בחזרה לבתי הכנסת: הגבאים הוותיקים שופכים את הלב

"אחרי שמתפללים בבית או במניין רחוב, קשה להחזיר את המתפללים לבית כנסת. לוקח שבועות להחזיר עטרה ליושנה"
גדעון שיש, בן 60, גבאי 15 שנים בבית הכנסת "אור תורה" בצפת, על שם אורון פרטוק וליאור דהן

התקופה הראשונה של הקורונה עשתה לי צער גדול מאוד. אתה מרגיש כאילו מישהו קרע אותך ופיזר אותך. היה לי קשה לראות שלא באים לבית הא־לוהים. אנחנו הרי רואים את בית הכנסת כמקדש מעט שלנו. היום יש כבר קהות חושים. אתה מבין שזו הסיטואציה, שאין ברירה, שצריך לחיות עם המצב הזה, אז קצת השלמנו. אבל אני אישית, אין יום שאני לא מתפלל שהדברים יחזרו לקדמותם.

"הקורונה גרמה להרבה אנשים לחשוש להגיע. עד היום, זה לא נגמר. איך אומרים? זה לא כל כך פשוט לראות גן סגור? בשביל גבאי, לראות בית כנסת סגור זה הרבה יותר גרוע. ובחגים זה סופר איום ונורא. בית הכנסת שלנו היה סגור בכל תקופת החגים בגלל שהיה אצלנו מתפלל שהיה חולה, והחלטנו לסגור לגמרי כי לך תדע מי נדבק.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סינון חלקי: הרשתות החברתיות החרדיות בימי קורונה
– דמי אבטלה שולמו בטעות, האזרח הקטן ישלם
– בעלי העסקים נותרו עם השאלות: הכנס שלא חידש דבר

"בשוטף יש אצלנו כ־120 איש בשבתות, ובימי חול שני מניינים. בקורונה לא מעט פעמים אין מניין. היום למשל חיכינו הרבה מאוד זמן לעשירי, וזה תקופה ארוכה שלא היה מניין שני. אחרי כל סגר יש תהליך ארוך של הנעה מחדש. אחרי שמתפללים בבית או במניין רחוב, קשה להחזיר את המתפללים לבית כנסת. לוקח שבועות להחזיר עטרה ליושנה. כמעט שנה לא ראינו אנשים יקרים. המתפללים המבוגרים חוששים שהתקהלות כזו או אחרת עלולה לפגוע בהם בריאותית.

"התפילות בחוץ הן לא אותו דבר. תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. בחוץ מאוד קשה לכוון, להתכוונן. אני יודע שיש ברסלברים שאוהבים להתפלל ביערות ובטבע, אבל מי שרגיל לתפילת בית כנסת יהיה לו מאוד קשה להתרכז בתפילה בחוץ. ובכלל, בימים החמים או הקרים פגעי מזג האוויר משפיעים עליך. אם קר לך או חם לך זה בטח לא מוסיף ליכולת לכוון ולהתרכז.

"היו הרבה מלחמות כדי להקים את בית הכנסת. באחת הוועדות במשרד השיכון שאלה אותי אחת הפקידות: 'בשביל מה צריכים עוד בית כנסת בשכונה?' עניתי לה: 'בשביל מה את צריכה מתנ"ס?'. בית כנסת זה מקום שבאופיו דומה למתנ"ס, כי מלבד התפילות מתקיימת בו הפעילות החברתית של הקהילה הדתית. אנחנו הדתיים־לאומיים, זה המתנ"ס שלנו. זה המקום שבו נפגשים. בימים כתיקונם היינו עושים הרבה פעילויות. ערבי פיוט ושירה, הרצאות לנשים, הצגות לילדים, מסיבת פורים תמיד הייתה אצלנו שם דבר.

"כל הפעילות המגוונת שהייתה בבית הכנסת נגדעה באיבה. אחד המתפללים אצלנו אומר 'או גיבוש או קידוש'. השבת אחים ביחד זה דבר שחשוב לנו. ועכשיו, למעלה משנה שאין כלום. זה משהו שמאוד חסר לי כגבאי. חסר לי לראות את כולם בבית כנסת. זה הכי חשוב.

