הקולות בטמרה שקוראים למגזר לקבל אחריות במלחמה באלימות

בחצר הבית של משפחת חג'אז יושבים עשרות מגברי טמרה. ג'אבר, אחיו של אחמד, מראה לי את תמונתם האחרונה יחד. תמונה ספונטנית בסתם יום של חול. אחמד, סטודנט לסיעוד, אזרח חף מפשע, נהרג בלילה שבין שני לשלישי בחילופי אש בין חוליית פושעים לשוטרים שארבו להם. בתמונה הוא לבוש בסינר חד פעמי לבן. עומד לצד אחיו במכולת המשפחתית. "23 בינואר", מציין ג'אבר את התאריך שבו צולמה. "ועכשיו אין אחמד. תסתכלי עלי, תסתכלי עליו". עיניו מתמלאות דמעות וקולו נחנק כשהוא מביט בעצמו בתמונה האחרונה. "אנחנו אחלה, בחורים אחלה. חבר'ה לא טובים יש בכל מגזר. אבל עכשיו אנחנו לא מרגישים טוב, ואיך מתנהגים אנשים שלא מרגישים טוב?"

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מורשת ינקלביץ': לייצג בגאווה את משרד התפוצות
– "אבן נגף": בימ"ש מחק הישענות על חוק הלאום מפסק דין
– רואות בעיניים: הצצה לליווי המשפחות במחלקת קורונה

במשפחת חג'אז ארבעה בנים. ג'אבר הוא הבכור, אחמד הצעיר, וביניהם עמאר ועימאד. אם המשפחה, פהימה, גידלה אותם לבד, מספרת לי חברת משפחה שמכירה את אחמד מיום היוולדו. "היא התחילה מאפס, עבדה קשה כדי לראות ילדים מוצלחים. כל כך שמחה לראות את החלוק הלבן של אחמד, הייתה מבסוטית בכל מבחן שהצליח בו. היא דאגה שיהיו משפחה אחת, שידאגו אחד לשני. זה כאב מאוד גדול". האם מקוננת בתוך ביתה, מוקפת בבנות משפחה ותושבות העיר.

ג'אבר נואם נרגש מול משלחת של חברי כנסת ממרצ שהגיעה לנחם את המשפחה, עובר מעברית לערבית. "אי אפשר לתת למגזר שהוא 20 אחוז מהמדינה לדמם למוות", הוא אומר. "אנחנו חיים תחת אש. אנשים נורמטיבים חיים כמו במלחמה. אחמד היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון וחטף כדור במקום הכי לא נכון, בלב שלו".

לדבריו של ג'אבר, מול המצלמות הדלוקות, מתפרץ גבר שעומד לידו. "לא אומרים את האמת בטלוויזיה. אנחנו נגד אלימות, אבל מה שקרה זה דבר שלא ייעשה. כמו שאנחנו נגד אלימות, אנחנו גם נגד אי־צדק. אנחנו רוצים צדק. לא מי שטוב ילך עם הרע, זה לא יכול להיות".

"זה בלתי מתקבל על הדעת שהמערב הפרוע שנמצא ביישובים הערביים ממשיך להשתולל ואין מי שיעצור את זה", אומר לי ח"כ לשעבר עיסאווי פריג'. "באתי יחד עם החברים לנחם את המשפחה ולנחם את עצמי, כי סרטן האלימות והפשע מדמם ומגיע לכל אחד ואחד מאיתנו. מה שקרה בטמרה, שחפים מפשע נהרגו, מחייב בדיקה וחקירה".

שמעתי תושבים שאומרים שצריך להוציא את המשטרה מטמרה.
"אנחנו כאן, ערבים כיהודים, כי הדבר הזה בנפשנו. תפקידה של המשטרה לשמור על הביטחון ואני רוצה משטרה חזקה עם נוכחות ואכיפה. אבל משטרה לא יכולה לירות בשטח בנוי בלי אבחנה כמו במערב הפרוע. למשטרה יש כללים. משטרה מקצועית, ערוכה, צריכה לקחת בחשבון את כל הדברים. כאן יש מחדל, וצריך לבדוק ולברר אותו. אנחנו מחויבים לספק לאזרחים משטרה שתבטיח ביטחון אישי לתושבים ולא תעשה ברדק ותוהו ובוהו".

ובתוך התוהו ובוהו פה אתה אופטימי?
"אוי ואבוי אם לא אהיה אופטימי. מדיניות הממשלה בעשר השנים האחרונות היא אות קין, וצריך לבדוק אותה. הכול מתחיל ממדיניות".

