אין ישראלי שנסע לניו־יורק, שאינו מכיר את החוויה: חנויות הציוד האלקטרוני של התפוח הגדול. מקדשי טכנולוגיה אינסופיים, שבהם מוכרים בעלי חזות והדרת פנים יהודית, מביאים לשולחן את הגאדג'ט האלקטרוני הלוהט שבו חשקה נפשכם. בדיקה זריזה של המספר הקטלוגי בפתק שהבאתם מן הבית, הנה המוצר, כל טוב, שולם, ברוכה והצלוחה. התשלום בקופה בבקשה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחנות שיקום וחינוך צבאי: התוכנית לילדי הרחוב במצרים
– איש לא רוצה מלחמה, אבל נסראללה בוחר לשחק באש
– מחנות שיקום וחינוך צבאי: התוכנית לילדי הרחוב במצרים
התופעה הזאת החלה עם גלי ההגירה הגדולים של יהודי בריה"מ בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת.רבים מהם הגיעו לאמריקה, התיישבו בניו־יורק ופתחו עסקים – מסעדות, וכמובן חנויות אלקטרוניקה. מאז, ברייטון ביץ', אודסה הקטנה, בורשט ופילמני הפכו לחלק בלתי נפרד מהמהות והזהות של הכרך הסואן.
בינואר 1975 הגיעה תופעת ההגירה לשיאה, כאשר הנשיא פורד חתם על תיקון ג'קסון־ואניק. מטרתו העיקרית של החוק הייתה הפעלת לחץ כלכלי על בריה"מ כדי שתאפשר הגירה חופשית של יהודים. אבל התיקון פעל את פעולתו העיקרית עוד לפני אישורו. עצם האיום בהליך החקיקה הביא לוויתורים מצד הסובייטים, שהיו לחוצים לקבל מהאמריקנים מעמד של "שותפת סחר מיוחדת". אלפים רבים מיהודי בריה"מ קיבלו אישור להגר למערב כבר בשנים שקדמו לאשרור החוק. מאז נחשב תיקון ג'קסון־ואניק לחוק קאנוני, ראשון מסוגו, שקשר בין זכויות אדם למדיניות כלכלית.
אבל ליורי בוריסוביץ' שווץ, סוכן קג"ב לשעבר, שבאותן שנים פעל בתחנת וושינגטון של הארגון תחת סיפור כיסוי של כתב סוכנות הידיעות הרוסית הממשלתית "טאס", יש פרספקטיבה שונה מעט. כסוכן הוא היה מודע בעיקר לאפשרויות שהתיקון הזה פתח לפני הקג"ב לסחוט יהודים שביקשו נואשות להגר, ולהפוך אותם למודיעים וסוכנים בשירות אימא רוסיה. גנרל אולג קאלוגין, העריק הסובייטי הבכיר ביותר למערב, כבר תיאר בספרו כיצד ראש הקג"ב דאז, יורי אנדרופוב, זימן אותו לשיחה בשאלה מה לעשות עם התיקון הארור.
קאלוגין המליץ אז לאנדרופוב לאתר מספר רב של יהודים נואשים, לאפשר להם להגר, אך להתנות זאת בדרישה לספק לקג"ב מידע על ארצם החדשה. האנשים נבחרו בקפידה – בעלי רקע פלילי, שהיו צריכים לבחור בין אפשרות לשאת עונש בבריה"מ או להגר אל החופש, וכן אנשים שישאירו מאחור משפחה ויהיו נתונים לסחיטה. בהמשך, ככל שהתקרב מועד נפילת בריה"מ, שכללו הרוסים את השיטה ופתחו את הדלת לראשי המאפיה היהודית. השמות הכי כבדים בברנז'ה הגיעו אז לניו־יורק בתפקיד משמעותי עוד יותר: לייצר את התנאים להלבנה מסיבית של כסף שחור שזרם מרוסיה במיליארדים. אלה גם השנים שבהן עשה איל נדל"ן צעיר בשם דונלד טראמפ את צעדיו הראשונים, נחוש לעשות לעצמו שם במהירות ובגדול.
באותן שנים, יורי שווץ בילה ברזידנטורה בוושינגטון. מאז הוא הספיק לשוב לרוסיה. אבל שהותו במערב והדברים שראה במהלך שירותו בקג"ב גרמו לו להתפכח מנפלאות גן העדן הסובייטי. ב־1993 עבר להתגורר בארה"ב. היום הוא אזרח אמריקני החי בוושינגטון. הוא משמש חוקר אבטחה, ובעבר היה שותפו של אלכסנדר ליטוויננקו, סוכן הביון הרוסי שהקג"ב חיסל בהרעלת פולוניום. הוא הוזמן להעיד בפרשה בקונגרס וגם לכתוב ספר על תקופת שירותו בקג"ב.
