בשבועות האחרונים נחשפנו על גבי גיליונות מוסף שבת לדיון מרתק בין ברוך כהנא לניר מנוסי, שני הוגים יצירתיים ומעמיקים, על ההרשאה לנכס את התואר "פסיכולוגיה יהודית" לעבודתם. עמדותיהם מכחישות זו את זו, עד שבא השלישי, צבי מוזס, ומבקש להכריע ביניהם בקביעתו ש"אין דבר כזה פסיכולוגיה יהודית". מוקד הפולמוס הוא ביקורתו של מנוסי על הפסיכולוגיה היהודית מבית מדרשו של פרופ' מרדכי רוטנברג, עליו מתבסס כהנא וממשיך לבנות קומה נוספת. ואיך תיקרא זו פסיכולוגיה יהודית, טוען לעומתם מנוסי, כאשר נוכחות ה' נעדרת ממנה?
אכן, עבור מי שערש תרבותו היא הפסיכולוגיה הממוסדת בעלת האוריינטציה הפסיכואנליטית, דיון זה, ואפילו עצם הכנסת הדיבור על האמונה והדת של המטופל עצמו (גם אתאיזם, כמו תאיזם, היא אמונה שלה השפעה על הווייתו של האדם) לחדר הטיפולים דרך הדלת הראשית, בכבוד – היא מעין אתחלתא דגאולה פסיכולוגית. שהרי באוריינטציה הפסיכואנליטית, ההגמונית־לשעבר, האמונה נחשבת כצורך ילדותי בדמות אב, והריטואלים מתפקדים כהתנהגות אובססיבית־הגנתית. האדם הדתי הוא נוירוטי, והפסיכולוג הדתי הוא טיפוס "ריגשי" (במלעיל). התובנה שחלק כה מרכזי באנושיות האדם אינו יכול להישאר מחוץ לחדר הטיפולים, או להיכנס לשם רק למטרת ניגוח, הביאה לתגובת נגד ולפריחה של גישות פסיכולוגיות דתיות, ספיריטואליות, טרנספרסונאליות ועוד מגוון שמות וכינויים.
למגמה החדשה הצטרפה הכרה כפולה: מחד, שהתיאוריה הפסיכולוגית והמטפל עצמו אינם ניטרליים, ובסיסם מעוגן בערכיהם וברקעם התרבותי הייחודי; ומאידך, החובה להיות "רגישים תרבותית" כדי לזהות, ללא שיפוט, את הנורמות והערכים התרבותיים השונים מאלו של המטפל, וללא ניסיון לשנותם דרך הטיפול. הרגישות נדרשת גם כשאין ניסיון מודע לשנות את עולם הערכים והנורמות של המטופל (למשל בין מטפל חילוני ומטופל דתי ולהפך), אלא גם בשל הקורים העדינים שנטווים באינטראקציה בין המטפל והמטופל בתהליכי ההעברה וההעברה הנגדית, למשל. התנאי לכך הוא הכשרה רצינית, ידע, מודעות חדה, אכפתיות ובדיקה עצמית מתמדת. ואף תפילה לסייעתא דשמיא לא תזיק.
מהו יעד הטיפול
באשר לדיון עצמו על קיומה ומהותה של פסיכולוגיה יהודית, אנו מבקשות להציע הבחנה בין שלושה רבדים אפשריים. הרובד הראשון הוא המטא־תיאוריה: מהי דמות האדם שעומדת בבסיס התיאוריה? מה היא מהותו ומהם ה"חומרים" שמהם הוא "עשוי"? פרויד, בניסוח פשוט, גורס שבבסיס האדם שני יצרים: יצר החיים, הארוס, ויצר המוות וההרס שבהמשך כונה תנטוס. יצר המוות הוא תרומתה של סבינה שפילריין, תלמידה מצטיינת של פרויד ופסיכואנליסטית חשובה בזכות עצמה, יהודייה אשר חוותה על בשרה את תנטוס בדמות הנאצים שרצחו אותה ובני משפחתה, ובלבוש הסטליניסטי שרצח את אחיה.
הוגים שבאו בעקבותיו העלו תיאורים נוספים של מהות האדם, למשל, שאיפה לבריאות ולגדילה (פיתוח של הארוס הפרוידיאני), צורך במשמעות, שאיפה לטרנסצנדנטיות במובן של מעבר לאני, ועוד. אף שתיאורים אלו מתרחקים מהיצרים הפרוידיאניים, הם עדיין נשארים בתחום האנושי. הפסיכולוגיה היהודית לעומת זו – וכמוה גם הדתית־נוצרית למשל – מניחה שבבסיסו של האדם מצויה הנשמה, נר ה' נשמת אדם, כל מטא־תיאוריה בניסוחה היא.
ברובד השני מצויה התיאוריה הפסיכולוגית המגדירה את הכוחות המניעים את ההתנהגות האנושית. פרויד, כידוע, מתאר את המאבק בין יצריו של האדם ובין האילוף של החברה, את המבנה הנפשי, את מנגנוני ההגנה הנוצרים בעקבות מאבק זה, את ההתפתחות התקינה ואת ההפרעות הנפשיות הנוצרות כשאינה תקינה. ואילו הפסיכולוגיה היהודית לגרסאותיה דולה את תיאורי הפסיכולוגיה האנושית ממקורות יהודיים מגוונים: חז"ל, קבלה, חסידות ועוד.