"אם לא הייתי גבאי לא הייתי יכול לחיות. גבאי חייב להיות מישהו שהנתינה טבועה לו בדם. זה תפקיד שדורש להיות בנתינה אינסופית ללא תמורה. התמורה היחידה שהוא מקבל, זה על הראש. צריך לפתח עור של פיל בשביל תפקיד כזה, ואני, מה נעשה, אין לי כזה עור. אני רגיש ופגיע. כל גבאי טועה. כשנהיה מלאכים לא נטעה, וכשתוקפים אותנו כאילו עשינו משהו בכוונה – זה קשה מאוד. בסופו של דבר, כל גבאי שאני מכיר מנסה לפעול לטובת הציבור".

 

"אנחנו נאבקים על ההמשכיות. קירות בית הכנסת הזה ספוגים בראשוני מוצא. זה דבר גדול"
אמיר הכהן, בן 80, ממבשרת־ציון. למעלה משלושים שנה עוזר גבאי בבית הכנסת העתיק במוצא, ואליהו מזרחי, בן 89, הבאי הראשי של בית הכנסת העתיק במוצא

באחד ממוצאי השבתות של שנת 1989, אחרי שכל המתפללים עזבו את בית הכנסת נשארתי לשבת על הספסל. הגבאי הוותיק שלנו, אליהו מזרחי, שטף את הכלים של סעודה שלישית. כשהוא הסתובב וראה שאני עדיין פה, הוא הסתכל עלי ושאל 'למה לא הלכת?'. אמרתי לו 'אליהו, נשארתי פה כדי לעזור לך'. הוא ענה לי 'אתה יכול ללכת. התרגלתי לעשות הכול לבד'. 'אז עכשיו תתרגל אלי!', אמרתי לו. הוא צחק. במוצ"ש הבא הסיפור חזר על עצמו, וכשאליהו ראה שאני לא מרפה – הוא התחיל להיעזר בי. בדיוק יצאתי לפנסיה מאגד. עד אז מיהרתי תמיד לעבוד כדי לשלם את המשכנתא, ופתאום התפנה לי זמן. אמרתי לו שאני בוגר טכני של חיל האוויר ושאני יכול לעשות את כל אחזקת החשמל ולחסוך הרבה כסף לבית הכנסת, ובאמת התחלתי לעשות כל מה שאפשר. התחברנו בצורה בלתי רגילה, והוא נעזר בי בכל מה שיכול.

"עד 1961 המקום הזה היה נטוש על שתי קומותיו. למטה יש אולם ביזנטי בן 1,600 שנה, והקומה השנייה נבנתה בתחילת המאה העשרים. כשהייתי בחור בן 21 ראיתי את אליהו מזרחי, יליד מוצא, שהתחיל לשפץ. 61 שנה הוא משקם ומשפץ ומתחזק. הוא יכול ללמד את כל הגבאים בארץ מה זה להיות גבאי. היה לו מגרש גרוטאות בגבעת־שאול. ראיתי אותו מביא חלונות, דלתות וריהוט משומש, מנקה – באולם שמתחתינו היה מטר גובה של זבל. ויאללה חוזרים להתפלל. הוא הסביר לי שמלבד מלון דרכים שהמקום שימש, ביוזמתו של יהושע ילין וגיסו שאול יהודה – הקומה הזו שבה אנחנו יושבים שימשה כבית כנסת ובית ספר.

"למרות שאני נכד של ראשוני מוצא, לא ידעתי שהיה פה בית כנסת. גדלתי בבית חילוני. אחרי שבשנת 65' סבא שלי נפטר, התחלתי להתפלל פה עם המניין הזה. עד אז התפללתי בבית הבראה במוצא עילית, עם סבא שלי. אגב, קראת את 'המתנחלים בהר'? סבתא שלי, לאה כהן, סיפרה לרבקה אלפר את הסיפור לפני פטירתה ב־1940. הסופרת התלהבה מהסיפור והחליטה להעלות אותו על הכתב.

