לאחרונה נפטר מקורונה, בגיל 91, הרב אלימלך מלר. הרב מלר היה זקן הר"מים שנותרו מדור הרבנים הוותיקים של ישיבת נתיב מאיר בירושלים. פטירתו, כמו גם פטירתו לאחרונה של ר' אריה קוסטינר, שכיהן שנים רבות כמנהל התיכון, היא רגע מתאים לחשבון נפש על נתיב מאיר שהייתה ועל משמעותה בהווה.
הרב מלר היה ממייסדי ישיבת מיר שהוקמה בארץ ישראל לאחר השואה. הוא היה מראשוני תלמידיה וחביבם של רבותיו, ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל והמשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין. משך שנים היה חברותא של ראש ישיבת מיר הרב חיים שמואלביץ. עוד בצעירותו, בעת היותו ר"מ בנתיב מאיר, חיבר את הספר הלמדני "שי למלך" וזכה להכרה תורנית נרחבת ולהערכה מגדולי הדור.
פטירתו של הרב מלר גררה פולמוס ער בקבוצות של בוגרי נתיב מאיר, סביב משמעות התופעה: רמי"ם חרדים שלימדו בישיבות התיכוניות משנות השישים, משך עשרות שנים. דיון זה הציף שאלות נוספות בדבר תפקידה החינוכי של הישיבה התיכונית, הקו האידיאולוגי שלה ומקומו של לימוד הגמרא בתוכה. הדיון נסב אמנם על ישיבת נתיב מאיר, אולם התובנות העולות ממנו רלוונטיות לכל הישיבות התיכוניות ולחינוך הדתי־לאומי בכללו.
למדנות עם ציונות
על דמותו המיוחדת של הרב אריה בינה, מייסד וראש ישיבת נתיב מאיר, נכתב רבות. הוא היה מחשובי תלמידי ישיבת מיר בפולין, שעלה לארץ ונרתם לעשייה תורנית וציונית כאחת. לאחר שנים שהתגורר בכפר הרא"ה ושילב שם עבודה במשק חקלאי עם הוראת גמרא, הקים בירושלים בשנות השישים את ישיבת נתיב מאיר.
בין ראשוני הר"מים היו תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה שלמדו בישיבות ליטאיות, ואורח חייהם של רובם היה חרדי. זאת אף שישיבת נתיב מאיר נמנתה על ישיבות בני עקיבא, ורוב תלמידיה היו חברי תנועת הנוער בני עקיבא. מרבית המחנכים השתייכו לעולם זר לתלמידים, והתלמידים חיו בעולם זר לחלק ממחנכיהם. תופעה זו אפיינה ישיבות תיכוניות נוספות, והייתה חזון נפרץ.
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המוח היהודי: הפיתוחים הישראליים שמדהימים צבאות בעולם
– איסור והיתר: חרצובות הלשון של העיתונות החרדית
– מתקנים את דיסני: הלהט"בים עוד יקבלו מקום
ברם, בעניין הזה התקיים הבדל מהותי בין נתיב מאיר לישיבות תיכוניות אחרות: בישיבות אחרות היו ר"מים שסברו כי תפקידם המרכזי הוא החדרת השקפת העולם החרדית בלב תלמידיהם, והם התאמצו לכוון אותם לישיבות ליטאיות. לעומת זאת, בנתיב מאיר לא הייתה כוונה מוצהרת או נסתרת לשנות את אורח החיים ותפיסת העולם של התלמידים. אכן, אין לשלול שרב זה או אחר ניסה להשפיע על בחורים מסוימים להמשיך למסלול ישיבתי ואף ליטאי, אך הדבר נעשה באופן ספרדי ובוודאי לא כקו כללי.
הרב בינה הקים ישיבות הסדר ונמנה עם חברי הפועל המזרחי. היו שנים שבנתיב מאיר פעל סניף בני עקיבא והרב בינה עצמו ערך את המפקד, ובשבתות הארגון הקריא את דבר ההנהלה הארצית. עובדות אלה מאששות את הטענה שהרב בינה עצמו לא ניסה להקים מוסד חינוכי שייכנסו אליו חניכי בני עקיבא וייצאו חברי אגודת ישראל.
