מאז מרץ אשתקד, כאשר המדינה נאלצה להיסגר, שורה ארוכה של הנחות יסוד שחשבנו שאינן בנות שינוי – השתנו בן־לילה. מי שחשב למשל שהכותל לא יכול להיסגר, או שישיבות ממשלה אינן עשויות להתנהל בווידאו, גילה שכשאין ברירה – הכול אפשרי. עובדים גילו שהם יכולים לעבוד מהבית, ואפילו ילדים התבקשו ללמוד מרחוק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
"אני לא באה לעשות מהפכה": דבורה עברון מונתה למנהיגה רוחנית בבר-אילן
פרק נוסף של "רצח לבנון": מי הרג את לקמאן סלים?
נתניהו יכול לנצל לטובתו את מאמצי ביידן לפגוע בו
בלב הסערה, גם המגזר הציבורי נדרש לפעול באופנים חדשים. אנשים מבוגרים שכעת נמנע מהם להגיע לשעות קבלת קהל ברשות המיסים, החלו להתכתב עם פקידי שומה שעבדו גם הם מביתם. טפסים שעד כה היה צריך להדפיס ולהגיש פיזית, נדרשו פתאום לעלות באופן מקוון. שעות העבודה הפכו גמישות, נוכחות במשרד התגלתה כלא הכרחית, וחלק מהעובדים התבררו כ"לא חיוניים".
אם אי־אפשר לפטר עובד גם כשהוא עושה את עבודתו באופן לקוי במיוחד, וגם כאשר משבר בסדר גודל של מטאור פוגע במדינת ישראל, איזה תמריץ בדיוק יש לו להשתפר
השינוי היה כואב אבל הכרחי, ובמקרים רבים עבד יפה. מה שלא עשו עשרות מיזמים ממשלתיים לשירות הדיגיטלי, עשתה הקורונה: בעולם של ריחוק חברתי, אם השירות הממשלתי לא מקוון – הוא פשוט לא קיים. כבר לא מדובר בשיפור השירות, אלא בעצם האפשרות להעניק שירות.
בשנה שעמדה כולה בסימן שינויים ותזוזות, גם דו"ח הממונה על השכר שהתפרסם השבוע עסק במוביליות (ניידות) במגזר הציבורי. הדו"ח הזה, שמתפרסם מדי שנה, נועד לשקף לציבור את נתוני השכר במגזר הציבורי ולאפשר לו לבדוק מה עושה ממשלת ישראל עם קרוב למחצית מתקציב המדינה. 194 מיליארד שקלים משלמת הממשלה לעובדיה במגזר הציבורי, כולל אלה שבמשרדי הממשלה, במערכת החינוך הממשלתית, בבתי החולים הממשלתיים ובמערכת הביטחון. השנה, מעבר לנתונים הרגילים, בחרו מחברי הדו"ח להציב זרקור על נושא כאוב במיוחד: היעדר המוביליות במגזר הציבורי.
מוביליות תעסוקתית היא המונח המתייחס למידת קיומם של מעברים בין תפקידים ומקומות עבודה; מעסיקים מחליפים עובדים אם הם לא מרוצים מתפקודם, ועובדים עוברים לתפקיד או למקום עבודה שבו יוכלו להתקדם ואף להרוויח שכר גבוה יותר. מוביליות נמוכה והתמדה ממושכת באותם תפקידים עלולה להביא לשחיקה ולירידה במוטיבציה ובפריון העבודה.
אלא שגמישות, מוצר הכרחי בימי קורונה, היא מונח זר לשירות הציבורי. הממונה על השכר, קובי בר־נתן, פועל למען הגדלת הגמישות במגזר הציבורי. בדברי הפתיחה שלו לדו"ח מתגאה בר־נתן, בצדק, בהישגים שהאגף הגיע אליהם במשא ומתן עם ועדי העובדים לאורך תקופת הקורונה, שאפשרו "ניוד עובדים מתפקידים שהתייתרו לכאלה שדורשים חיזוק, שינוי שעות העבודה וימי העבודה ללא תוספת תגמול, מעבר לעבודה במשמרות, שינוי שיעורי משרה, העברת עובדים להסדרי העסקה חלקיים, הכנסת טכנולוגיות והטמעתן לטובת שירותים דיגיטליים ומקוונים ועוד". כל אלה הביאו, על פי בר־נתן "לידי ייעול ושיפור השירות שהמערכות הציבוריות מספקות".