בשבוע החולף עלה שווץ שוב לכותרות, בעקבות יציאתו לאור של "אמריקן קומפרומט", ספרו של העיתונאי קרייג אונגר, שבו הוא טוען כי הקג"ב טיפח את דונלד טראמפ כנכס מודיעיני במשך 40 שנה עד לבחירתו ב־2016 לנשיא ארה"ב.
שווץ ואונגר נפגשו לפני שנתיים לארוחת צהריים במסעדת סטייקים, זמן קצר לאחר שאונגר פרסם את ספרו "הבית של טראמפ – הבית של פוטין", שבו הוא צלל לעומקן של עסקאות הנדל"ן של טראמפ, שחלק גדול מהן נעשו עם גורמים המזוהים לכאורה עם המאפיה הרוסית ושימשו לכאורה להלבנת הון. מאז צברו השניים מאות שעות שיחות שבהן הפך שווץ למקור העיקרי של אונגר לספרו החדש. נקודת המבט של שווץ מעניינת במיוחד, מכיוון שכסוכן קג"ב ברזידנטורה בוושינגטון, ובהמשך עם שובו לרוסיה למפקדה הראשית של הקג"ב, נחשף שווץ בזמן אמת לאנשים, שיטות וחלקי מידע שאפשרו לו ולאונגר להרכיב את תמונת הפאזל של התבייתות ארגון הביון הרוסי לאורך שנים על מי שיהיה נשיא ארה"ב.
האמת היא שתעלומת הקשר הרוסי של טראמפ ליוותה אותו כבר במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ב־2016 והטילה צל ארוך גם על כהונתו. מלכתחילה, ראשי סוכנויות המודיעין האמריקניות אמרו דברים ברורים על טראמפ. אבל איכשהו, לא היה בכוחו של דבר מכל אלה לעצור את בחירתו בסיבוב הראשון.
טראמפ טאוור במוסקבה?
בריאיון טלפוני מביתו בווירג'יניה מסביר שווץ כי "בין כל חנויות האלקטרוניקה שצצו בשנות ה־70 וה־80 בניו־יורק, הייתה חנות אחת מיוחדת במנהטן. "החנות הייתה בבעלות שני מהגרים יהודים אך הייתה בפיקוח ושליטה מוחלטת של הקג"ב", אומר שווץ. "היא הייתה היחידה שמכרה טלוויזיות שיכלו לעבוד גם בארה"ב וגם בבריה"מ. מכיוון שכך הייתה לה קליינטורה מיוחדת. כל הדיפלומטים הרוסים, אנשי הקרמלין, שבאו לביקורים בארה"ב, אומנים רוסים, קוסמונאוטים וכמובן אנשי קג"ב עצמם. האליטה הרוסית כולה קנתה שם טלוויזיות וציוד אלקטרוני לפני השיבה לרוסיה. כי עם מצלמת טלוויזיה ב־1,000 דולר שנקנתה בניו־יורק, אפשר היה לרכוש דירה במוסקבה. הסיוט של הקג"ב היה שה־CIA או ה־FBI יעלו על העניין וישתילו שבבי האזנה לציוד שיאפשרו להם לעקוב אחר אנשינו. לכן הכול בחנות היה נתון לשליטה מוקפדת. ידענו כל מה שקורה בה".
בקהל הקונים הייחודי הזה, ממשיך שווץ, התבלט לקוח אחד בלתי רגיל: דונלד טראמפ, אז איל הון צעיר, שהיה בשלבי שיפוץ המלון הראשון שלו בניו־יורק. הוא הגיע, משחזר שווץ, לרכוש 200 טלוויזיות בעבור המלון שלו. אבל הטלוויזיות לשימוש דואלי היו הרבה יותר יקרות מהטלוויזיות הרגילות, ולא הייתה לו סיבה לרכוש דווקא אותן. גם לבעלי החנות לא הייתה שום סיבה כלכלית לעשות לו הנחות. "אבל בקג"ב קלטו שיש פה אולי פוטנציאל לגיוס, ואפשרו את העסקה".
זה היה רק השלב הראשוני בדרך ארוכה לפיתוח איטי וזהיר של היחסים עם טראמפ, טוען שווץ. השלב הבא, שנמשך זמן רב, היה איסוף מידע מספק והכנת תיק מידע על טראמפ. "אך רק ב־1984 התקבלה ההחלטה במחלקה שבה שירַתּי, הדירקטורט הראשון, שהגיע הזמן ליצור קשר עם טראמפ. ההחלטה ליצור קשר התבססה על ניתוח לעומק של אישיותו, אופיו וחולשותיו".