"בית הכנסת הזה הוא קודם כול בייבי של אליהו מזרחי. מפעל חיים של אדם פרטי ששיקם את המקום הזה, ובזכותו הקהילה הדתית המצומצמת של מוצא חזרה להתפלל פה. לפני כעשר שנים אליהו קם באספת עמותה ואמר 'די, אני מתפטר'. הוא היה בגיל שלי כיום. חברי העמותה אמרו לו: 'אליהו, אתה לא יכול להתפטר. כל יום שאתה עדיין על הרגליים אתה יכול להמשיך, ואמיר עוזר לך'.

"יש קשיים להמשיך את המניין פה בזמן הקורונה. לפני הקורונה התחדש מניין יומי בבקרים, תפילת שחרית עם לימוד דף יומי, בעזרת חיזוק של חבר'ה מקריית־יערים. בשבתות אף פעם לא הייתה בעיה של מניין. ביומיום בית הכנסת הולך לפי החזן. אם הוא אשכנזי, אשכנזי, אם ספרדי, ספרדי. את יכולה לראות, יש לנו סידורים בשלושה נוסחים. בחגים אנחנו מתפללים בשני נוסחים, גם בבית הכנסת וגם באולם.

"הקורונה עשתה לנו מעין ניתוק חלקי מבית הכנסת. בקושי יש פה מניין, אירועים אין בכלל. עד שהתחיל הקור הגדול, לפני חודש וחצי, התפללנו בחוץ, אבל בחוץ לא מרגישים שזה בית כנסת. בחוץ זה כמו תפילה בלי נשמה. עכשיו אנחנו מתפללים באולם למטה שהוא חצי פתוח, לפי ההנחיות, עד עשרה מתפללים, ואם יש נוספים הם עומדים בחוץ. למרות שחלק מהמתפללים לא באים מסיבות מובנות, אנחנו נאבקים על ההמשכיות. קירות בית הכנסת הזה ספוגים בראשוני מוצא. זה דבר גדול שצריך להמשיך".

 

"פתאום אין אף ילד שישיר אנעים זמירות, אז שרים כולם יחד. אני עכשיו תמיד שם סוכריות בכיס שלי, שאם אני פוגש אותם ברחוב אני מחלק להם"
יוסף שטרסברג, בן 92, גבאי בית הכנסת "המגדל" בשכונת בית וגן בירושלים זה 55 שנים

אני יליד מאה שערים, גדלתי במשפחה ציונית, זו לא מאה שערים של היום. זה היה עולם של חסד. אחד עזר ותמך בשני, וגם הבית שלנו היה בית של חסד. למדתי ביידיש ב'עץ חיים', הלכתי לצבא, נפצעתי במלחמת השחרור בהגנה על שכונת מוסררה, וביליתי כחודשיים בבית החולים. אבל כל זה לא מעניין אותנו עכשיו.

"בשנת 60' התחתנתי עם אהובתי שבזכותה אני חי, תדעי לך. אומר את זה עוד פעם ועוד פעם שבזכותה חי, היא שומרת עלי כמו על ילד קטן. מה היא לא עושה בשבילי? זכיתי. לבית וגן הגענו בשנת 65', בזמנו זו הייתה שכונה נהדרת. הבית שלנו היה סוף השכונה, ומאז ומתמיד היינו מאוד מעורבים בחיים הקהילתיים.

"בית כנסת המגדל קיים קרוב לתשעים שנה ושוכן ברחוב הפסגה 19. למעלה על הגג הייתה עמדה של ההגנה שהשקיפה על שכונת מלחה, שהייתה אז ערבית. כשהגענו לכאן היינו צעירים ובבית כנסת המגדל היו יותר מבוגרים, הרבה יקים. הם היו מקפידים. אם נניח אדם התיישב במקום של מישהו אחר, הם לא עושים חשבון, ישר מזיזים. 'אדוני, זה לא המקום שלך'. זה היה עולם אחר, ואנחנו הצעירים לא כל כך השתלבנו איתם. אני למשל אם הייתי רואה אורח, אדם חדש שבא, הייתי ישר מסדר לו מקום, שישתלב כדי שיבוא שוב.

