זה שישה שבועות ישראל נמצאת תחת סגר, ארבעה מתוכם תחת סגר "מהודק", אבל מי שהולך ברחוב או קורא את נתוני התחלואה רואה שהפעם הדברים שונים. מספר החולים המאומתים החדשים נמצא בערך באותו מקום שהיה לפני הסגר. גם מספר החולים הקשים, המאושפזים ולמרבה הצער גם המתים נותר גבוה באופן עקבי, גם לאחר הידוק אחד ושלוש הארכות של הסגר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אבן נגף": בימ"ש מחק הישענות על חוק הלאום מפסק דין
– סגרו אופציות: המפלגות שלא רצו להתאחד
– מחנות שיקום וחינוך צבאי: התוכנית לילדי הרחוב במצרים
במהלך החודש האחרון חיסנה ישראל כשני מיליון מאזרחיה (במנה שנייה!), ובכל זאת קברה 1,440 איש ואישה שהנגיף לקח. כשליש ממתי המגפה כולה מתו בינואר בלבד, למרות הסגר ולמרות החיסונים. את מחלקות הקורונה לא גודשים בימים אלה רק המבוגרים מאוד, אלא גם אחוזים ניכרים של נשים הרות, אנשים בשנות הארבעים לחייהם וללא מחלות רקע, פעוטות רכים ונערים בגיל ההתבגרות.
שום יעד שהצבנו לסגר לא הושג: לא מקדם ההדבקה, לא מספר החולים קשה ולא מספר המאומתים. ובכל זאת המשק הישראלי נפתח לחסדי המוטציות. אין לכך הצדקה אמיתית מלבד מאבקים פוליטיים, והטענה שאי־אפשר יותר. לך תילחם במגפה תוך כדי קמפיין בחירות. איש אינו משלה את עצמו שפתיחת הסגר לא תעלה את מספרי החולים, המאושפזים והמתים. ההבטחה שבליל הסדר הקרוב נמצא את עצמנו בחיק המשפחה הולכת ומתרחקת. ובינתיים הפגיעה הכלכלית מעמיקה אף היא: הארכת הסגר אינה מאפשרת לעסקים לחזור לפעילות, אבל הפסקתו לא בהכרח תגרום לאנשים לחזור ולגדוש את הרחובות. מי שרצה עשה זאת גם תוך כדי הסגר, ומי שחושש ימשיך בכך גם לאחר הסרתו.
על רקע זה עלתה על השולחן האפשרות הניו־זילנדית. ניו־זילנד הרחוקה היא אחת ממספר מצומצם של מדינות בעולם שהצליחו להביס את הנגיף; לא לחיות לצידו, לא לשמור את מקדם ההדבקה מתחת לסף מסוים – פשוט להביס. אפס חולים במדינה כולה. הם עשו את זה באמצעות סגר ממושך, סגירת הגבולות, הקפדה הדוקה על מניעת התקהלויות ושמירה על ריחוק חברתי. כך הצליחו בניו־זילנד להגיע לאפס נדבקים בקורונה בתוך גבולות המדינה, ואז פתחו הכול: מסעדות, חנויות, אירועי תרבות ומשחקי כדורגל, חתונות ולוויות. בלי מסכות ובלי ריחוק חברתי. ניו־זילנד, מדינת אי כפשוטה, שומרת באופן הדוק במיוחד על גבולותיה האוויריים והימיים כדי למנוע זליגה פנימה של חולים מבחוץ, שיובילו להתפרצות מחודשת. מלבד זאת, החיים שם מתנהלים כמעט כרגיל.
במדינות אחרות פעלו באופנים שונים כדי להשיג את אותה מטרה שאפתנית ומקסימליסטית: אפס נדבקים. שכנתה של ניו־זילנד, אוסטרליה, המחולקת לשש מדינות, סגרה גם היא את גבולותיה ובחלק מהמדינות נקטו סגרים ממושכים, אבל בשבוע החולף כבר קיימו שם טורניר טניס גדול. בטיוואן לא היו סגרים אלא מערך משומן לבלימת מגפות שהוקם אחרי התפשטות מגפת הסארס ב־2003, והופעל שם מיד לאחר הדיווח הראשון על הקורונה. כעת שומרים בטיוואן על מספר מאומתים חד־ספרתי ביום.