אלא שכל הישגי הקורונה הללו הם טריוויאליים לחלוטין בעולם שמחוץ למגזר הציבורי. כשעסקים נסגרו בן־לילה או התבקשו לצמצם את היקף פעילותם, איש לא העלה על דעתו שעסק שנקלע לקשיים לא יוכל להפחית אחוזי משרה, לנייד עובדים, לשנות את שעות העבודה או להכניס טכנולוגיות חדשות כדי לייעל את השירות. בעולם שבו שחקני תיאטרון הפכו לשליחי וולט – פקיד במרשם האוכלוסין שנאות לעבור למערכת ממוחשבת חדשה לא אמור להיות עניין מרגש. אבל זוהי המציאות.
הדי־אן־איי של המגזר הציבורי מבוסס על קביעות והסכמי שכר קיבוציים, והם שמכשילים באופן שיטתי כל ניסיון לשפר באופן ארוך טווח את השירות הציבורי. זה פשוט עניין של תמריצים. כאשר עובדים מקבלים קביעות אחרי חמש שנים מתחילת העסקתם, ומהשלב הזה לא נותר אלא לאחל בהצלחה למנהל שיבקש לפטר או להחליף אותם – אי־אפשר באמת לדבר על גמישות או מצוינות. אם אי־אפשר לפטר עובד גם כשהוא עושה את עבודתו באופן לקוי במיוחד, וגם כאשר משבר בסדר גודל של מטאור פוגע במדינת ישראל, איזה תמריץ יש לו להשתפר.
עוד בימים שלפני הקורונה, במגזר הפרטי מפוטרים עובדים פי שלושה מבמגזר הציבורי. מחקר שערכו באגף הממונה על השכר, הראה כי עובדים במגזר הפרטי מחליפים תפקידים בתדירות גבוהה, בממוצע פי שניים יותר, מעמיתיהם במגזר הציבורי. העובדים בשירות הציבורי נוטים "להיתקע" בתפקידיהם לשנים ארוכות. הוותק הממוצע במגזר הציבורי עומד על כ־13 שנים, לעומת ותק של חמש שנים במגזר הפרטי. זה לא ממש מפתיע: כאשר העובדים מקבלים קביעות והשכר ממשיך לעלות גם אם לא עושים דבר, אין מוטיבציה לעבור לתפקיד אחר, אולי תובעני יותר. כך נמנעים תחלופה ורענון, ונוצרת שחיקה ודריכה במקום.
החטא הקדמון
השכר במגזר הציבורי עולה בקצב קבוע ואוטומטי לאורך הקריירה והוותק המצטבר, גם ללא הישגים מיוחדים או שיפור בביצועים. כאשר אין קשר בין השכר לתוצאות העבודה או להתקדמות מקצועית, הדבר משפיע על מערכת התמריצים להתפתח ולהשתפר. תוספות אחרות לשכר קשורות להסכמים קיבוציים שהגדילו את השכר בדרכים עקיפות ובאמצעות מונחים כמו אחזקת רכב, שעות נוספות, כוננויות והחזרי הוצאות. ויש גם "השלמה לשכר מינימום", סוג של ישראבלוף עבור עובדים ששכר הבסיס שלהם נמוך כביכול משכר המינימום, אף ששכרם בפועל, לאחר כל התוספות וההטבות הללו, גבוה בהרבה.
אפילו "שכר עידוד", שנועד במקור להעניק בונוס לעובדים שעומדים ביעדים מדידים, משולם בפועל ליותר ממחצית העובדים, כך שאין לו משמעות אמיתית בשיפור הישגים. הרף פשוט הותאם לעבודה בפועל, כדי לכלול כמה שיותר עובדים בקבלת הבונוס. ככה זה כשחותמים על הסכם עם ועד עובדים. אם מישהו מחפש את הסיבה לסטגנציה, לקיפאון ולחוסר היכולת להתמודד עם שינויים מהירים במגזר הציבורי – היא נמצאת בדיוק בנתונים האלה.
ניסיונות להחיל גמישות במקום שבו רבבות עובדים כלולים בחוזה קיבוצי אחד שקובע הכול, מהיקף המשרה ועד גובה הבונוסים, נדון לכישלון. בעולם קיבוצי ואחיד לא יכולה להיות הלימה בין השכר והתנאים שהעובד מקבל, ובין כישוריו ופירות עמלו. באגף השכר מנסים לבנות הסכמים קיבוציים אחרים ולייצר הסדרי העסקה חדשים, אבל מדובר בניסיון לרבע את המעגל.