בישיבות תיכוניות אחרות, גיוסם של הר"מים בני העולם החרדי נבע, בראש ובראשונה מאילוצי המציאות: הישיבות הליטאיות יצרו את המאגר הטבעי היחיד כמעט לרבנים שעניינם המרכזי היה הוראת גמרא. ההסבר הרווח לתופעה ההיסטורית של רבנים חרדים בישיבות תיכוניות נעוץ אפוא בהיעדר כוחות הוראה דתיים־לאומיים.
אצל הרב בינה, לעומת זאת, לא רק המציאות הכתיבה את התוצאה אלא גם השקפת עולמו התורנית. הרב בינה השתייך לדור שלא ראה סתירה בין למדנות ליטאית במובנה המלא והחיובי ובין השקפת עולם ואורח חיים ציוניים. בתפיסתו, שילוב בין למדנות ליטאית מהמדרגה העליונה עם מציאות החיים הישראלית, הוא המתכונת ההולמת לחיים הדתיים־לאומיים. למדנות של העולם הליטאי המשולבת בכל שדרות החיים החילוניים – ביטאה מבחינתו את רוח תורה ועבודה, ספרא וסייפא, ולא הייתה בחירה בדיעבד אלא הנוסחה האידיאלית. אין תימה אפוא שבנתיב מאיר לימודי הגמרא עלו במשקלם ובמרכזיותם על המקובל בישיבות התיכוניות האחרות.
גם בלימודי החול, שעליהם הופקד ר' אריה קוסטינר, הייתה חתירה למצוינות. הרב משה צבי וקסלר, בוגר נתיב מאיר וכיום ראש הישיבה התיכונית בקרית הרצוג, סיפר כי באירוע מסוים, שבו התברר שהתלמידים לא למדו אנגלית ברצינות, הרב בינה הטיח בהם כי יש ללמוד את לימודי החול באותה רצינות של לימודי הקודש.
פוליטיקה מחוץ לתחום
ייחודה של נתיב מאיר היה בהצלחתה לבצע מיון מחמיר, ולקבל לשורותיה בדרך כלל את מיטב התלמידים מכל רחבי הארץ. ליהוק מוצלח זה היווה פיצוי לחולשות אחרות. הרבנים כונו ר"מים, דהיינו רבנים מחנכים, אך בפולמוס פנימי שהתנהל בין חברי המחזור שלי, יש המציבים סימן שאלה עד כמה נכון היה שרב בעל אורח חיים חרדי יחנך נער לחיים דתיים־לאומיים, ובכלל כיצד ניתן לייצר אטמוספרה חינוכית כאשר המחנך והמתחנך מצויים בעולמות שונים. לא כל הר"מים היו עשויים מיריעה אחת, וחטא ההכללה חל גם פה. גם בקרב הר"מים היו מחנכים דגולים שהיוו מקור השראה לבוגרים במשך כל חייהם.
קשה לומר שלנתיב מאיר בימים ההם היה קו חינוכי מוגדר. בעיות משמעת קרדינליות טופלו במקרים לא מבוטלים בדומה לאופן שבו מטופל חניך שכשל בקורס טיס: הדחה. מוסדות אחרים, כמו ישיבת אור עציון, חרטו על דגלם את ההכלה והחינוך בכל מחיר. לעומתם בנתיב מאיר הייתה בדרך כלל הסתמכות על המיון בקבלה, ועל כוחות האינרציה – מי שהגיע מ"בית טוב" יהיה טוב בכוחות עצמו – ולא תמיד הייתה השקעה בחינוך כשלעצמו. נתיב מאיר גרסה שעל התלמידים מוטל העול לרומם עצמם לגובהו של המוסד, ולא שהמוסד ישפיל עצמו לעבר תלמידיו.
בקרב הבוגרים קיים ויכוח ממושך מה הייתה השקפת עולמו המלאה של הרב בינה. ויכוח זה, ועצם הספקות בשאלה זו, מוכיחים כי מעולם לא ניטעה בתלמידים השקפת עולם סדורה וקוהרנטית. בשיחות שהרב בינה נשא מדי שבת לתלמידי הישיבה הוא ציטט את הרב ירוחם ליבוביץ', המשגיח המיתולוגי של ישיבת מיר בפולין, וגזר מדבריו לבעיות משמעת קונקרטיות. לפיכך אסר השתתפות בהפגנות או בפעילות של גוש אמונים, ואף דיבר לא פעם נגד רוחה של מרכז הרב המעודדת פעילות כזו על ידי תלמידיה. אך שאלות מעין אלה נדונו רק מתוך זווית חינוכית־משמעתית, ולא מתוך הנמקה פוליטית.