סין, המדינה שייצאה לעולם את הקורונה, סגרה מחוזות וערי ענק למשך תקופות ארוכות – אבל הפכה נקייה מקורונה וחזרה לפעילות כלכלית נמרצת. בשום שלב לא הופעל שם סגר כלל־ארצי. ישנן מדינות נוספות שפועלות באסטרטגיה הזאת, אבל הן בהחלט המיעוט. רוב מדינות העולם, וישראל בתוכן, לא רצו לשאת במחיר הכלכלי של סגר ממושך ובלימת הפעילות הכלכלית, והעדיפו מדיניות של הכלת הנגיף, שבמסגרתה מנסים לשמור על מספר חולים נמוך כדי לא להציף את בתי החולים. כשההתפשטות הבלתי נמנעת מגיעה – נוקטים סגר קצר כדי להוריד את הלהבות, ואז חוזר חלילה.
מתברר שהמדינות שבחרו בשיטה נוקשה של אפס נדבקים ומיגור מוחלט של המגפה, אולי הפסידו יותר בטווח הקצר, אך ייתכן שבטווח הארוך הפגיעה הכלכלית אצלן תהיה נמוכה יותר
המחיר הכלכלי של סגר ממושך, כמו גם הלחץ הציבורי, הניאו את מרבית מדינות העולם מהגישה הזו. אבל בדיעבד מתברר שהמדינות שבחרו בשיטה נוקשה של אפס נדבקים ומיגור מוחלט של המגפה, אולי הפסידו יותר בטווח הקצר, אך ייתכן שבטווח הארוך הפגיעה הכלכלית אצלן תהיה נמוכה יותר. סין וטיוואן הן בין המדינות היחידות בעולם שהראו השנה צמיחה חיובית – בשיעור של כ־2 ו־2.5 אחוזים, בהתאמה. כל מה שהעולם המערבי לא מצליח לייצר בגלל הסגרים והמגבלות, מייצרים שם בלי הפסקה. ניו־זילנד ואוסטרליה רשמו ירידה בצמיחה בשנת 2020, אבל היא הייתה נמוכה משמעותית מזו של רוב מדינות המערב, והעתיד אצלן ורוד: כרגע אין דבר שמעיב על הצמיחה או מייצר חוסר ודאות כלכלית, ואין צורך להוציא סכומי ענק כדי לתמוך באזרחים ובעסקים. מסלול הצמיחה שלהן פנוי. ואילו אצלנו, ינואר 2021 רושם הפסדים אדירים הן בחיי אדם הן בכלכלה, כשהתהייה הגדולה עם היציאה מהסגר היא רק השאלה אם נשוב אליו בפורים או בפסח.
האסטרטגיה הזו נשקלה לראשונה בשבוע האחרון גם בישראל. צוות המומחים המייעץ לפרויקט מגן ישראל בחן שלוש חלופות להתמודדות עם המשבר הבריאותי, מתוך הבנה שאסטרטגיית הסגר לסירוגין היא כבר לא פתרון יעיל: ספיגה, הכלה ומיגור – כאשר ספיגה היא כניעה מוחלטת לנגיף, ומיגור היא גישת ניו זילנד לאפס נדבקים. כרגע, אומר צוות המומחים, גישת המיגור אינה ישימה בישראל כיוון שהיא תדרוש צעדים אגרסיביים מאוד כדי למנוע את התחלואה המתפשטת בקצב מהיר במיוחד בעקבות הווריאנט הבריטי. צעדים כמו הארכת הסגר, עוצר אזורי ומגבלות תנועה בין אזורים לא יצליחו, "לאור אתגרי המשילות, הלכידות החברתית, וההיענות הציבורית המאפיינים את ישראל בעת הזו".
מחיר האקורדיון
לאסטרטגיה הניו־זילנדית יש יתרון כלכלי מובהק: יצירת ודאות וביטחון, שהיא המצע שעליו כלכלות משגשגות. ניתוח של חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי קבע כי סיום הסגרים לבדם לא יחזיר את הביטחון או הצמיחה, וכי רק שליטה בנגיף תשיב את הצמיחה הכלכלית. חוסר הוודאות סביב המגפה והשלכותיה הבריאותיות גרם ליחידים ולעסקים להשהות את התנהלותם הרגילה, גם כאשר אין מגבלות רשמיות. חזרה לשגרה אינה תלויה רק בהחלטת הממשלה, אלא בשכנוע של האזרחים שאכן אפשר, במידה גבוהה של ביטחון, לחזור ולפעול על פי שגרת יומם. האפשרות של הידבקות במחלה ובידודים חוזרים ונשנים בעקבות חשיפה לחולה, גורמים לאנשים למעט באינטראקציות גם ללא הנחיה ממשלתית. סגר רק הופך את העניין לרשמי.
