שחוששים כי לא יקומו מההרדמה, אך לעיתים הסירוב הזה מחמיר את מצבם.

"הביקורים מפריעים לפעמים לעבודה שלנו, אבל אנחנו יודעים שאין ברירה", אומרת לי מרטה אנדראוס, אחות במחלקה, בעודה מכינה מזרקים עם תרופות. "המשפחות חייבות לבקר את המטופלים, ואנחנו עושים הכול כדי לאפשר זאת. עצוב לנו להיות עדים למפגשים האלו, ולפעמים אנחנו עוצרים ובוכים".

ביום ביקורי במתחם, אנשי המחלקה רשמו ציון דרך. אחרי חצי שנה מפרכת ואינטנסיבית, שבמהלכה שהו במתקן התת־קרקעי במשמרות מתישות של 12 שעות, הם החלו בחפיפה עם אנשי סגל ממחלקת טיפול נמרץ כללית בבית החולים, שיחליפו אותם במחלקה המאתגרת מכולן. גם טל סולומוניקה, העובדת הסוציאלית, תחזור עם חבריה אל המחלקה הקודמת שלה, טיפול נמרץ פנימית.

צה"ל מגויס

לאחר זמן מה במחלקת טיפול נמרץ קורונה, אני פונה להסתובב ברחבי המתחם ולהתרשם ממחלקות הקורונה הסמוכות. במחלקת "כתר א'" מאושפזת טובה סבג, בת 66 מקריית־ים. דרך מכשיר הטלפון שלה היא צופה במסיבת בת־המצווה של נכדתה, שמועברת אליה בשידור חי. בשבוע שעבר התעוררה טובה לאחר שלושה שבועות, שבהם הייתה מורדמת ונזקקה למכשיר הנשמה. "נלחמתי בשיניים כדי לחיות, וברוך השם אני מרגישה טוב יותר", היא אומרת לי. "זה סיוט להיות כאן, אבל מה לעשות. עצם העובדה שיצאתי משם תודה לא־ל", היא מצביעה לעבר מתחם הטיפול הנמרץ, "אני יודעת שאני גיבורה. כעת אני מתפללת לצאת הביתה".

במסגרת ההצטרפות של צה"ל למאבק במגפה, חיל הרפואה קיבל לידיו בחודש אוקטובר את האחריות לטיפול במחלקה הזו. כמאה אנשי צוות ובהם רופאות, אחים, חובשים ועוד, המשתייכים למערך הסדיר של חיל הרפואה, מסייעים לבית החולים רמב"ם להתמודד עם היקפי התחלואה הגבוהים בצפון.

בשל היקפי התחלואה והיעדר מקום במחלקת טיפול נמרץ, חולי קורונה קשים מטופלים גם במחלקות הקורונה הרגילות. "אנחנו מתמודדים כאן כמעט בכל יום עם פטירות של מטופלים במחלקה שלי, שהיא אפילו לא טיפול נמרץ", מספרת אטי לב־ארי, העובדת הסוציאלית של מחלקת כתר א', שבדומה לטל משמשת גם כאשת הקשר בין המטופלים לבני משפחותיהם.

על מתחם האשפוז הזמני שהוקם כאן מתוקף הנסיבות היא אומרת: "אנחנו מאוד מנסים לשמור על כבוד האדם. משתמשים בפרגודים, ויש הפרדה בין המחלקות השונות. לא אחת אנחנו רואים שהאשפוז בתנאים הללו מציף קשיים וטראומות מהעבר של המטופלים, דברים שחוו בחיים האישיים, בצבא ובמלחמות. המקום הזה, עם התאורה שדולקת 24 שעות, הרעשים, הקולות והאקוסטיקה הלא פשוטה של מתחם שמשמש בשגרה כחניון לרכבים – מוסיף על הקושי של החולים. אנחנו מנסים להקל עליהם, אבל זה קשה".

באחת ממיטות האשפוז במחלקה אני פוגש את יואב (שם בדוי), בן 46, תושב רמת־ישי. "יש פה צוות מדהים", הוא מבקש לומר. "כל היחידה של כתר צה"ל אלו מלאכים. צריך להיות כאן לילה אחד כדי להבין איזו עבודת קודש הם עושים". הוא מאושפז במחלקה מזה מספר שבועות, וביום ראשון נפרד לראשונה מהצורך בחמצן לסיוע בנשימה. "אני לא מרשה לאף אחד לבקר אותי כאן, כי זה מקום קשה שאנשים בריאים לא צריכים להיות בו", הוא משיב לשאלתי אם בני משפחתו מבקרים אצלו.

יואב מבקש להעביר מסר: "תגיד לאנשים בחוץ שידעו שזה לא סתם המחלה הזאת. אף אחד בחוץ לא יצליח אפילו לדמיין איך נראה ונשמע הסבל של החולים כאן, את הזעקות לחמצן. אנשים פה ברגע אחד מאבדים נשימה וצורחים כי הם לא מצליחים לנשום. הכול רגוע, ואז הופך להיות אגרסיבי מאוד. שלא יספרו סיפורים, זו מחלה קשה". יואב מעיד על עצמו שהיה ספורטאי ואדם בריא לחלוטין, אך הפך לשבר כלי. "כל תזוזה במיטה דורשת מאמץ נשימה, והמרכיב הנפשי במחלה הזאת מאוד קשה. אתה באובדן שליטה מוחלט". הוא מקווה שכעת הוא כבר בדרך להחלמה, ושבקרוב יצא מכאן.