עו"ד נידאל עותמאן: "אחוז הפענוח של פשיעה במגזר הערבי עומד על 20. למה? כי זה לא מספיק מעניין. 'תנו להם נשק שיהרגו אחד את השני'. אלו התחושות של התושבים כאן"

עו"ד נידאל עותמאן, סגן ראש העיר טמרה ומחזיק תיק החינוך בעיר, מדבר בחריפות רבה יותר ומכוון אצבע מאשימה לעבר ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. "במשך שנים שוררת במגזר הערבי הזנחה פושעת. היא הביאה אותנו למצב שבו מי ששולט אלו כנופיות של פשע מאורגן שמחליפות את השלטון המרכזי. למשטרה ולשלטון של מדינת ישראל אין משילות בתוך היישובים הערבים. צריך גם לומר ש־90 אחוז מהנשק שמסתובב בחברה הערבית זה נשק שמגיע מהצבא – מהברחות של חיילים שמשרתים בצה"ל או מגניבות וסחר של נשק צה"לי".

עותמאן קובל על יחס משטרתי שמבדיל בין ערבים ליהודים. לדבריו, "אחוז הפענוח של הפשיעה במגזר הערבי עומד על 20 אחוז. למה? כי זה לא מספיק מעניין. 'תנו להם נשק שיהרגו אחד את השני'. אלו התחושות של תושבים פה. תארי לעצמך שכדור תועה יגיע לאחד היישובים היהודיים באזור. המשטרה תעשה בלגן ותביא גם את הצבא. אם תהיה ירייה אחת שתיגע למצפה־אביב חס וחלילה, יהפכו את העיר על מנת למצוא את האחראים. לא מזמן התחילו לגבות באזור קריית־שמונה דמי חסות מבעלי עסקים יהודים. ברגע שזה התחיל, המשטרה נכנסה לפעולה. אבל אלו אותם ערבים שלקחו דמי חסות מבעלי עסקים ערבים קודם לכן. איפה המשטרה הייתה עד עכשיו?

"כבר חודש וחצי שאנחנו בתקופה סוערת בטמרה. יש ניסיון של אותן קבוצות פשע להראות מי מושל, ויש מדיניות שמכוונת את המצב הזה שבו אין לנו שליטה על החיים שלנו. אני מפחד, אני לא מרגיש בטוח גם בבית שלי. גם אם אני לא מעורב בכלום ולא אשם בכלום, זה יכול להגיע אלי לתוך הבית. לפני שבוע היה ירי על הכביש לעבר מרכז מסחרי, אשתי והבנות עברו שם עם הרכב וראו בזמן אמת את האירוע. אילו מין חיים אלה?

"לא משקיעים מספיק משאבים באכיפה ובאיסוף מודיעין, בפעולות שימנעו את הפשע הבא. ומה שלא נשקיע היום, נשלם בטווח הלא מאוד רחוק פי כמה וכמה. כנופיות הפשע לא יעצרו בחברה הערבית, ככה שמדינת ישראל יורה לעצמה ברגל".

משטרה בכאילו

מותו של אחמד בן ה־22 גזל ממשטרת ישראל תמונת ניצחון מיוחלת על הפשע שמרים ראשו בטמרה ומטיל חיתתו על תושביה. "לו המשטרה הייתה תופסת רק את הפושעים, כולנו היינו מוחאים לה כפיים", אומר לי גבר בשנות ה־40 לחייו בחצר בית משפחת חג'אז. התושבים שאני מדברת עימם מתארים שגרת חיים בלתי נתפסת. צלילי ירי ושריקות כדורים בין הבתים כשגרה. אמהות מתארות בפניי התלבטות שמלווה אותן – האם להביא עוד ילדים לעולם? איזו מציאות חיים צופן להם העתיד?

"אם אחמד היפה, המחונך, טוב הלב, שעוזר לכולם – נקטף ככה בלי סיבה, מי יודע מה יקרה לילדים שלנו? מי מבטיח לי שגורלו של הבן שלי יהיה אחר?" שואלת היאם דיאב. היא פעילה חברתית ושחקנית תיאטרון שהקימה את תיאטרון הילדים הראשון במגזר הערבי, אם לשלושה ילדים. היא לא מחכה לתשובה, בטח לא ממני. "אנחנו בשיתוק. אי ודאות. ערפל. אני לא מרגישה כלום. לא רואה כלום. לא יודעת מה יקרה עוד. תמיד אני מתחילה קודם כול בביקורת עצמית, אבל הפעם הסיפור אחר. סוף סוף המשטרה עושה מרדף רציני בעיר, ואז מגלים שבמהלכו נהרג סטודנט לסיעוד. איזה מין מבצע זה? זאת משטרת ישראל עם כל הכלים והיכולות שלה? א־לוהים ישמור".