כדי לקבל את הביטחון הזה, הציבור זקוק לראיות ברורות שבטוח לחזור לשגרה. עליו להיווכח שמספר המקרים החדשים ביום נמוך, שהבדיקות מצליחות לאתר נדבקים חדשים ולבודד אותם מהאוכלוסייה הבריאה, שמערכת הבריאות מצליחה לטפל בחולים הקשים בלי להוריד את איכות הטיפול, שהאזרחים מקבלים מידע אמין, עקבי ומספיק כדי לנהל את חייהם, ושהמגבלות הקיימות אינן מפריעות לשגרת הכלכלה. כדי להשיג את כל אלה, מדינה חייבת להשתלט על הנגיף ולא לאפשר התפשטות בלתי מבוקרת.
מדינות שבחרו במדיניות אפס נדבקים הקטינו משמעותית, על פי מקינזי, את ההתפשטות הנגיפית, צמצמו למינימום את הסיכוי להידבקות והצליחו להשתלט במהירות וביעילות על התפרצויות מקומיות. לעומתן, מדינות שבחרו בדרך של איזון והכלה השלימו עם תחלואה רחבה ומפושטת במידה מסוימת, התפרצויות מקומיות, ומגבלות מתמשכות על הכלכלה. תחת הנסיבות הללו הביטחון הציבורי היה נמוך יותר, אמון האזרחים בהנהגה נשחק, והתוצאות הכלכליות היו בהתאם.
גם חומרתו של הסגר או אורכו אינם מכתיבים באופן בלעדי עד כמה הכלכלה תיפגע. עוצמת ההדבקה והתפשטותה עשויים להשפיע לא פחות מהסגר ואולי אפילו יותר, אם אין ביטחון וּודאות שהמגפה נמצאת תחת שליטה. העלות של הסגרים אסטרונומית, אבל העלות של אי־ודאות מתמשכת ואקורדיון של סגר לסירוגין – גדולה כנראה אף יותר.
השתכנענו לחשוב בדיכוטומיה שגויה, שעל פיה יש לבחור באחת מן השתיים: בריאות או כלכלה. אם נבחר בבריאות הציבור נציל חיים אבל נספוג פגיעה איומה בכלכלה, ואם נבחר בכלכלה אולי נשלם על כך בחיי אדם. המודל הניו־זילנדי מראה שאולי יכולנו להרוויח את שניהם. המדינות שבחרו בו מציגות עכשיו נתונים כלכליים טובים יותר משל רבות ממקבילותיהן, ולא פחות חשוב – נתוני תמותה נמוכים יותר.
במחקר עדכני שניתח תמותה עולמית בכ־80 מדינות בעולם, הראו החוקרים אריאל קרלינסקי ודמיטרי קובאק כי התמותה העולמית כתוצאה מקורונה כנראה גבוהה מהמדווח. התמותה העולמית השנה גבוהה בכ־12 אחוזים מהממוצע של חמש השנים שלפניה, ובישראל היא גבוהה בכ־7 אחוזים (עוד לפני הנתונים של ינואר המדמם). אבל בניו־זילנד ובאוסטרליה, התמותה של שנת 2020 הייתה נמוכה מהשנים שלפניה. הסגר ומגבלות הריחוק החברתי צמצמו ככל הנראה מוות ממחלות מידבקות אחרות ומגורמים כמו תאונות דרכים ועוד. בטיוואן נתוני התמותה השנה לא היו שונים באופן מובהק מהשנים הקודמות.
בניגוד למה שאמר בשבוע שעבר יו"ר כחול לבן בני גנץ בישיבת הממשלה, הסגרים לא הורגים אלא אולי אפילו מצילים חיים. יתרה מזו, הפגיעה בכלכלה מושפעת ישירות מהפגיעה בבריאות. "חיים לצד הנגיף" הם לא חיים שמאפשרים חזרה לשגרה כפי שהכרנו אותה. היקפי תחלואה רחבים לא יאפשרו חזרה לשגרה כלכלית, והווריאנט הבריטי העביר את התחלואה למצב טורבו. פעם הסתובבה פה בכל נקודה בארץ קבוצת תיירים דרום־קוריאנית נגועת קורונה, ולא הצליחה להדביק איש. היום די בביקור קצר במרפאת חיסונים כדי להידבק. כשזה המצב, קשה לדמיין שאנשים ימשיכו להתנהל כרגיל בשגרת יומם.
לישראל יש יתרונות של מדינת אי ביותר ממובן אחד. שער הכניסה לארץ הוא מובהק וניתן לשלוט בו בקלות יחסית, כפי שעשינו בהצלחה בסגר הראשון. גם מבחינה כלכלית, תעשיית התיירות אינה מהווה חלק גדול מהכלכלה המקומית, ולכן הגבלת הכניסה ארצה לא תפגע באופן דרמטי בכלכלה. אם התחלואה בתוך גבולות הארץ תהיה תחת שליטה, אפשר לשער שתיירות פנים תפצה על חלק מן החסר, וכל השאר יוכל באמת לחזור לשגרה.
