"כולם פה נחמדים אליי, זה משהו שלא אשכח. לו היו שואלים אותי לפני כמה שנים אם יש סיכוי שאתחרה בישראל, הייתי חושב שזה בלתי אפשרי. אבל כשהגעתי לנמל התעופה בן־גוריון אמרתי למאמן שלי – אנחנו בישראל, זה לא חלום". כך אמר הג'ודאי האיראני סעיד מולאי בריאיון לאיגוד הג'ודו העולמי, כשנחת בשבוע שעבר בארץ לקראת תחרות הגרנד סלאם בתל־אביב.
מולאי, שערק מאיראן בשנת 2019, ייצג בתחרות את מונגוליה וזכה במדליית כסף. במסיבת עיתונאים לאחר הזכייה הודה לאיגוד הג'ודו הישראלי שהזמין אותו לאירוע, אמר "תודה" בעברית, וסיכם: "המטרה שלי היא האולימפיאדה. אני מקווה שהפעם הבאה שלי בגמר תהיה מול שגיא מוקי. אני מייצג עכשיו את מונגוליה – אני לא קשור לפוליטיקה, ומעולם לא הייתי. עכשיו אני נלחם כאדם חופשי, בלי דאגות. יש לי חיים חדשים".
לתודעה הישראלית נכנס מולאי באליפות העולם ב־2019, שבה זכה שגיא מוקי במדליית הזהב. באיגוד הג'ודו העולמי סיפרו כי בעת ההכנות לקרב מול האלוף האולימפי הרוסי, קיבל מאמנו של מולאי שיחת טלפון מסגן שר הספורט האיראני דוור זייאני. הוא דרש ממולאי לפרוש מהקרב כדי להימנע ממפגש פוטנציאלי עם הג'ודוקא הישראלי. לדרישה נלווה איום על מולאי ועל משפחתו, אם יבחר להתעלם ממנה. מולאי נאלץ להפסיד שני קרבות בכוונה, כדי להימנע ממפגש עם מוקי הישראלי על מזרן הקרב ועל פודיום המדליות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מהדורה אחת הבהירה: אין אכיפה ואין הרתעה
– בג"ץ קבע מה תהיה המדיניות לגבי הכרה בגיורים רפורמיים
– המשפחה הגרמנית שמגשימה את חזון בן-גוריון בנגב
"פשוט הזוי לראות מדינה כמו איראן, שמתנהלת בעולם המודרני והמתקדם באופן נוראי שכזה", אמר לנו שגיא מוקי. "עוצרים אזרחים, מתעללים בהם ומוציאים אותם להורג, כמו את המתאבק נביד אפקארי, ושוללים מהם את זכויות הבסיס של כל אדם בעולם.
"היו לנו הרבה שיחות, חלקן על נושאים אישיים שלא ארחיב עליהם", הוסיף מוקי, שהפך לחברו הקרוב של האיראני הגולה. "אבל מהסיפורים שהוא סיפר היה ברור שקשה מאוד לנהל חיים ספורטיביים בצל איום אישי ומשפחתי. העובדה שנמנע ממנו להתחרות מולי בתחרות שהוא הכין את עצמו אליה במשך שנים, להיות כמו כל ספורטאי בעולם שנלחם למען החלום שלו – זה מתסכל, מכעיס ונוגד את כל הערכים שאנחנו הספורטאים מאמינים בהם ורוצים להעניק לעולם. הערך מספר אחת בספורט הוא קבלת האחר בכבוד ובנימוס, לא משנה מי הוא ומאיפה בא. מעולם לא שפטתי אדם לפי הלאום, הדת או התרבות שלו, אלא רק על פי האופי שלו וערכיו".
לדברי הספורטאי הישראלי, החיבור עם סעיד מולאי נוצר כמעט מהרגע הראשון. "הוא אדם טוב, חברותי, עם לב ענק. ככה תפסתי אותו מההתחלה, וכך גם הוא ראה אותי. בגלל זה נשארנו חברים עד היום. אני מאמין שהחברות הטהורה והטובה הזאת תוביל לדברים גדולים, והיא כבר מביאה. מאז ההיכרות שלנו אני מקבל אינספור מסרים מעודדים מאיראנים שמדברים איתי ושולחים לי דברי ברכה והצלחה. אני גם רואה את הישראלים שתומכים בו ובמאבק האישי שלו, וחלקם אפילו הגיעו לתחרות כדי לעודד אותו. דרך החברות הזו אני רואה איך שני העמים יכולים להתחיל משהו, שאולי יהפוך שוב את המצב באיראן ויחזיר את הקשרים שהיו לנו איתם בשנות השבעים".