"שמעתי את הירי בלילה", היא מתארת. "אז מה? כל לילה ישנים עם אותה מנגינה. שמעתי אחר כך גם סירנות של משטרה ואמבולנס שלא הפסיק שעה שלמה. לא פתחתי חלון אפילו. אני יודעת מה עלול לקרות? זו אותה סיטואציה כל לילה, ולא רק בלילה, גם בימים, גם ברחוב הראשי. מוציאים את האקדח מהאוטו ועושים כמה יריות באוויר. זו השגרה שלנו. המשטרה נמצאת ברחובות, ומה עושים? כלום. וגם אם עוצרים משחררים אחרי כמה שעות".

אני פוגשת אותה ואת דועא דיאב (32), פעילה חברתית ובעלת תואר שני במגדר, אם לתאומים בני שמונה, במרכז פיס בטמרה. המקום משמש כמשכן לתיאטרון, וסביבנו שאריות תפאורה ורודה. הן מצויות בשעת צער, שלפי המקורות היהודיים אינה השעה הנכונה לשפוט בה את האדם. מדברות על כך שאין מקום ל"משטרה בכאילו" בתוך טמרה, שעדיף לתושבים בלעדיה. "בתור תושבת טמרה וכבת לחברה הערבית אני מרגישה שאין מקום למשטרה בינינו", אומרת דועא. "קיימת עליה ניכרת באירועים מאז שהמשטרה פה בעיר". הן טוענות שיש יד מכוונת – כלומר מדיניות ממשלתית – ששמה לה למטרה שישרור תוהו ובוהו בחברה הערבית.

"זו המדיניות", משוכנעת דועאא, "להעסיק את החברה הערבית בתוך עצמה. שאנשים יחסלו אחד את השני, שמעגל הדם יישאר אותו מעגל דם. משפחות מפורקות. איבדנו אמון במערכת שלא מתנהגת באופן שווה לחברה הערבית, ושהאצבע שלה מאוד קלה על ההדק כשלפניה ניצבים ערבים".

ככל שהאלימות גואה, רף האמון במערכות יורד. תושבים מספרים לי כשיש מחירון ידוע לשכירי הכנופיות. "יש מחיר לירי ברגליים, יש מחיר לירי בפלג גוף עליון, יש מחיר לסתם ירי באוויר". ומה עם המחירים שגובים מהם החיים בצל אלימות רצחנית שכזו?

 לבנות חברה מהיסוד

2020 הייתה שנת שיא בהיקף קורבנות האלימות בחברה הערבית. 113 אזרחים ערבים מצאו את מותם באירועי רצח ואלימות אחרת השנה, לעומת 94 אשתקד. זו עלייה של 20 אחוזים משנת 2019. בין ההרוגים 96 גברים ו־17 נשים. על פי "אמאן – המרכז הערבי למאבק באלימות", 26 מהקורבנות נרצחו כנקמה, 11 על רקע אלימות במשפחה, 41 מסווגים כ"פשיעה חמורה", והיתר "אלימות כללית". על פי המרכז, רק 28 ממקרי הרצח שבוצעו במהלך השנה פוענחו. חודש דצמבר היה הקטלני ביותר עם 17 קורבנות רצח, כולל רצח משולש בבאקה־אל־גרבייה. כך שאפשר לשרטט גרף אלימות שעולה ועולה לאורך השנה החולפת.

ומי יבטיח ששנת 2021 לא תיראה אחרת? על פי עו"ד רדא ג'אבר, מנהל "מרכז אמאן – המרכז הערבי לחברה בטוחה", היא צפויה להיות מדממת אף יותר. "לצערי התחזית הזו כבר מתחילה להתממש", הוא אומר. "בינואר הגענו למספר שיא של אירועים. בקצב הזה, ללא התערבות דרסטית ונקיטת פעולה באופן מיידי, לא היום, אתמול – גם השיאים של שנת 2020 יישברו".