טראמפ באותו שלב היה כבר דמות נדל"נית ותקשורתית מוכרת היטב ובעלת השפעה בניו־יורק. הרעיון היה לפנות לטראמפ ולומר כי מוסקבה זקוקה לגאון פיתוח נדל"ן כמוהו, כי מוסקבה זקוקה ל"טראמפ טאוור" משלה. כמובן, אומר שווץ, "זה היה מטורף. המלחמה הקרה הייתה בשיאה. מסך ברזל הפריד בינינו. המשטר עשה הכול להסתיר מאיתנו את עולם הקונסומריזם המערבי. עצם המחשבה על טראמפ טאוור ליד קבר לנין הייתה מטורפת. לא רק שטראמפ טאוור סימל את כל מה שמנוגד לשיטה הסובייטית, גם לא היה כסף להשקיע כדי לבנות אותו. משקיע נורמלי היה פונה מצידו למועצת הסחר הסובייטית־אמריקנית, והיא כבר הייתה מורידה אותו מהרעיון. אבל טראמפ היה כל כך חשוף מצידנו לחנופה אינסופית מתמשכת, ליטוף אגו וכל מה שפנה לחולשת האופי וליהירות שלו, עד שבסופו של דבר הוא קנה את הרעיון".
וכך, ב־1987 טס טראמפ עם אשתו למוסקבה, שם, אומר שווץ, "נחשף למתקפת קסם. הרוסים עשו הכול כדי לגרום לו להרגיש על גג העולם". בשלב הזה מעריך שווץ, על בסיס היכרותו עם השיטה, "קוטלג טראמפ בקג"ב לא כסוכן אלא כ'קשר לא רשמי מיוחד', דרגה שהייתה שמורה לפניו לאנשים בעלי השפעה בארצם, כמו ארמנד האמר ורוברט מקסוול. על פי פרוטוקול הגיוס הנהוג בקג"ב זה השלב שבו כותבים דו"ח לצ'יף של הדירקטורט הראשון, מתארים את תהליך טיפוח הקשר ואת הביקור במוסקבה, ומפרטים את האמצעים הפעילים שהועברו במהלך ביקורו של איש הקשר החדש. והאמצעים הם סאונד בייטס, מילים ומשפטי מפתח, שבקג"ב מקווים שאיש הקשר יחזור עליהם שוב ושוב ויחדיר לשיח של סביבתו הקרובה והרחוקה".
ההצלחה הייתה פנומנלית, אומר שווץ. "עם שובו ממוסקבה השקיע טראמפ הרבה מאוד כסף בפרסום מודעות על עמוד שלם בניו־יורק טיימס, בוושינגטון פוסט ובבוסטון גלוב. הכותרת הייתה: 'אין שום דבר רע במדיניות ביטחון החוץ האמריקנית שפיתוח עמוד שדרה קטן לא יוכל לרפא'. באותן מודעות מתח טראמפ ביקורת על מדיניותו של הנשיא רייגן במלחמה הקרה, האשים את יפן בניצול ארה"ב ותקף את ברית נאט"ו כשאמר שארה"ב לא צריכה לשלם על הגנת מדינות אחרות שיכולות לעשות זאת בעצמן". על הרעיונות האלה, כזכור, חזר גם במרוץ לנשיאות וגם במהלך כהונתו, במיוחד בכל הקשור לנאט"ו. "במוסקבה היו מאושרים עד הגג", אומר שווץ, "פשוט מאושרים. איש לא האמין שזה יכול לקרות אבל זה קרה. הייתי בדיוק במשרד ביאסנובו, במפקדת הקג"ב הסמוכה למוסקבה, כאשר הגיע מברק תפוצה פנימי למחלקות השונות, כדוגמה למבצע מוצלח במיוחד".
הצהרות מוכרות
השלב הבא, על פי שווץ, התרחש בעקבות נפילת בריה"מ. "הקג"ב שעד אז היה עסוק כל הזמן בגיוסים, התפנה למשימה גדולה בהרבה – הוצאת כסף, זהב ויהלומים והלבנתם במערב. המאפיה הרוסית הפכה לחלק בלתי נפרד מהמערך הביטחוני־ממשלתי הרוסי. בכירי עולם הפשע הרוסי, בהם גם אנשי המאפיה היהודית־רוסית, הורשו לצאת והתמקמו היטב ברחבי העולם, בעיקר במטרופולינים כמו ניו־יורק. אבל גם במקומות רחוקים, למשל במערכת הבנקאות באיסלנד. שיתוף הפעולה עבד היטב: זנות, הברחות, זיופי סחורות, ובעיקר הלבנות ענקיות דרך בנקים. כמו למשל שבעה מיליארד דולר שהולבנו באמצעות בנק אוף ניו־יורק. "כאשר הלבנה באמצעות הבנקים הפכה מסוכנת מדי", אומר שווץ, "פנו הרוסים להלבנה באמצעות עסקים. בין השאר התבייתו גם על הטראמפ אורגניזיישן".
