"ישראל לא מדברת עם חמאס", כך הבהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו לכל מי שדרש לדעת כיצד ייתכן שמתנהל משא ומתן עם ארגון טרור הקורא להשמדת המדינה היהודית. אבל צריך לזכור שבאזורנו רווחות כמה שפות – השפה הרגילה שבה כולנו מדברים, השפה הצבאית והשפה הדיפלומטית-מדינית. האחרונה היא זו שאפשרה בסוף השבוע להחזיר צעירה שחצתה את הגבול למדינת אויב שישראל לא מדברת איתה.
מבלי ששמנו לב, ישראל מיצבה בגבולות הצפון והדרום בנות ברית שיודעות לתרגם את דבריה לשפת טרור. בדרום יש את נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, שהפך להיות האיש הכי חשוב לביטחונה של ישראל בגבול ביניהן, ובצפון, את ולדימיר פוטין, אם תרצו, ממלא מקום האו"ם בכל הקשור לשיח שלנו מול סוריה. בדרך עקיפה זו מתאפשר לישראל להשיב עצמות של נעדרים וצעירה אחת שחצתה את הגבול, וגם, על פי פרסומים זרים, להעביר 1.2 מיליון דולר לרוסים ואלה בתמורה יעבירו מיליוני חיסונים מתוצרתם לסוריה.
אם עד לפני כמה שנים כל מה שהיה עובר מישראל לסוריה הם תפוחים וצרחות מ"גבעת הצעקות" ברמת הגולן, היום אפשר להגיד בקול רם: ישראל וסוריה חזרו לדבר. אם המדינות יכולות להחליף ביניהן שבויים, עצורים ומטבעות, כנראה שהן יכולות להתקדם גם מעבר לכך. עם לא מעט כוכביות, כמובן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "צה"ל יהיה הגוף הראשון בעולם שיגיע לחסינות עדר"
– המרוץ אחר המתחסנים: פיצה, כנאפה, בירה וצימר
– פגיעה לתכלית ראויה: הדילמה המשפטית של סרבנות החיסונים
הקשר בין ישראל לסוריה חשוב, גם אם בלתי נתפס ולא הגיוני. בין ההעברות הבנקאיות ישראל תוקפת מטרות איראניות על אדמת סוריה. על פי הצנזורה עדיין צריך לסייג את המשפט הקודם – על פי פרסומים זרים.
אם לפני חמש שנים הייתם אומרים לאדם בר־דעת שיום אחד סוריה תחזיר לישראל גופת נעדר, תאפשר לרוסים לחפש עוד נעדרים בשטחה וכי ישראל תממן חיסונים מצילי חיים למדינה שניסתה לכבוש אותנו באחת המלחמות המדממות שהיו כאן – אותו אדם היה אומר לכם שאתם הוזים. אבל זו המציאות, הזויה ככל שתהיה.
בצד הדרומי המציאות הזויה עוד יותר. ישראל עברה מהפכות מרעידות אזורים מול הגבול הדרומי. נפילת משטרו של מובארכ על ידי האחים המוסלמים הרעידה את הקריה בתל-אביב, חימשה את חמאס ובקיץ 2014 הביאה עלינו מבצע צבאי. ההפיכה הנוספת שהעלתה את א-סיסי לשלטון החזירה את האוויר לריאות של בכירי צה"ל בקריה.
ישראל הבינה מיד שעליה לקרב את מצרים והדרך לשם עוברת בהפיכת מנהיג המדינה הערבית למנהיג בעל יכולות אזוריות. נתניהו זיהה את הפוטנציאל, סייע למצרים בהגנה על המדינה מטרור, בחלק מהדברים השתיקה יפה. החיבור בין השניים יצר יציבות חשובה בדרום.
א-סיסי, ובטח פוטין, הם לא חברים של ישראל. במצרים עדיין שונאים אותנו שנאת מוות, ופוטין רוצה לשמר את הטרור במזרח התיכון יותר מאשר את הקשר עם ישראל. ועדיין, חשוב שישראל תשמר את הקשרים עם שני המנהיגים הללו שמבלי משים הפכו לשני מייצבים קריטיים בגבולותינו ובמזרח התיכון כולו.