ההבדלים המתוארים בין תפיסותיהם של ניר מנוסי וברוך כהנא נובעים מהמקורות שהם שואבים מהם ומהשאלה האם ובאיזו מידה מאמצים "חכמה בגויים" מחכמי הפסיכולוגיה הקונבנציונלית. אמנם, גם פסיכולוגיה יהודית שבבסיסה "נר ה' נשמת אדם" יכולה להיעזר בידע, בתובנות, ובטכניקות של התיאוריות, תוך דחייה של המטה־תיאוריה, דמות האדם שבבסיסם. ועם זאת, ככל שמתרחקים מהתיאוריה אל עבר הפרקטיקה, ההבדלים הולכים וגדלים. כפי שעל בסיס מהות האדם הפרוידיאנית התפתחו תיאוריות מגוונות ושיטות טיפול שונות זו מזו, כך גם על בסיס תפיסת "נר ה' נשמת אדם" נוצרו גוונים רבים בזרמי הפסיכולוגיות הדתיות.
באופן דומה, נראה ששלושת המתדיינים – כהנא, מנוסי ומוזס – יסכימו למטא־תיאוריה ולתפיסתה את המהות הנשמתית של האדם. ברמת התיאוריה יש פילוג בין מנוסי לכהנא, אם מותר לפשט, בין הפרספקטיבה החב"דית לזו הצועדת בעקבות הראי"ה קוק (וטענתו של מנוסי כלפי כהנא ורוטנברג שה' נעדר מהתיאוריה).
אבל הוויכוח הגדול הוא דווקא סביב המתרחש בחדר הטיפולים. מהי מטרת הטיפול בפועל? האם לסייע לאנשים במצוקתם, או לקרבם לה' ומתוך כך הסיוע בוא יבוא? וממילא, כיצד מגדירים את הצלחתו או חלילה כישלונו של הטיפול? האם להקשיב לאדם במצוקתו, לנכוח בכאב שבו הוא נמצא, להכילו ולקרבו לאני העצמי שלו, כביכול בממד האופקי של חייו וגם ללא קירובו לאלוקים – האם זו הצלחה? הפרקטיקה הטיפולית שמציע מנוסי, שבה המוקד הוא הקשר האנכי בין המטופל לאלוקים, לצערנו איננה מוכרת לנו דיה. האם כשמנוסי מדבר על דיאלוג ועל השמעה של שני הצדדים, ועל זכותו וחובתו של המורה להשמיע את אמונתו – כוונתו לפסיכותרפיה? ואולי השאלה היא לאו דווקא מהי פסיכולוגיה יהודית, אלא מה היא פסיכותרפיה יהודית?
כולם צודקים
ומילה נוספת על ההבדל בין התנועה האנכית לאופקית בטיפול. המפגש המרטיט והחידתי בין יעקב ליוסף מתואר כך: "וַיִּפֹּל [יוסף] עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". רש"י, בשם חז"ל, מבאר את שהתרחש:
ויבך על צואריו עוד – לשון הרבות בכיה… והוסיף בבכי יותר על הרגיל. אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.
מוכרת היא השאלה כיצד במפגש פלאי זה, לאחר שנות האבל העמוק של יעקב הממאן להתנחם, דווקא יוסף הוא שמתפרק בבכי, ובכיו נענה כמעט בהתעלמות מצד אביו. פירושים שונים להתנהגות זו, ביניהם דבריו של ה"שפת אמת":
יעקב לא נשקו שקרא קריאת שמע. שנתדבק באהבת השי"ת… ויוסף למה לא קרא קריאת שמע? ונראה שזה בחינת יוסף שהיה בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו (שפת אמת, ויגש תרל"א).
ייתכן שבמפגש זה יעקב ויוסף מיצגים שני ממדים של הקיום האנושי שעליהם דיברנו. יוסף הנופל על צווארי אביו מצוי בממד האופקי. הוא דבק בה' תוך פעילותו הענפה בעולם הזה. למפגש עם אביו הוא מביא את נסיבות חייו המטלטלות, את גלגוליו, סבלותיו, כישלונותיו והישגיו.
לעומתו יעקב מצוי בממד האנכי. הוא מכוון את רגשותיו העולים ומציפים ממעמקי הווייתו ומכוונם כלפי מעלה, למעלה מן הטבע, ולכן לא יכול לנשקו. בתמונה המרגשת יעקב ויוסף דבוקים זה בזה ונזקקים איש לרעהו: יוסף צריך את יעקב כדי למנוע את נפילתו, ויעקב את יוסף כדי לקבע אותו ולהשיב את השכינה – "ותחי רוח יעקב" – שפרשה ממנו כשהתבשר על מותו. שני הממדים האלה נמצאים בכל אדם ומשחקים בקרבו, בצורה ובלבוש ייחודי לו.
במפגש הקדוש בין המטפל והמטופל, מתעורר הסיכוי שפניו של המטופל ייחשפו באופן שאיננו אפשרי מחוץ לחדר הטיפולים. זו חשיפת האינסוף, חשיפת הפנים – כביטויו של לוינס – שדורשת מהמטפל אחריות ושירות. שם גם נוכח הקב"ה, הדורש זאת מאיתנו, המטפלים, לא בדרישה ישירה אלא דרך הפנים המשתקפות מולנו. המטפל ה"בשל" יבחר את השיטה המתאימה לו, וישלב באופן ייחודי את הממדים המתרוצצים בקרבו, ומתוך מודעות עצמית וסינון השלכות בעייתיות, הוא יתאים נכונה את השילוב הייחודי של המטופל וייענה לו.
נוכל, אם כן, לסכם את ההתייחסות לפולמוס שלפנינו, כפסיכולוג שהסיפור הידוע אודות הרבי משמש לו כמודל: ראובן צודק, גם שמעון צודק, ואם אשתי תשאל איך יכול להיות ששניהם צודקים, אומר לה שגם היא צודקת.