קרייג אונגר, שחקר לעומק את הנושא בספרו הקודם "הבית של טראמפ – הבית של פוטין", אומר כי "השיטה הייתה הלבנת כספים באמצעות רכישת דירות במיזמי היוקרה של טראמפ במחירים גבוהים ומכירתן שוב ושוב בסכומים גדולים".
כל הזמן הזה, אומר שווץ, ההערכה במוסקבה הייתה שטראמפ הוא סוג של נוכל. כאשר הודיע טראמפ על כוונתו לרוץ לנשיאות, במוסקבה התקשו להאמין. עד סביבות אפריל 2016 גם לא האמינו שיש לו סיכוי בכלל. אבל אז חל שינוי דרמטי. פוטין, מעריך שווץ, נתוודע למהלך לתמיכה בטראמפ בערך באותו שלב. הטעות הגדולה שעשו הרוסים הייתה החשיפה של תמיכתם בטראמפ – מה שבהמשך הצר את ידיו, ולמרות כל התמיכה שהביע בפוטין, הרבה לא יכול היה לעשות. במיוחד לא מה שרצו בקרמלין יותר מכול, להסיר את הסנקציות.
בתמונת הפאזל המרתקת של אונגר ושווץ יש אמנם הרבה חורים, אבל היא בהחלט מציגה פרספקטיבה מעניינת על עידן טראמפ ומה שקדם לו. במיוחד מן הזווית של מי שהיה איש קג"ב בכיר. מה גם שהתיאור שמספק שווץ על הפרוטוקולים של תהליך הגיוס והאנשים שעליהם התביית הקג"ב, מזכיר מאוד גם את המקרים שבהם טיפל השב"כ ובהמשך גם משטרת ישראל בדמויות שעלו מבריה"מ והתברגו בפוליטיקה ובעולם העסקים הישראליים.
הפיגורה המוכרת ביותר בהקשר זה הוא כמובן שבתאי קלמנוביץ', שעלה ארצה בראשית שנות ה־70 עם משפחתו. הוריו היו מסורבי עלייה והוא עצמו הסתבך עם החוק בצעירותו. הקג"ב הציע לו לשמש סוכן בתמורה לאישורי הגירה מבריה"מ. הצעת הסחיטה התקבלה. קלמנוביץ' ומשפחתו עלו ארצה ב־1971. האיש עשה חיל בישראל. עד מהרה השתלב במחלקה לעולים של מפלגת העבודה שהייתה אז בשלטון. כך התאפשר לו להיות קרוב למידע על פעילותה של לשכת הקשר "נתיב" בבריה"מ. במפלגה ראו בו צעיר מבריק, והוא התחכך במפגשים וכנסים והרמות כוסית עם צמרת מפלגת העבודה. במקביל יצר קלמנוביץ' קשרים עם אנשי עסקים בכירים בישראל, ורקם קשרים עם מנהיגים באפריקה, בעיקר בסיירה־לאון, שם התמחה בשינוע פסולת רעילה מאירופה למכרות נטושים באפריקה. הוא נעצר עם שובו מאפריקה לישראל ונשפט על שיתוף פעולה עם סוכן זר. בשנותיו האחרונות שב לרוסיה. הוא נרצח במוסקבה בידי אלמונים, לאחר שפתחו באש על מכוניתו.
קלמנוביץ' לא היה היחיד. בשנות ה־90, כשהגיע גל העלייה הגדול השני מבריה"מ, זה היה השלב שבו הגיעו גם לישראל – כמו לארה"ב – אוליגרכים לצד ראשי מאפיה. כולם הפקידו סכומי עתק בבנקים בישראל, והחשש הגדול היה שהם עלולים להתברג לתוך המערכת הפוליטית, להשתלט על התקשורת ועל נכסים אסטרטגיים. אבל איש מראשי המאפיה היהודית־רוסית לא נשאר לאורך זמן בארץ. אולי הייתה קטנה עליהם. אולי גם כי קראו לה הלגונה הכחולה. הרגש היהודי החם ואולי השכל הישר לא נתנו להם כנראה להשחית, לפחות לא עד הסוף, את מה שברבות הימים יכול היה להפוך בעבורם לעיר מקלט.
