כבר בכניסה לביתו, הוא מזהיר אותי: "רק אל תשאל אותי 'מה הייתה מהדורת החדשות הזכורה לך ביותר', כמו שנוהגים כולם לשאול. כיוון שאני לא זוכר אפילו מה אמרו לי הבוקר בשמונה". אבל מתברר שדן כנר, שאפשר לכנותו "הקול של המדינה" מבלי להסתכן בקלישאה, דווקא זוכר הכול. 75 שנותיו כלל לא ניכרות בפניו, בלוריתו לא השתנתה עם השנים, אולי קצת האפירה, קולו האייקוני עם ההגייה המהוקצעת והעברית המדויקת נותרו כשהיו, וגם כאשר אנחנו משוחחים שיחת חולין נעימה, יש לי תחושה שאני מאזין למהדורת חדשות מנוסחת ומוטעמת.
גילוי נאות: דן ואני חברים ומכרים ותיקים מאז עבדנו יחד ב"הלני המלכה", אותו מתחם רדיו היסטורי בירושלים של "קול ישראל". הימים בהם השלמנו זה את זה בעבודתנו, אני ככתב וכמגיש והוא כקריין חדשות ששמו הפך למיתוס ושוכן כבוד בפנתיאון השידורים הישראלי. כעת, אחרי יותר מיובל שנים, הוא פורש. "כואב הלב" הוא מודה. "כי זה אתה וזה מה שהתרגלת לעשות. תמיד באתי בשמחה לעבודה. היה יתרון נוסף בעבודה הזו, בכך שידעתי את החדשות לפני כולם".
יחד עם כנר נדרשו עוד כמה מהוותיקים בקול ישראל לפרוש, בהם מלאכי חזקיה, איריס לביא, אליהוא בן־און, דן עופרי וצבי סלטון. יש שטענו שבתאגיד ביקשו לצמצם את העסקתם של בוגרי רשות השידור, כחלק ממגמה להתנער מהתדמית המבוגרת והישנה של רשות השידור.
ובכל זאת, רשות השידור נחשבה לגוף מסואב, עם תרבות ניהולית קלוקלת, לצד ועדים גדולים וכוחניים. האם בדיעבד, לא היה נכון לסגור אותה? שאלתי אותו. "אני מצטער שפירקו את ביתי במשך שנים. נכון שחסכו הרבה כסף, אין לי ספק בכך. הוועדים עשו טעויות רבות כאשר ראו את הסגירה מתקרבת ועמדו על הרגליים האחוריות שלא יפגעו בזכויותיהם".
"אני טיפוס מתוק"
דן כנר נולד בפתח־תקווה וגדל בתל־אביב. אביו היה המחנך והרב ד"ר ישראל צבי כנר, ששימש רב בית כנסת בווינה. היום, במרתף ביתו, הוא מראה לי את ספרייתו העשירה המונה לא פחות מ־15 אלף ספרים, ובהם כרכים רבי שנים מצהיבים מיושן שחלקם היה שייך לאביו. את כרכי הש"ס הבבלי כרך בעצמו אחרי שבלו. קראת את כולם? שאלתי. הוא צוחק. "אולי את חלקם הגדול. רבים הם ספרי עיון שאני מעלעל בהם מפעם לפעם".
הוא אינו זוכר אם חלם להיות קריין, אם כי חבריו טוענים שהמורה נהגה להטיל עליו משימות קריינות בטקסים ובאירועים. בכיתה י"ב נהג להאזין לתוכנית "בילוי נעים" של דרורה בן אב"י ומרדכי פרימן ב"גל הקל" – כך נקראה אז רשת ב'. היא כללה מאזינים שנבחרו ובילו יום שלם במקומות שונים לפי בקשתם. כנר הצעיר ביקש בקשה בלתי שגרתית שהרשימה את העורכים: לבלות בחוג התנ"ך של בן־גוריון. לימים התברר כי אהבתו לתנ"ך מצאה את ביטויה בדרכים שונות ומגוונות. כך למשל קריין את כל פרקי התנ"ך לסדרת התוכניות 929 של הרב בני לאו, שזכתה בפרס שר התרבות.
"ישבתי מול אנשי התוכנית, וסיפרתי להם שאני רוצה להיות קריין חדשות. באותם הימים הייתה זו משאת נפשם של רבים שכן רק קולם של הקריינים נשמע מעל גלי האתר. לא כמו היום, שכל הכתבים והעורכים הופכים למגישים. הם שיבחו את קולי והציעו לי להיבחן לקורס הקריינים של גלי צה"ל. אמנם התקבלתי, אך בבסיס המיון לא רצו לשמוע מגלי צה"ל ושלחו אותי לקורס מ"כים בשבטה. שבוע לפני הסוף עפתי מהקורס, סיידתי צריפים במשך שבוע ולבסוף הגעתי להיות קריין בגלי צה"ל".