שבתי ושאלתי תושבים ובעלי תפקידים בטמרה על המציאות, וכמעט כל התשובות נגעו לאשם הגדול של מדינת ישראל במצב. כמעט לא שמעתי לקיחת אחריות. נכון, יש הרבה אמת בטיעונים של המגזר הערבי. לא הושקעו מספיק משאבים בתחומים רבים במגזר. הייתה הזנחה רבת שנים. הכול נכון. אבל איפה האזרח הערבי בתוך הסיפור, איפה החברה האזרחית הערבית? כשהבית שלך מדמם, אתה לא מחכה שמישהו יבוא להושיע אותך מבחוץ. אתה פועל. והבית של המגזר הערבי מדמם מאוד.

מפיו של ג'אבר אני שומעת מנגינה אחרת. "החברה הערבית צריכה להפסיק ליילל", הוא אומר, "היא צריכה להגיד אני לוקחת אחריות, אני מתמודדת. צריך לשנות את השיח שאומר אנחנו חלשים וממתינים למישהו שיציל אותנו. זה שיח של חולשה שחודר לתודעה של הצעירים, וצריך לשנות אותו מהיסוד. אנחנו חברה חזקה עם פוטנציאל ענק, ואנחנו עכשיו מארגנים את הפוטנציאל הזה".

ביישובים יהודים שסובלים מגניבות, יש התארגנויות מקומיות כמו המשמר האזרחי. זה משהו שיכול לעבוד בחברה הערבית?
"ראינו ניסיון התארגנות כזה בכפר־קאסם. הבעיה שהתארגנות שיש בה אספקט של שמירה, עלולה להיתפס כקריאת תגר על הריבונות הישראלית. בכפר־קאסם המשטרה מנהלת מלחמת חורמה נגד גוף השמירה שהתושבים רצו להקים. טוענת שרוצים לקחת ממנה סמכויות. ברגע שערבים יקימו משמר אזרחי, הם ייתקלו בהתנגדות של המדינה. צריך מרחב של הבנה ושיתוף פעולה".

 

רדא ג'אבר, מנהל מרכז אמאן: "החברה הערבית צריכה להפסיק ליילל. זה שיח של חולשה שחודר לתודעה של הצעירים, וצריך לשנות אותו. אנחנו חברה חזקה עם פוטנציאל ענק"

מרכז אמאן פועל בתקופה האחרונה לאגד ארגוני חברה אזרחית במגזר כדי לפעול מבפנים. "צריך להתחיל מהרחוב, מהשכונה, ולפעול יחד ברמה הארצית כדי שהפעילות המקומית לא תהיה מנותקת מההקשר הרחב שלה. אנחנו מנסים לייצר קבוצות בתוך כל יישוב שיתאמו את הפעילות וייצרו ברחוב הערבי מנגנון התארגנות ולקיחת אחריות. המטרה שלנו היא לארגן את החברה, לדאוג לכך שהשכונות עצמן יתארגנו לטפל בצעירים שמשוטטים בלילה ברחובות, ולהפגין נוכחות נורמטיבית במרחב הציבורי.

"אנחנו מובילים תפיסה שאומרת בפשטות 'עזבו את המדינה, אנחנו נעשה מה שאנחנו יכולים לעשות'. נדאג לעצמנו", אומר ג'אבר. "זה הבסיס של חברה שרוצה לחיות. כרגע מה שקורה זה שיש גלגול אחריות משני הצדדים. החברה הערבית אומרת 'לא נעשה שום דבר כי זה באחריות המדינה'. מהצד השני המדינה אומרת 'זה בתרבות שלכם', 'אתם עוינים את המדינה', 'גם אם נציב שוטר ליד כל בית לא יקרה דבר', 'אנחנו ניתן עזרה אבל לא יכולים לפתור את הבעיה'. כל צד מחכה לראות שהצד השני מתחיל לפעול.

"אנחנו בחברה הערבית צריכים לשכוח את המדינה ולעשות פעילות משמעותית. הפוליטיקה הערבית צריכה להניח לפוליטיקה הארצית ולגייס את הפוליטיקה המקומית, אנשי הדת, החברה, המחנכים, ויחד איתם להקים פרויקט ענק של בניית חברה מהיסודות שלה. מהצד השני, גם המדינה צריכה לפעול ככה בתחומי האחריות שלה. אם כל צד יעשה את המוטל עליו בלי שום האשמה, באופן עקבי ואמיתי, תוך שנתיים נבקיע את העניין הזה. אנחנו והמדינה ביחד בסיפור הזה. לולא ההבנה העמוקה הזו, שום דבר לא יזוז".