איום חובק עולם
הספורטאי האיראני נביד אפקארי מסמל היטב את יחסו של המשטר האיראני לנציגיו במקצועות האולימפיים. המתאבק האיראני השתתף במחאות נגד המשטר, נעצר עם שני אחיו והואשם ברצח איש ביטחון. נגזרו עליו 72 מלקות ועונש מוות. ספורטאים ומדינאים ביקשו למנוע את עונש המוות – שגיא מוקי, למשל, קרא לעולם לפעול ככל האפשר לשחרורו. אך בספטמבר שעבר הוא הוצא להורג, במסר ישיר של המשטר כלפי כל מי שמנסה לפגוע ברפובליקה האסלאמית.
"המקרה של אפקארי היה נוראי", אומר מוקי. "בחור בן 27, אלוף שהביא למדינה שלו הרבה כבוד ומדליות, ושילם בחייו כי יצא להפגנה".
אפילו ב־2019 מולאי לא היה הספורטאי היחיד שערק מאיראן וברח לחופש: הקַשת האולימפי פוריה ג'אליפור עשה זאת באליפות העולם בחץ וקשת בהולנד בחודש יולי. אחרי שהשיג את הקריטריון להשתתפות באולימפיאדה הבאה בטוקיו מטעם איראן, הוא חמק מהמחנה האולימפי וביקש מקלט מדיני. נשיא איגוד הקשתים האיראני, גולמרז'ה שבאני, אמר בריאיון לסוכנות הידיעות האיראנית: "הוא לא רוצה לחזור הביתה. אנחנו לא יכולים להחזיק את הספורטאים שלנו כבולים. לספורטאי צריכה להיות תחושה של פטריוטיות".
אבל ההצהרה הזו חוטאת למציאות. הרפובליקה האסלאמית עושה ככל יכולתה כדי להצר את צעדי ספורטאיה הלאומיים. לפני יציאה לתחרויות בחו"ל היא מחייבת אותם להשאיר במולדתם ערבות בנקאית, ובמקרים רבים מחזיקים בקרובי משפחה של הספורטאים כבני ערובה. למשלחות האולימפיות מצטרפים אנשי ביטחון איראנים השומרים על הספורטאים ומונעים מהם מפגש עם גורמים לא רצויים למשטר, כמו ישראלים ואמריקנים.
הפיקוח האיראני ההדוק לא עזר במקרה של לוחמת הטאקוונדו כימיא עליזאדה. האישה האיראנית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית, בריו 2016, זכתה גם במדליית כסף באליפות העולם בטאקוונדו ב־2017. לפני שנה נמלטה לאירופה.
בפוסט שפרסמה באינסטגרם תקפה הלוחמת בת ה־21 את המשטר: "הייתי אחת ממיליוני הנשים המדוכאות באיראן. אני לא רוצה להמשיך להיות חלק ממדינה שבנויה על צביעות, שקרים, חוסר צדק וחנופה".
הימלטות מתוקשרת אחרת הייתה של סמאן בלאגי, חבר בנבחרת הנכים האיראנית בכדורסל. ב־2018 הוא ניצל תחרות בהמבורג כדי לברוח ולבקש מקלט בגרמניה. גם שחמטאים, שופטי כדורגל וספורטאים אחרים ברחו מאיראן.
המשטר האיראני משתמש בספורטאים ובספורט לתעמולה. הספורטאים נתונים ללחץ מתמיד של הפוליטיקאים, וגורלם נתון בידי השלטונות. שנים של אימונים בדרך לאולימפיאדה עלולות להסתיים במפח נפש, אם בדרך למדליה הוגרלה להם התמודדות עם ישראלי. "המשטר מנסה להשפיע על כל תחומי החיים, באמנות, בקולנוע וגם בספורט", אומר מתנגד המשטר חשאיר גודאריז, שחי היום בטורקיה. "לאנשים נמאס מהמניפולציות הפוליטיות ומהשנאה לישראל, ולספורטאים נמאס מהאיסור להתחרות בישראלים".
האיסור להתחרות בישראלים, אומר גודאריז, אינו נובע מחשש שהספורטאי האיראני יפסיד. "זה לא קשור להפסד או לניצחון. זה עניין פוליטי בלבד. אם הספורטאים האיראנים יתחרו בישראלים, זאת למעשה הכרה של איראן בישראל".