אי־אפשר להעניק קביעות, ואז להתפלא שעובדים מתקבעים במקום. באגף השכר יכולים לנסות למצוא אלף דרכים להכניס תמריצים חדשים, אבל רק ביטול הקביעות יפתור את הבעיה מהשורש. במקום לנסות לייצר גמישות ודיפרנציאליות במבנה העסקה אחיד וקשיח, יש לבטל את החוזה הקיבוצי האחיד ולחתום על חוזים אישיים. אתם יודעים, כמו במגזר העסקי.
בעבר היה נהוג לומר שכיוון שהמגזר הציבורי אינו יכול לשלם כפי שמשלמים לבכירים במגזר הפרטי, הוא זקוק לתמריצים אחרים כדי למשוך אליו כוח אדם איכותי. מכיוון שהשכר במגזר הציבורי נמוך יותר, נטען, הממשלה מפצה על הפער הזה באמצעות הטבות כמו ביטחון תעסוקתי ותנאים טובים יותר. בין השאר, הקביעות במגזר הציבורי היא תולדתה של התפיסה הזאת. אלא שהמגזר הציבורי בימינו לא זקוק לשום תמריץ: השכר בתוכו עבר מזמן את השכר המקובל במגזר הפרטי.
הנה המספרים מהדו"ח הטרי של הממונה על השכר: בשנת 2019 עמד השכר הממוצע במשרדי הממשלה על 16,991 שקלים; במערכת הבריאות הממשלתית הוא עמד על 18,990 שקלים, ובמערכת החינוך הממשלתית הגיע השכר הממוצע ל־13,688 שקלים. לשם השוואה, השכר הממוצע במגזר הפרטי עמד באותה שנה על כ־10,800 שקלים. זה לא רק עניין של בכירים שמושכים את השכר כלפי מעלה. כ־80 אחוזים מהעובדים במשרדי הממשלה מרוויחים שכר גבוה מהממוצע במשק, ורק אחוז אחד מהם מרוויח פחות מ־6,000 שקלים בחודש. 13 אחוזים מהעובדים במשרדי הממשלה מרוויחים יותר מ־25 אלף שקלים בחודש.
עובדי משרדי הממשלה נהנים מתנאי עבודה טובים יותר מאלה שהממשלה מחייבת בשאר המשק. שעות העבודה בפועל נמוכות יותר (42.6 שעות שבועיות לעומת 44.85 שעות במגזר הפרטי), ימי החופשה מרובים יותר (מינימום של 22 ימים, לעומת 12 ימים במגזר הפרטי), ימי מחלה מרובים שאפשר לנצל החל מהיום הראשון, עוד ארבעה ימי חופשה (יומיים הצהרה ויומיים בחירה), ואפילו עשר שעות חופשה להורים בחודש אוגוסט. עובדי המגזר הציבורי גם מנצלים היטב את כל ההטבות האלה: על פי הדיווחים, כמעט רבע מכלל שעות העבודה במגזר הציבורי – אינן משמשות לעבודה אלא לימי חופשה, מחלה, גיבוש והדרכות, מילואים או הטבות אחרות.
הקביעות, שהיא החטא הקדמון של הקיבעון הממשלתי, גם לא באמת נחוצה לשימור עובדים. השכר הגבוה והתנאים הטובים במגזר הציבורי מושכים אליו צעירים איכותיים רבים, וסקרים שנעשו בשנים האחרונות הראו שהאטרקטיביות של המגזר הציבורי איננה נופלת מזו של המגזר הפרטי. חברות הייטק לא צריכות להציע קביעות כדי למשוך אליהן עובדים, וגם בצה"ל מצליחים לשמר כוח אדם טוב בלי ועד עובדים.
תג מחיר לכל שינוי
אבל למרות התנאים הטובים והשכר הגבוה, העובדים במגזר הציבורי כנראה לא מרוצים. כשני שליש מהם (67 אחוזים) נמצאים בסכסוך עבודה פעיל, והמשמעות היא שהם רשאים לפצוח בשביתה מיידית בכל רגע נתון, לשבש את העבודה בדרכים שונות ומשונות מבלי להתריע מראש בפני המעסיק (במקרה שלנו, ממשלת ישראל), לתת שירות חלקי או להפסיק אותו לחלוטין (שירות לאזרחי המדינה, כמובן), וכל זה תחת הגנת החוק. אם ממשלת ישראל רוצה לערער על צעד כלשהו שעובדיה נקטו, היא נדרשת לתהליך ממושך ויקר בבית הדין לעבודה.
