כ־380 אלף אזרחים ישראלים קיבלו בשנה החולפת דמי אבטלה אף שלא היו מובטלים – כך התברר השבוע. היקף ההעברה המוטעית הוא כמיליארד שקלים, מתוך 28 מיליארד השקלים שהועברו בשנת 2020 למובטלים.
במוסד לביטוח לאומי טוענים שתשלומי היתר נוצרו כתוצאה מדיווחים שגויים של שירות התעסוקה, שלא עקב אחרי עובדים שדיווחו על יציאתם לחל"ת והמשיך לספור כמובטלים גם כאלה שחזרו כבר לעבודה, ואפילו כאלה שנסעו לחו"ל ולא הצליחו לחזור ארצה.
מנגד, בשירות התעסוקה טוענים בתוקף כי לא הם קובעים את הזכאות למתן קצבאות, ואם המוסד לביטוח לאומי שילם יותר מדי, זה על אחריותו בלבד. מנכ"ל שירות התעסוקה רמי גראור אמר כי "נוכח המחדל וממדיו, אני מצפה ממנכ"ל הביטוח הלאומי מאיר שפיגלר לגלות מנהיגות ולקחת אחריות על תשלומי היתר. הוא כשל במבחן המעשה ושילם מיליארד שקל שלא כדין. הניסיון לגלגל את האחריות על שירות התעסוקה מביש וחוטא לאמת".
מיליארד שקלים המשולמים בלי זכאות הם בהחלט לא דבר של מה בכך. לאירוע הזה הובילו בירוקרטיה מוגזמת וגופים ממשלתיים ארכאיים. עם פרוץ משבר הקורונה נדרשה מדינת ישראל לשלם דמי אבטלה למאות אלפי עובדים שיצאו לחל"ת או פוטרו. בימים רגילים, מי שמבקש דמי אבטלה נדרש לעבור בשתי תחנות: האחת היא שירות התעסוקה, שם הוא נרשם כ"דורש עבודה", והשירות אמור לסייע לו למצוא עבודה; התחנה השנייה היא המוסד לביטוח לאומי, שקובע אם מבקש דמי האבטלה זכאי לקצבה, למשך כמה זמן הוא יקבל אותה ובאיזה גובה היא תהיה. על פי חוק הביטוח הלאומי, מובטל מוגדר כמי שנרשם כדורש עבודה בשירות התעסוקה, ועל בסיס דיווחי השירות נקבעת הזכאות לדמי אבטלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
לא גזען: בן גביר לא המציא שום דבר
הצעת חוק חדשה: לא התחסנת? תשלם
זיכרון במבט לעתיד: חג הפורים כמחדש הברית
אלא שבשירות התעסוקה יודעים רק לרשום מי נרשם כדורש עבודה, אבל לא יודעים לומר מי חזר לעבודה. בשנה רגילה, מי שנרשם כדורש עבודה נדרש להתייצב בלשכת התעסוקה מדי שבוע ולהצהיר שאינו עובד וכי הוא מחפש עבודה. השנה היו הלשכות סגורות מחשש להתקהלויות. בשירות התעסוקה ויתרו אפוא על חובת ההתייצבות הפיזית בלשכה, אבל ויתרו גם על התייצבות דיגיטלית. וכך אדם היה יכול להירשם באופן חד־פעמי כ"דורש עבודה", ואז להיעלם לחודשים ארוכים, לנסוע לחו"ל או אפילו לחזור לעבודה – כשכל אותו הזמן הוא רשום כ"דורש עבודה" בשירות התעסוקה, וממשיך לקבל דמי אבטלה מהביטוח הלאומי.
המספרים הגבוהים של דורשי העבודה שפורסמו לאורך השנה שעברה קנו כותרות נאות לשירות התעסוקה, אך היו מנותקים מהמציאות במידה רבה. בשלב מסוים החל שירות התעסוקה לעודד עובדים לדווח על חזרה לעבודה, בין השאר באמצעות פניות יזומות, אבל לא כולם שיתפו פעולה. וכך, בהיעדר כל מחויבות להתייצב פיזית בשירות, או אפילו להצהיר באופן דיגיטלי על חזרה לעבודה, הצטברו רשימות של מאות אלפי "מנותקי קשר", שבשירות התעסוקה המשיכו לדווח עליהם כ"דורשי עבודה".
במוסד לביטוח לאומי דורשים זה שנים לבטל את כפילות התפקידים ולרכז אצלם את הדיווחים על דורשי התעסוקה ועל השבים לעבודה, כדי שאדם לא יצטרך ללכת לשירות התעסוקה ואז לפנות לביטוח הלאומי, אלא לדווח על מצבו ולקבל את דמי האבטלה במקום אחד. החוק כמעט עבר בכנסת הנוכחית, אך נמחק ברגע האחרון, כנראה תחת לחץ שירות התעסוקה שלא רצה לוותר על הסמכות.
גם המוסד לביטוח לאומי עצמו אמור לדעת על כל המובטלים־עובדים הללו, כיוון שהוא מקבל עבורם תשלום דמי אבטלה ממעסיקם. באגף התשלומים של הביטוח הלאומי מתקבל מדי חודש עבור כל שכיר תשלום דמי ביטוח לאומי. באגף אחר של המוסד יש מחלקה שמעניקה מדי חודש לאותו אדם דמי אבטלה שכביכול אינו עובד. אבל המחלקות לא יודעות לדבר זו עם זו, ולא יודעות להגיד שהאדם ששילם הוא גם אותו אדם שמקבל, רק בחלוף חודשים קדימה. יד ימין אינה יודעת מה עושה יד שמאל.
קרב הגרסאות בין הביטוח הלאומי לשירות התעסוקה חושף את הבעיות העמוקות של הבירוקרטיה הממשלתית: אינספור גופים פועלים באותו שדה ללא תיאום או שיתוף פעולה – תוך מאבק על כוח וטריטוריה. הנתונים אינם ברורים, וממשלת ישראל לא בטוחה כמה מובטלים יש. כשבשירות התעסוקה דיווחו על מיליון דורשי עבודה, הביטוח הלאומי העניק דמי אבטלה רק לחצי מיליון. גורם מדווח שלישי הוא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמצהירה על שיעור האבטלה הרשמי של ישראל, ונתוניה נמוכים באופן ניכר מאלה של שירות התעסוקה.
כל אחד מהגופים גם מקדם מדיניות משלו בנושא צמצום אבטלה. שירות התעסוקה, האמון על הנושא לפי חוק, כבר אינו מתורגל בכך. תוכנית "ויסקונסין" על גרסותיה הופעלה מחוץ לשירות התעסוקה, והראתה נתונים טובים משלו. מנכ"ל הביטוח הלאומי מקדם תוכניות אחרות, ועושה זאת ישירות מול ראש הממשלה ובשיתוף המועצה הלאומית לכלכלה. חלק מהתוכניות מבוססות על מענקי עידוד. משרד האוצר, מצידו, מקדם תוכניות הכשרה מקצועית, ומנהל מלחמת טריטוריה עם משרד הכלכלה – שזרוע העבודה שלו, ובמיוחד האגף להכשרות מקצועיות, טוענים למומחיות בנושא.
עשור של אבטלה אפסית כמעט הביא אותנו לשאננות מול האבטלה, אבל העשור הקרוב ייראה אחרת.