"יש בית מדרש ליד בית הכנסת, שם היו הצעירים. צעירים אוהבים לישון יותר, אז הם התחילו בשמונה ואנחנו בשמונה וחצי. אני התחלתי לנהל את מניין הצעירים, ומשבת לשבת התמלא בית הכנסת בזכות המניין הצעיר.

"לפני תשע שנים היה ניסיון להתאחד עם בית כנסת אריאל, אחרי שראינו שמתפללי בית הכנסת הולכים ומתמעטים, אבל המהלך לא הצליח. עם הזמן אנשי הכיפות הסרוגות ירדנו פלאים, ובכל בית הכנסת היו אולי שלושים עם כיפות סרוגות. אנשים נפטרו, עזבו את השכונה, עברו לגור ליד הילדים, וצעירים כבר לא מגיעים לפה יותר. פתאום בליל שבת אחד הגיעו 60 מתפללים חדשים, חרדים, בגלל שהמקום ששכרו כבית תפילה כבר לא עמד לרשותם. אנשי חינוך, אנשי עסקים, אנשים מאוד מתורבתים, ובכל זאת יש פערים תרבותיים.

"התחלנו לדון איך אנחנו יכולים לדור יחד בכפיפה אחת, כיפות סרוגות וכיפות שחורות. דבר ראשון אמרנו שאין דבר כזה שלא יגידו בבית הכנסת בכל שבת תפילה לשלום המדינה. אמרו סטופ, צריכים לשאול את הרב עזריאל אוירבך. התייעצו ונתן היתר. כיום כולם עומדים בלי יוצא מן הכלל, אבל בשונה מבתי כנסת של הציונות הדתית לא מגביהים את ספר התורה. למרות השוני אנחנו חיים בשלום.

"הקורונה השפיעה מאוד על הקהילה שלנו. בית הכנסת התחיל להתרוקן. מבוגרים הפסיקו לבוא, פחדו, וגם הילדים כבר לא הגיעו לבית הכנסת. ההורים פחדו לשלוח אותם. פתאום אין אף ילד שישיר אנעים זמירות בפתיחת ארון הקודש, אז שרים כולם יחד. אני עכשיו תמיד שם סוכריות בכיס שלי, שאם אני פוגש אותם ברחוב אני מחלק להם.

"בית הכנסת אף פעם לא נסגר לגמרי. יש שטח גדול בחוץ, אז בקיץ התפללו בחוץ, ועד היום יש תפילה בפנים עם קפסולות וניילונים. מאוד שומרים על מסכות ומרחקים. יושבים רק ליד המשפחה הגרעינית. בזמן האחרון מתחיל להתמלא בחזרה. זה קשור גם לזה שרוב האנשים בבית הכנסת התחסנו. בזכות החיסונים אנשים מתחילים לחזור, ועדיין, לא תראי אדם אחד בלי מסכה. אנחנו מרגישים את ההתאוששות ושמחים בה.

"את לא משערת לך מה זה להיות גבאי. גבאי צריך להיוולד. מה היה קורה אם לא הייתי גבאי? כל החיים הייתי מקנא בגבאי! נהג מונית אמר לי פעם: 'ילכו חמישה אנשים על המדרכה, אני אגיד לך מי רוצה מונית. העין קולטת'. אותו דבר אצלי. כשאני משקיף על בית הכנסת, תאמיני לי, אני יודע מי רוצה עלייה ומי לא רוצה. אני משקיף על העסק ומשתדל לא לקפח אנשים. בשנה האחרונה אני כבר לא מעלה אנשים לתורה, עשיתי את שלי. אבל מי שמחליף אותי, ועושה עבודה מצוינת, ממשיך להתייעץ אתי על העליות".

 

"באופן אירוני הקורונה דווקא חיזקה אותנו. קיימנו הרבה מפגשים קהילתיים בזום, קבלות שבת, כל פעם חבר קהילה אחר העביר שיעור"
שרה וינברג בת 33, גבאית שלוש שנים בבית הכנסת "שירת התמר" באפרת

מאז שאני זוכרת את עצמי, התפילה הייתה ערך מרכזי בחיים שלי. לא הייתי מגיעה להיות גבאית אם זה לא היה משמעותי בשבילי. גם אבא שלי היה גבאי. גדלתי בבית אורתודוקסי די שמרני, ולמרות שבבית הכנסת שבו גדלתי לא היה חלק גדול לנשים, אימא שלי הייתה מגיעה כמו שעון.