בשנת 1965 חזר לקול ישראל, והפך לקריין חדשות. שנתיים נוספות חלפו בטרם הגיע למסך הטלוויזיה והפך לאייקון. במקום לקרוא מדף – אז לא היה טלפרומפטר – למד את הטקסטים בעל פה וזכה לשבחים על הופעתו. בהמשך הנחה תוכניות ושידורים מיוחדים, כמו קדם האירוויזיון ופסטיבלי זמר, ובשנים האחרונות הגיש באופן קבוע את מהדורות החדשות הפותחות את השבוע, בימי ראשון.
מעולם לא התקנאת בכתבים היוצאים לשטח, חווים אירועים ומפגשים, בעוד אתה "רק" מקריין את תוצאות עבודתם?
"ממש לא. קריינות היא אומנות, ואומנות ואני גאה לעשותה כהלכה. אני נהנה מכל מהדורה היוצאת כהלכה ללא כשלי לשון. בקול ישראל הגשתי תוכנית ב'קול המוסיקה' שכללה קריאה אומנותית, הנחיתי תוכניות פומביות, כך שלא חוויתי רק קריינות יבשה. חיי כה מגוונים כך שאין לי כל תסכול".
היום גם יודעים מהם דעותיהם הפוליטיות של הכתבים או המגישים. יש בכך פסול?
"אם אתה מגיש את טור הדעה שלך בעבודתך, זה בסדר כל עוד יודעים שמדובר בדעה. אבל קריין אינו יכול לתת את הנימה שלו בחדשות".
ב־2013, עם הגיעו לגיל 67 פרש לגמלאות בפעם הראשונה, אך משרד האוצר אישר לו להמשיך לעבוד מספר שעות מצומצם. ואז רשות השידור פורקה, הוקם התאגיד ודן כנר, עם חמישים שנות הניסיון שלו, נאלץ להגיש קורות חיים ולעמוד לפני ועדת קבלה המורכבת מבוחנים שגילם מחצית מגילו. "אכן היו קריינים שראו בזאת פחיתות כבוד, ונראה לי שהם מצטערים על זה עד היום. אחד מהם התחרט וביקש לגשת, אך סורב בטענה שכבר מולאה המכסה. אני לא חשתי כל מוזרות, כי מדובר בעניין פרוצדורלי. גם אני מוניתי פעם למנהל חטיבת הביצוע בגיל 25 כשתחתיי היו אנשים מבוגרים ממני בהרבה. בוועדה ישבו עומר בן רובי ולי־אור אברבך, אנשים טובים מאוד שכיבדו אותי והעריכו את העובדה שאני יושב מולם".
היום מגיש כנר תכנית שבועית של שירים נוסטלגיים, "צפיחית בדבש" קרא לה, עד שהפכה בגלגולה הנוכחי ל"מתוק מאז". (זכויות הקופירייטינג מגיעות למלאכי חזקיה, "השולף מכמני לשון בשנייה מהשרוול"). "זה סם חיי" הוא אומר. "זו תוכנית של שעתיים בעלת רייטינג עצום, שאני עובד עליה שלושה ימים – שמונה שעות בכל יום, מקשיב לכל שיר וכותב דברי קישור כשאני נזהר לא לחזור על אותם דברים פעמיים".
בכלל, המושגים "דן כנר" ומתיקות הולכים יחד המון שנים, לא רק בגלל הקול או הפנים הנעימות המוכרות. היו שיאמרו שהוא מקדש את הקיטש, אך הוא לא נעלב. "אני אוהב קיטש" הוא אומר. "אני טיפוס מתוק, מה לעשות".
האם כל אחד יכול להיות קריין?
כנר מהסס. "לטעמי המקצועי התשובה היא לא. מגיש וכתב אינם זקוקים לקול אך קריינות צריכה להיות אחידה, ממלכתית, הגויה כהלכה כדי שהעם 'יראו את הקולות'. כל אות ואות, רואים שזו עי"ן ולא אל"ף, היום זה כבר לא קיים. הקול לא משנה ולא אכפת העברית, העיקר שיש לך מה להגיד. ואני שואל מדוע שלא לדרוש גם קול נעים, בעיקר ברדיו שבו חייבים לקלוט בדיוק מה נאמר. צריך גם ידע ואינטליגנציה. קריין טוב הוא זה היודע שאינו יודע". כנר הוא מהסוג הלוקח ברצינות כל פרט ופרט. כאשר לא היה בטוח כיצד הוגים את שם ראש ממשלת ספרד החדש, הרים טלפון לשגרירות כדי לשאול.