לדברי גודאריז, המתאבק אפקארי הוצא להורג כדי להפחיד את האזרחים. "המשטר השתמש בפופולריות שלו כדי לחזק את המסר. עד כמה שזה יישמע נורא, המשטר הרוויח פעמיים מההוצאה להורג: הם העבירו מסר, וגם נפטרו מאדם מפורסם בעל השפעה שניסה להעביר מסרים נגדם".
ג'וואד חדאם, גולה איראני שחי באירופה, סיפר לנו על היחס המיוחד שקיבלו הספורטאים באיראן בעבר הרחוק. "ספורטאים, ובמיוחד מתאבקים, צריכים להיות חביבי הקהל והמשטר. בספרות ובשירה האיראניות ספורטאים ולוחמים אמיצים מוצגים כסמל למי שדואג לאחרים.
"אלפים בורחים מאיראן בכל שנה. אי אפשר לשמור על מאות קילומטרים של גבול עם כורדיסטן, טורקיה, עיראק, אפגניסטן, פקיסטן ומדינות אחרות. הבעיה של האיראנים היא לא האדם הפשוט שבורח אלא המפורסם. העם האיראני עצוב כשספורטאים, שנחשבים לדמויות נערצות, עוזבים את המדינה. זה מדגיש את כל מה שרע באיראן – העוני הגובר, היעדר חופש הדיבור ושלילת זכויות הפרט. המשטר עושה ככל יכולתו להקל על החיים של הספורטאים, בתנאי שהם מיישרים קו".
גשר של תקווה
גולים איראנים רבים משתקעים בטורקיה, ואחרים ממשיכים לאירופה – אבל המשטר רודף אותם גם שם. במקרים מסוימים, הוא לא בוחל באמצעים כדי להעניש את מתנגדיו.
רשת סקיי ניוז חשפה בדצמבר האחרון את המקרה של פעיל האופוזיציה חביב צ'אב שברח לשוודיה. הוא פותה בידי מרגלת איראנית להגיע לטורקיה, ונחטף פחות מ־24 שעות לאחר שנחת באיסטנבול.
סיפור דומה היה מנת חלקו של רוחאללה זאם, עיתונאי שסייע לעודד הפגנות נגד המשטר האיראני ב־2017. זאם גלה לצרפת אך פותה, לטענת בני משפחתו, להגיע לעיראק, ושם נחטף. האיראנים הוציאו אותו להורג לפני כחודשיים.
חדאם עצמו, שכיהן בממשלת השאה לפני המהפכה, ברח חצי שנה אחריה. "חציתי לטורקיה בעזרת חברים, והם לקחו אותי לאנקרה ומשם לצרפת. ניסינו לעשות הפיכה נוספת באיראן שנה וחצי לאחר המהפכה של חומייני. הניסיון כשל ואנשים נהרגו. אחרי הכישלון ניסו לחפש אותנו בצרפת, ונאלצתי לברוח גם משם".
גודאריז נישא בטורקיה, ואינו מתכוון לשוב למולדתו. הוא לא חש בטוח לגמרי בארצו החדשה, "אבל זה מה שיש. המשטר מבין שהוא לא יכול לעקוב אחר העריקים הרבים, ומתמקד במפורסמים שמסבים לו נזק רציני. אנשים שמעורבים בתנועות אנטי־איראניות עלולים להיחטף או למות בנסיבות מסתוריות".
"כספורטאי, חוויתי את השינוי ואת הכוח שיש לספורט בכלל ולג'ודו בפרט", אומר שגיא מוקי.
"ב־2015 התחריתי באבו־דאבי. טסנו לאיחוד האמירויות, זכיתי שם במדליית ארד ועליתי על הפודיום בלי דגל ישראל. שלוש שנים אחר כך, ב־2018, התחריתי שם שוב, והפעם עם הסממנים הלאומיים, כולל הדגל שהתנוסס בגאווה על חליפת הג'ודו. זכיתי שם בזהב, ובפעם הראשונה הושמע שם המנון התקווה. כשירדתי מהפודיום קיבלתי שיחה מראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא אמר לי שעזרתי למאמצים המדיניים.
"הבנתי שלספורט יש כוח גדול, שאנחנו הספורטאים היינו חלק מהגורמים שהצליחו להבקיע את חומת העוינות. אני מקווה שהסיפור שלי עם סעיד מולאי יהיה הגשר שיאפשר לנו להחיות את הקשרים שהיו לנו עם העם האיראני".