מדהים לכתוב את זה במאה ה־21, אבל במגזר הציבורי כל ניסיון להכניס שדרוג טכנולוגי או מערכת ממוחשבת חדשה, נענה באופן אוטומטי בהכרזת סכסוך עבודה על ידי ועד העובדים. וכך, חלק גדול מסכסוכי העבודה אינו נוגע כלל לתנאי שכר או עבודה, אלא לרעה חולה שפשתה במגזר הציבורי: התנגדות לכל שינוי שהוא, גם אם אין בו שום הרעת תנאים, רק משום שמדובר בשינוי.
כך למשל, ב־2014 קיבל כל אחד מעובדי הטאבו מענק בגובה 30 אלף שקלים, בתמורה להסכמתם להטמיע מערכת מחשוב חדשה. המערכת החדשה לא גרמה לשום עובד לאבד את עבודתו ולא יצרה קושי מיוחד בעבודה, אלא להפך – ייעלה אותה והקלה עליה. ההנהלה העניקה לעובדים הדרכות על חשבון זמן העבודה כדי ללמוד אותה, אבל הם בכל זאת התנגדו להטמעת המערכת, סירבו לשתף פעולה עם המהלך ובסופו של דבר קיבלו מענק רק כדי שיואילו בטובם להצעיד את הטאבו למאה ה־21.
לא מדובר בסיפור חריג. סכסוכי עבודה כאלה מתקיימים במגזר הציבורי באופן רציף, כולל בשנת הקורונה, ואף בימים אלה ממש. במרשם האוכלוסין מנסים להטמיע מערכת שתייעל את השירות ותקל על העובדים ועל האזרחים. היא פותחה בעלות של מאות מיליוני שקלים, והשינוי העיקרי הוא שימוש בטאבלט במקום במחשב שולחני. התוכנה הוצגה לעובדים בצורה מסודרת והמשרד שילם על הדרכות לעובדים, אבל ברגע האחרון – ממש לפני הסגר הנוכחי – הכריז ועד העובדים על סכסוך עבודה והורה לעובדים שלא להשתתף בהדרכות. המדינה שילמה על הדרכות שאיש לא השתתף בהן, והמערכת, שצפויה לחסוך לאזרחים זמן יקר ולאפשר להם למשל לעדכן את ספח תעודת הזהות בסופר־פארם, טרם עלתה לאוויר.
כך קרה גם כאשר מחלקות התשלומים של מע"מ ורשות המיסים, שהורגלו לעבוד עם קבלות ידניות באופן שיצר תקלות רבות, נדרשו לעבור למערכת ממוחשבת; סכסוך עבודה הוכרז גם כשבמרשם האוכלוסין ביקשו להעביר את מערכת ניהול התורים ממספר מודפס למערכת חכמה שתדע לנתב את הפונים לשירות הנכון (צעד שהשפיע על הלקוחות, לא על העובדים). המדינה נדרשה לשלם סכומים נאים לשורה של גופים ממשלתיים על הטמעת מערכת הזיהוי הביומטרי; ויחידת הגמלאות, שמנפיקה את תלושי הפנסיה התקציבית, תוגמלה אף היא על הכנסת מערכת ממוחשבת.
בסנגוריה הציבורית התנגדו להטמעת מערכת טכנולוגית, וּועד העובדים הורה שלא לשתף פעולה עם הכשרת העובדים והטמעת המערכת, ודרש לקבל תגמול על "הסתגלות למערכת החדשה". מדובר, נציין, במערכת שמקלה על הסנגוריה לנהל את התיקים ומאפשרת לטפל ביותר תיקים ולהפחית את העומס על שירות ציבורי שמיועד לחסרי יכולת. על פיתוח מערכת ממוחשבת לתוכנית מע"מ אפס על דיור, שהגה שר האוצר יאיר לפיד ובסוף נגנזה, שילמה מדינת ישראל כ־17 אלף שקלים לכל עובד. התשלום ניתן לעובדים רק כדי שיסכימו להטמיע שינוי טכנולוגי, לצורך תוכנית שבסופו של דבר לא יושמה.
הסכסוכים האלה מתרחשים אף שב־2018 חתמה ההסתדרות על הסכם שבו היא התחייבה שלא להתנגד להכנסת שינויים טכנולוגיים, ולא להכריז סכסוכי עבודה על הטמעת מערכות חדשות. אז חתמו, לא הבטיחו לקיים.
כך הפכו חוקי העבודה מכלי להגנה על עובדים לכלי לסחיטת המעסיק, כלומר הממשלה. אם תהיתם מדוע במאה ה־21, ואפילו בלב משבר שמחייב אזרחים להישאר בבתים, כל כך הרבה שירותים ממשלתיים עדיין מדדים הרחק מאחור וטרם הצטרפו לעולם המקוון, כאן בין השאר נעוצה התשובה.