כשעבד ברדיו, מעולם לא ניתן היה לתפוס את כנר ללא חליפה ועניבה. גם בבית הוא מסתובב בחולצה מכופתרת. "נדיר מאוד שתפסת אותי היום ללא עניבה", הוא מצטדק. "כך חונכתי ולתפיסתי, זו רמה אחרת של חיים. אדם מעונב מדבר אחרת. הגב נזקף ולא יוצאות לך מילים בלתי נאותות מהפה. אם אלך בג'ינס וטריקו, הליכתי תהיה יותר קלילה וקופצנית מאשר אם אלך בחליפה ועניבה, מדוד מדוד, מכובד מכובד".
נוגדנים לראשי תיבות
אחרי שהתגרש מאשתו, אם שתי בנותיו, נישא בשנית למלכה, או מלכה'לה בפיו, הצעירה ממנו ב־13 שנה. לפני חמישה חודשים נולד נכדו הבכור. הוא מתגורר עם רעייתו בקצה רחוב שקט בצפונה של מעלה־אדומים. אני שואל אותו אם יש לעובדה שהוא מתגורר בעיר זו אמירה פוליטית ולהפתעתי הוא משיב בחיוב: "זו לא הצהרה פוליטית, אבל אני ימני ולגמרי אין לי בעיה עם זה ואפילו שמח מאוד לגור כאן. אני הרי בא מבית ימני ועל הקיר גם תלויה תמונת ז'בוטינסקי, אבל איני לוקח את המיקרופון לצרכיי הפרטיים והאישיים, לא רק בפוליטיקה".
אכן גם כאשר סיים לקרוא את מהדורת החדשות האחרונה שלו לפני חודשיים, אחרי 56 שנה, עשה זאת ללא כל מילות פרדה. בניגוד לכמה מעמיתיו שסיימו יחד עימו, הוא הסתפק ב־"עד כאן החדשות – כאן רשת ב'". הוא אף הקדים את מועד הקראת החדשות האחרונה בשבוע מבלי לספר לאיש, משום שלא רצה חגיגות או צילומים.
את הכלל הזה לקח דן כנר עימו בכל אשר פנה, בין אם זו הגשה ברדיו או הנחיית טקסים ואירועים, כמו טקס הזיכרון לצוללת "דקר", שאותו הוא מנחה זה למעלה מ־40 שנה. "אני עושה את עבודתי כמנחה ולא מתבטא מעבר לדברי הקשר נחוצים".
זה מביא אותנו לשאלה הבלתי נמנעת, מה היה שם בדיוק, לפני עשר שנים, באותו טקס חנוכת האנדרטה לנספים בדלקה ביערות הכרמל שבעקבותיו ספג ביקורת שלא הורגל בה. כזכור, כנר, שהנחה את הטקס שילב בדבריו מקבץ צפוף של משפטי הלל שהרעיף על ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובהם המשפט שהפך למנטרה כ"מי שהיה הראשון להבין את גודל האירוע".
"אולי קצת קיצוני יהיה לומר שאני גאה באותו עניין", אומר היום כנר. "ודאי במבט לאחור זה בעייתי, אבל ההנחיה הייתה מכובדת ויפה, ואת זה אמרו לי המשפחות אחרי הטקס לפני שראו את עיתוני המחרת. אמנם חיים יבין אמר שהוא היה זורק את הנייר והולך, אבל הוא לא אני. נשכרתי להנחות ואני עושה מה שמבקשים ממני. בדרך כלל אני כותב את הטקסטים בעצמי כיוון שאני יודע מה אני רוצה. במקרה הזה, מישהו אחר מרשות השידור, שביקש ממני לא לגלות את זהותו, כתב את הטקסט לדרישת נציבות שירות בתי הסוהר, וככל הנראה הגיע מי מיועצי ראש הממשלה, אולי ניר חפץ, ודרש לא לשנות ולו מילה אחת ממה שהוכתב. כשראיתי את המילים הללו הבנתי שהן בעייתיות לא רק עבורי, אלא גם מעמידות את ראש הממשלה במצב בלתי נעים. אינני עיתונאי ואין תפקידי לבצע תחקיר אם אכן נתניהו היה הראשון שזיהה, אבל התאכזבתי מזה שלשכת ראש הממשלה לא לקחה את האחריות על עצמה ולא הבהירה שאסרה על המנחה לשנות. מי בעצם התרגז? כל אלה שנגד נתניהו".