הרב וקסלר מספר כי בעת הפולמוסים על גיוס בני ישיבות, הרב בינה טען בתוקף כי על בני ישיבות להתגייס לצבא. חרף זאת, לרוב לא דיבר על השקפת עולם דתית־לאומית מסודרת, ועל אופן השילוב בין קודש לחול או על בעיות השעה. למעשה הוא הותיר את שאלת השקפתו בנושאים רבים כחידה סתומה. לתלמידים לא נותר אלא לנסות לגבש תמונת עולם מתוך המופעים השונים של דבריו והתנהגותו, שלא תמיד מתלכדים לכדי תַּצְרֵף. נכון יהיה לומר שהרב בינה חינך את תלמידיו במעשים יותר מאשר בדיבורים.
לפני כמה שנים שוחחתי עם הרב אברהם צוקרמן, שכיהן כראש ישיבות בני עקיבא. שאלתי אותו: מהו הספר שישיבות בני עקיבא מעניקות לבוגר שמינית כמזכרת מהישיבה? איני זוכר את שם הספר שנקב בו, אך היה זה ספר קליל, היאה גם למתנת בר־מצווה. אמרתי לו שבנתיב מאיר קיבלנו את הספר הלמדני "מחנה אפרים". הרב צוקרמן הגיב: "וכמה מהבוגרים פותחים את הספר הזה?". השבתי לו כי אני מניח שאותו מספר של בוגרים שפותח את מה שנותנים בישיבות אחרות, אך ספר שניתן על ידי הישיבה התיכונית לבוגריה אינו בהכרח "מכוון לקריאה" אלא משמש ל"קריאת כיוון". גם אם הספר לא ייפתח ויעלה אבק על המדף, תמיד יוכל הבוגר להביט על כריכתו ולדעת כי "לשם כיוונו אותי". סיפור זה מתמצת את הבדלי ההשקפה בין נתיב מאיר דאז לישיבות אחרות.
כישורי הזהב בעידן גוגל
במבחן התוצאה, נתיב מאיר של אז זכתה להצלחה מרשימה. בוגריה התבלטו והיו לבעלי שם בכל תחומי החיים. הם מצויים במטה הכללי, באקדמיה, במחקר, במשפט, ברפואה, בכלכלה, בהייטק, בפוליטיקה ובוודאי בתחום התורני כראשי ישיבות או כרמי"ם. אך כל ניסיון לאתר את הדי־אן־אי של נתיב מאיר של אז ולשכפלו למוסד קיים בהווה, ינחל כישלון.
כיום, מרבית הישיבות התיכוניות סובלות מבעיה קשה במקצוע הגמרא. אם בעבר נבחנו בבגרות על חמישים דפי גמרא (כולל רש"י ותוספות), היום יש שאפילו נוטשים כליל את הבגרות בגמרא ועוברים לבגרות בתושב"ע. מעבר זה יכול להיות מוצדק ביחס לתלמידים המתקשים בלימודי הגמרא, אך הוא נעדר כל הצדקה ביחס למי שמסוגלים ללמוד גמרא כבעבר.
אם באותם ימים התפיסה החברתית הייתה קולקטיבית, הרי שהיום אנו חיים בחברה אינדיווידואליסטית. אם אז תרבות הפנאי של נוער כללה קריאת ספרים, הרי שכיום קריאת ספרים איבדה מזוהרה, ומרכולתם של המחשבים והאינטרנט משתלטת על זמנו של הנוער. אם בנתיב מאיר למדו מדי יום כשש־שבע שעות גמרא, כיום ההורים מוחים על "בזבוז זמן משווע" (כטענתם). אם אז ישיבות תיכוניות היו עם פנימייה, כיום הדבר לא מקובל.
נוכח כל ההבדלים הללו עולה השאלה: האם בכל זאת ניתן להפיק לימינו אנו משהו מנתיב מאיר של אז?
על כך הייתי משיב בחיוב. דומני שבראש ובראשונה את הערכים של רצינות והתמדה, חוסר גמישות וסובלנות ל"עיגולי פינות", ההכרה שניתן לדרוש מנערים הרבה מעבר למה שאנו דורשים מהם כיום, וערך הזמן וניצולו.