"יחד עם עוד חמישה שותפים, גברים ונשים, אני גבאית בבית כנסת חדש בשכונה צעירה, 'שירת התמר'. הוא הוקם כי הרבה משפחות לא מצאו את עצמן בבית הכנסת המרכזי, מכמה סיבות: הראשונה, כי היה בנו רצון לתפילה משמעותית ומעומק הלב, שיהיה אפשר לשיר ולא 'לתקתק'. הסיבה השנייה קשורה לשיתוף נשים, רצינו ליצור מרחב שבו לנשים יש מקום ושהן מרגישות חלק מהקהילה. והסיבה השלישית קשורה לעניין הילדים. עברנו מסע כקהילה, כברת דרך ארוכה בניסיונות למצוא את האיזונים העדינים.

"המניין מתקיים בשבתות ומשרת בערך 40 משפחות. באופן אירוני הקורונה חיזקה אותנו. כדי לחפות על היעדר האפשרות להיפגש פיזית, קיימנו הרבה מפגשים קהילתיים בזום, קבלות שבת, כל פעם חבר קהילה אחר העביר שיעור. השתמשנו בדרכים יצירתיות לשמר את הביחד. ועדת קהילה ששלחה טשולנט וקוגל לשבת, שיזכירו את האווירה של הקידושים. התשתית שיצרנו לפני הקורונה אפשרה לנו להתלכד יחד באיזושהי ספינה וירטואלית, לעבור את הדברים יחד ולחזק את הקשרים. בתקופה שרוויה בבדידות זה נתן הרבה כוח.

"בשבת האחרונה פתחנו לראשונה אחרי הסגר האחרון. יש קולות שמבקשים לחכות עוד לפני שפותחים, ויש קולות שקוראים לא להחמיר יותר מדי ולפתוח כמה שיותר כדי לשמור על הרוח שגם מאוד חשובה. אנחנו מנסים להיות קשובים למצב במדינה ולצרכים הקהילתיים.

"אצלנו לא הייתה שאלה. ברור שלא פותחים בית כנסת בלי עזרת נשים. לפתוח בית כנסת בלי נשים זה לא לפתוח את בית הכנסת שלנו. נוצר מצב אירוני. בגלל שאנחנו הקהילה שהכי חשוב לה שיתוף נשים, הייתה תקופה ארוכה שדווקא אנחנו היינו היחידים עם מחיצה. כל המניינים האחרים היו בלי עזרת נשים, ואז גם אם היו מגיעות נשים, לא היה להן איפה להיות ובפועל הן התפללו בלי מחיצה. זה היה מצחיק. אלו שקוראים לנו רפורמים התפללו בצורה כזו, כשאצלנו הייתה מחיצה. הפוך על הפוך.

"רציתי כאישה להרגיש חלק מהתפילה, ועברתי עם זה הרבה בירורים פנימיים והלכתיים. אני שמחה שבשנים האחרונות העולם האורתודוקסי גם התחיל להשתנות בכיוון הזה, ואני לא לבד. מרגש אותי להיות חלק מתהליך ההנעה של זה, חלק מתהליך של נשים שזו פעם ראשונה שלהן לומר בקול פסוק בהקפות, תפילה לשלום המדינה. את רואה נשים כל כך חזקות ובעלות ביטחון עצמי בכל תחום, ופתאום כשאת ניגשת אליהם כגבאית ושואלת אם הן רוצות לעשות משהו מאוד קטן – הן מתרגשות ונלחצות כי זה מרחב שהן אף פעם לא היו חלק ממנו. לאט לאט הן תופסות ביטחון, וזה מרגש לראות מה נפתח בשבילן.