לכנר רומן עם העברית. לטעמו היא שפה מתחדשת אבל התוצרים החדשים שלה צורמים לו. הוא מתקשה לקבל את תשנית (מוטציית) ה"אני ילך, אני יעשה" או את הגיית בניין הפעיל בסגול (הֶצלחתי, הֶפעלתי). "עבורי הדבר הוא כמו שריטה. אני יכול רק להצטער שהאקדמיה ללשון העברית נכנעת בשנים האחרונות לציבור, במקום להנחות אותו. אחרי שנים שהושקעו מצידי בהוראת העברית הנכונה, בעצם העובדה שאני מדבר כך. היום מותר לומר "הכֵּיתי" או "ביקרתי בפריז" עם פ"א רפויה (F) שזו שגיאה נוראית. מה שהיה יוצא מהכלל הפך לכלל וזה משגע אותי".
בזמנו גם הכריחו אתכם להשתמש ברי"ש מתגלגלת, שלא לומר בהגייה הגרונית של חי"ת ועי"ן.
"פעם היו המון הפרעות ורעשים בהאזנה לרדיו שהקשו על קליטת המילים. היום, כשהקליטה השתפרה, אולי כבר לא צריך את זה. כשלעצמי, אני לא יכול בלי הרי"ש המתגלגלת. אמנם אני לא משתמש בה בדיבור היומיומי אבל כשאני ליד המיקרופון – היא יוצאת מעצמה".
כנר נרעד מול "ירידת הדורות" המאפיינת את הקריינים היום. המהירות שבה מדברים, היעדר בהירות הקריאה. "סטניסלבסקי כתב: 'הדיבור הוא נהר. העיצורים – גדותיו. בלעדיהם הנהר היה הופך לביצה'. זה מה שקורה היום. התנועות גולשות בהיעדר עיצורים, והדיבור הופך לדיבור ביצתי". מול מגמת ההגשה האישית כנר נותר מאמין בהגשה הטקסית, המעונבת, "הממלכתית" כלשונו. הגשה כזו יוצרת אמון גדול יותר לטעמו. "היום רוצים גם ברשת ב' לשנות את מהדורות החדשות ולשלב אינסרטים (קטעים מוקלטים, ובעברית – תחיבים) כמו בגלי צה"ל. אני מדבר כמאזין – תן לי את המהדורה המתומצתת ואני אחליט אחר כך אם אני רוצה להאזין ליומן בהרחבה".
ומה דעתך על תהליך ה"מגדריזציה" העובר על השפה בימים אלה, כשמרב מיכאלי מדברת על "אנשים ואנשות", או כשנולדו הנקודה הא־מגדרית או הפונט הרב־מגדרי?
"זו עשיית צחוק מהשפה. עד שלא ימציאו משהו הגיוני איני חושב שיש משהו שוביניסטי בעברית המקורית שבה אני דבק".
אבל "השריטה" האמיתית של כנר היא הניקוד. הוא מנקד כל דבר, החל מפתקים שהוא משאיר לאשתו מלכהל'ה בבוקר, וכלה בהודעות הווטסאפ שהוא שולח. "למה? כי זה יפה לעיניים, הקורא רץ בטקסט מהר יותר, וכך גם אי־אפשר לטעות או לסרס שמות".
במשך השנים פיתח נוגדנים לראשי תיבות. מעולם לא תשמע אותו אומר רמטכ"ל אלא ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל (לא צה"ל, חלילה). כנ"ל – סליחה, כנזכר לעיל – גם לגבי מפכ"ל או מנכ"ל.
"אני ימני ושמח לגור במעלה־אדומים. אני הרי בא מבית ימני ועל הקיר גם תלויה תמונת ז'בוטינסקי, אבל איני לוקח את המיקרופון לצרכיי הפרטיים והאישיים, לא רק בפוליטיקה"
"זה לא מכובד, גם אם כולם יודעים מה זה רמטכ"ל. זה מקטין. אני גם לא אוהב שמכנים את ראש הממשלה "ביבי" או את הרצוג "בוז'י". הנשיא, אגב, דורש ממני לומר 'ראובן רובי ריבלין'. יחד עם זאת, אומַר גדנ"ע או פלמ"ח, כי אם אומר 'גדודי מחץ' אימא שלי לא תדע למי אני מתכוון. צא לרחוב ושאל את האנשים מה זה 'ראש אג"ם'. אחד יגיד לך אגף מודיעין, השני אגף מטכ"ל והשלישי אגף מבצעים. למה לא להכניס בתוך שנייה את המילה לפה בכפית זהב?".
דן כנר, כמומחה, תן לי משפט סיום.
הוא לא מהסס לרגע בטרם יענה: "זה סוף החדשות מקול ישראל".