לצד אנשי רפואה, סיעוד, ניקיון ואחזקה, ניתן לראות כאן גם מי שאמונים על ליווי רוחני ודתי. הרב מייק שולץ, מנהל מערך הליווי הרוחני בבית החולים, חולף על ידי במקרה. לאחר שאני מזהה את תפקידו באמצעות התג המוצמד לבגדי המיגון שלו, אני מבקש ממנו לספר על עבודתו הייחודית.

"אנחנו פה כדי לתמוך במטופלים ובבני המשפחות, ולעזור להם למצוא את הכוחות להמשיך עוד צעד ועוד צעד בתקווה שיצאו מזה", אומר שולץ. הוא התמחה ב"ליווי רוחני" – מקצוע מוכר ורשמי – בארה"ב, עוד לפני עלייתו ארצה, וכיום הוא מכשיר מלווים רוחניים בישראל. הידע הרב שלו בנצרות ובאסלאם, מאפשר לו להעניק תמיכה מותאמת גם לבני הדתות הללו. עד פרוץ המגפה הוא עבד בעיקר עם חולי סרטן סופניים, אך אז הגיעה הקורונה והביאה אותו לכאן.

"מטופלים עם סרטן מפושט בכל הגוף יודעים פחות או יותר את מצבם ומה מצפה להם בזמן הקרוב. פה אתה לא יודע אם תבריא או לא", הוא משווה בין המצבים. "כמעט אין הכנה למקרה של מוות מקורונה. זה מטלטל ומפתיע". המערך שהוא אמון עליו כולל צוות של שישה מלווים רוחניים. "אנחנו נדרשים לתת מענה לאנשים שעבורם כל השנה הזאת הייתה בחוסר אונים, ואז הם נדבקים ומוצאים עצמם כאן. אנחנו מנסים לתת להם את התקווה שיהיה טוב".

יציאה זהירה

בחזרה למחלקת טיפול נמרץ: זמן ביקור המשפחות טרם הסתיים מאחר שלא כולן הספיקו לפגוש רופא ולשמוע על מצב יקירן, אך הן נדרשות לעזוב בפתאומיות יחסית. צוות הרופאים במחלקה מוזעק למיטת אותו חולה שהוזכר קודם לכן, שבשל החשש סירב להתחבר למכונת הנשמה ולעבור הרדמה. לפתע נשימתו נעצרה והוא לא היה מסוגל לנשום עוד, אפילו בסיוע חמצן. טל, העובדת הסוציאלית, מפנה במהירות את משפחות המבקרים ומסבירה להן כי צוות המחלקה זקוק למתחם פנוי ולריכוז מרבי כדי לטפל בו. ההנשמה וההרדמה, נמסר לי בהמשך, בוצעו בהצלחה.

 

בדרכנו אל המעליות, אחד מבני המשפחות עוצר לפתע ומבקש משאר המבקרים לפנות לכיוון אחר. הוא רומז בעיניו לטל כי הבחין באלונקה ועליה נפטר קורונה עטוף בשקית שחורה יוצאת ממחלקה אחרת, ומבקש למנוע מבני המשפחות את המפגש עם המראה הזה. לאחר כמה רגעים אנו ממשיכים בדרכנו ועוברים ליד אמבולנס שפורק מתוכו חולה קורונה. נהג האמבולנס, עטוף מכף רגל ועד ראש בחליפה אטומה, מעביר את האלונקה לאשת צוות מאחת ממחלקות האשפוז, וממהר לשוב אל העולם שמעל פני האדמה.

במתחם ההתפשטות משכבות המיגון, אנו עוברים שוב תהליך קפדני תחת פיקוח. זהו השלב הרגיש ביותר, מסבירות לנו האחיות, שכן מטרתו לוודא שאנחנו לא נושאים את הנגיף עלינו ומוציאים אותו החוצה, ושלא נידבק ממנו בעצמנו אם הוא נמצא על בגדינו. לאחר כל שלב אנו מקפידים לחטא את ידינו במנה הגונה של אלכוהול. לרגע קט, כשאנו מחליפים את מסכות בית החולים במסכות הרגילות, אנו רואים את הפנים שמאחורי הכיסוי ומנסים לחייך זה לזה.

ביציאה מהמתחם הציב בית החולים שלט הוקרה לאנשי הצוות. "זה הזמן להתרענן ולנוח. אנחנו גאים בכם!", נכתב עליו. רחל דדון, נתמכת בבנה ובכלתה, יוצאת בקושי רב. "נתתי לזהבה כמה כוחות שיכולתי, היא צריכה לקום לארבעת הילדים שלה", היא אומרת, ומבקשת שגם אני אתפלל לרפואתה של זהבה בת רחל, בתוך כל שאר חולי ישראל.