"יש מחירים קטנים שאנחנו בכל זאת משלמים בגלל התפילות בחוץ. בגלל אילוצים טכניים הנשים עומדות מאחורי המחיצה והחזן מאחורי הגברים כדי שכולם ישמעו. בימים כתיקונם המחיצה והבימה באמצע. הייתה תקופה שאי אפשר היה להעביר ספר תורה לנשים כי ניסו לצמצם בהעברת חפצים. יותר קשה לשמוע את קולן של הנשים בחוץ כי הוא יותר נבלע באוויר. היה צורך לקצר בתפילה, בין אם בגלל החשש מהדבקה, במיוחד בהתחלה, ובין אם בגלל הקור. זה היה מבאס, במיוחד בימים הנוראים וקבלות שבת.

"הייתה התמודדות גם בעניין הילדים, שמאוד קשה להגביל אותם מבחינת שמירת מרחק. מצד שני לקיים תפילה בלי ילדים גם לא מתאים לנו, וזה גם יבוא על חשבון הנשים שיצטרכו להישאר בבית. אז אנחנו מנסים למצוא פתרונות. יש גן שעשועים ליד וההורים מתחלפים ביניהם, ואנחנו מנסים לעשות הפעלות, אבל כן, זה בהחלט אתגר.

"מנגד, תחושת הארעיות ושהכול משתנה מסביב אפשרה לאנשים להתגמש ולהיות פתוחים לדברים חדשים. מישהו שהתגלגל למניין שלנו כי התפללנו בחוץ והפך לחבר קהילה אמר לי שבשגרה הוא פחות היה זורם על שיתוף נשים, אבל בגלל שבתקופה הזו הכול שונה, זה פתח אותו לזה. התפילה הפכה לפתוחה יותר".

 

"כשמתפללים בחוץ, ההיכרות עם המתפללים היא אחרת. לא תמיד אתה יודע אם יש למישהו יום זיכרון או שמחה בשביל להעלות אותו לתורה"
דוד רוטלוי, בן 74, גבאי במשך שנים רבות בבית הכנסת העל־עדתי "הכיפה" (בתמונה) בבאר־שבע

אני גבאי כבר עשרות שנים, אבל למעשה אני לא גבאי כבר שנה. אני יודע מה קורה בתוך בית הכנסת, אבל לא נכנסתי לתוכו לתפילה כבר שנה. הפעם האחרונה שנכנסתי הייתה לקריאת מגילה בפורים של השנה שעברה. בדיוק שנה. קריאת מגילה עוד לא הייתה לנו בחוץ, כל השאר כן.

"אנחנו מתפללים כל יום לפי התקנות, בקפסולות ולפי הכמות המותרת, אבל למעשה הרבה מאוד אנשים מבית הכנסת מתפללים ברחוב. יש סביבנו כעשרה מניינים בחוץ. אי אפשר לדעת מה יקרה כשכולם ייכנסו חזרה לבית הכנסת. אף אחד לא יודע מתי זה יקרה, ואף אחד לא יודע מה תהיה ההשפעה על בתי הכנסת והמניינים. האם האנשים יביאו איתם מנהגים שהתחילו בחוץ, למשל שינויים בתפילות שהונהגו בחודשי החורף? זה ייכנס לבית הכנסת?

"כשמתפללים בחוץ, האינטימיות וההיכרות עם המתפללים הן אחרות לגמרי. לא תמיד אתה יודע אם יש למישהו יום זיכרון או שמחה בשביל להעלות אותו לתורה. מניינים בחוץ זה אחרת. אתה לא רואה את האנשים. זה לא פשוט, או לכל הפחות שונה מאוד. כשהייתי בא לבית הכנסת הייתי רואה 100 או 150 איש. היום אני רואה את העשרים שנמצאים. מה עם כל האחרים? אמנם יש קבוצת מייל שבה אנחנו שומרים על קשר, אבל זה לא כמו לדבר באמת ולראות את הפנים של האנשים.

"להיות בתוך בית כנסת, לי אישית זה חשוב. מבחינה רגשית וגם פיזית, יותר נעים ונוח להתפלל בפנים. לא להיות בתוך בית הכנסת שנה שלמה, זה באמת לא דבר פשוט בשבילי. רק התקווה לחזור – כגבאי, לא כגבאי – לא משנה. התקווה לחזור מכסה על הכול, אם ירצה השם".