ובאשר ללימוד הגמרא: בעידן גוגל, הנחלת הידע איבדה ממשמעותה ואינה מוצבת עוד בקדמת תוכנית הלימודים. מה שחשוב כיום הוא לפתח את יכולת הלימוד עצמה, את יכולת ההמשגה והניתוח, את החשיבה המקורית והנוגדת אינטואיציה. אלו הם כישורי הזהב שנוער כיום צריך. כישורים אלו הם מפתח להצלחה בכל תחום. את כל זאת אפשר לקבל במקצוע אחד ויחיד שיש בו כל העושר הזה, והוא לימודי הגמרא.
מעבר לאתוס ולצד הערכי החשוב והמהותי שבלימוד תורה, הרי גם למי שרואים בו בזבוז זמן בעולם המודרני, יש להשיב, ולו כמענה תכליתי, שדווקא בעולם המודרני הכישורים שכל ילד צריך הם אלו שעולם התלמוד יכול להעניק לו. נתיב מאיר השרישה בלב תלמידיה את מרכזיותה של הגמרא כערך ואת לימודה העמוק והרציני כחלק בלתי נפרד מזהותו של האדם הדתי־לאומי. למדנות הגמרא כאידיאל של וולוז'ין, משולבת בלימודי החול של הרווארד. לא כיצור כלאיים, אלא כשילוב הרמוני. הקודש ניזון מהחול והחול מהקודש.
מורה בחסד עליון
תפיסת עולם זו, שאינה מתפשרת על רמת לימודי הגמרא, הייתה המסד להוראתו של הרב מלר. אנו תלמידיו זכינו ללמוד אצל אדם גדול בתורה, בעל מידות, נעים הליכות, אהוב ונערץ על תלמידיו, שהיה מורה בחסד עליון ובעל יכולת הפשטה נדירה.
אסיים בסיפור הממחיש את כושר ההוראה הפנומנלי של הרב מלר. בשמינית למדנו מסכת בבא־בתרא והגענו לסוגיה הידועה כ"סוגיית חרדל". לא היה לנו כל מושג על הסוגיה, ובוודאי שלא ידענו עד כמה היא סבוכה. הרב מלר פתח ואמר: "אנחנו מתחילים עכשיו את אחת הסוגיות הקלות בש"ס, ואני רק אתן הקדמה לפני שנתחיל לקרוא את הגמרא". בהקדמה זאת הסביר את הקשיים בסוגיה, וכן חמש שיטות ראשונים המסבירים אותה באופן שונה. ההסבר היה כה פשוט, כך שהאמנו שזו אכן אחת הסוגיות הקלות בש"ס.
בתום השמינית ביקש אחד התלמידים ללכת לשנת ישיבה בכפר־חסידים, ישיבה ליטאית. הבוחן בבחינת הקבלה היה ראש הישיבה דאז, הרב אליהו מישקובסקי. לאחר שנאמר לו שלמדו מסכת בבא־בתרא, הוא שאל את התלמיד: האם בנתיב־מאיר לימדו גם את "סוגיית חרדל". התלמיד השיב בחיוב, הרב מישקובסקי שאל מה דעתו על הסוגיה, והתלמיד ענה בתמימות: "סוגיה קלה".
הרב מישקובסקי היה המום מהתשובה ושאל בעדינות: האם למדתם גם את התוספות? התלמיד השיב בחיוב וציין שלמדו חמש שיטות ראשונים. הרב מישקובסקי היה בטוח שיש פה אי־הבנה וביקש לשמוע את שיטות הראשונים. התלמיד סקר לו בתמימות ובפשטות את כל חמש השיטות ולא חשב שיש פה דבר מה חריג. רק כישוריו יוצאי הדופן של הרב מלר יכלו להביא לתוצאה מעין זאת: תלמיד שידע חמש שיטות ראשונים בסוגיה סבוכה, ועוד האמין שזאת אחת הסוגיות הקלות בש"ס.
אם יש הגורסים שלימוד הגמרא אבד עליו הכלח והוא שייך לעבר, לדעתי דווקא בעולמנו אנו יש לו חשיבות רבה לחינוך, ללימוד ולחשיבה. זהו בעיניי חלק מהותי ביותר ממורשתה של נתיב מאיר של אז, המשתלבת בזכרו של הרב מלר ושהיא חיונית ורלוונטית גם בימינו.
