בצל ניסיונות החיסול: בכירים ברשויות הערביות מדברים

תמונות רכבו המנוקב בכדורים של מנכ"ל עיריית קלנסווה, המחישו שוב את המציאות הבלתי אפשרית שבה פועלות הרשויות הערביות בישראל. עו"ד אשרף חטיב נורה לפני כשבוע על ידי אלמונים, בעיצומה של נסיעה בכביש ראשי. הוא נפצע באורח קשה, והועבר לטיפול רפואי בבית החולים בילינסון. לילה קודם לכן הוצת רכבו של גזבר מועצת דלית אל־כרמל. ביום שלישי שבתו מנכ"לי ומזכירי העיריות בכל הארץ למשך כשעתיים, במחאה על המצב שבו גורמים עבריינים הופכים את משרתי הציבור למטרות.

בלובי של עיריית קלנסווה אני פוגש את היועץ המשפטי שלה, עו"ד כאיד סלאמה, שבדיוק חזר מביקור אצל עמיתו בבית החולים. "תודה לא־ל מצבו משתפר", הוא אומר. "גם אשרף וגם אנחנו יודעים שהוא היה יכול לסיים את האירוע הזה אחרת".

סלאמה, מגובס בידו, ממהר להבהיר כי אין קשר בין הגבס לאירועי האלימות בחברה הערבית. "הפציעה הזו לא קשורה לאירועים האחרונים. נחבלתי ביד ברכיבה על אופני הרים, התחביב המסוכן שלי", הוא מספר.

אנחנו עולים במדרגות למשרדו, הוא מוזג קפה ומתחיל לשפוך את הלב. "אנחנו כבר שנתיים וחצי בסרט הרע הזה של האלימות. לא רק באופן כללי במגזר הערבי, אלא באופן פרטי בעירייה. בבחירות האחרונות היו התחייבויות של ראש העיר הנבחר, כעת צריכים לפרוע אותן, וזה גורם ללחצים גדולים עלינו, אנשי המקצוע. אני כיועץ משפטי צריך לתת את חוות דעתי על מכרזים, על מינויים ועל התקשרויות עם ספקים. וכשהדברים לא מסתדרים, יש לחץ לא פשוט".

בשם החמולה

כדי להבין את המציאות שבה פועלים נציגי הרשויות בחברה הערבית, צריך להסביר את האופן שבו ראשי ערים במגזר נבחרים בדרך כלל לתפקידם. בישובים ערביים רבים המרוץ מתנהל בין החמולות או המשפחות הגדולות. הן בוחרות את נציגן לראשות העיר, והוא בתמורה מתחייב לקדם את האינטרסים שלהן. מרגע הבחירה, על ראש העיר ומנהלי העירייה למצוא את הדרך החוקית לממש את מאווייה של קבוצת הבוחרים. אולי תאמרו מה חדש, זוהי פוליטיקה וכך היא עובדת. אך ברשויות הערביות ההתנהלות הזו חצתה קווים אדומים מזמן.

לעיריית קלנסווה היסטוריה ארוכה של מקרי אלימות נגד עובדיה. ב־2011 נרצח מנכ"ל המועצה ויאם זמירו בירי לעבר רכבו, בעת שחזר ממשחק כדורסל. הרצח זעזע את החברה הערבית, אך לא מנע שבע שנים מאוחר יותר את הירי שבוצע לעבר רכב של בן משפחתו, מערוף זמירו, שבעקבות הירי פרש מהתמודדותו לראשות העיר. באותה תקופה בוצע ירי גם על בניין העירייה. בהמשך הוצת הבניין, וב־2020 הוצת רכבו של ראש העיר, עבד אל־באסט סלאמה, כשהיה בחתונה.

במקרים רבים, הפחד ממחוללי האלימות מונע גם את המאבק בה. "אני פה שלוש שנים כיועץ משפטי, ולא רואים שמחלקות העירייה מתכנסות כדי להציב תוכנית למיגור האלימות", אומר סלאמה. "גם אחרי אירועים חריגים כמו שהיה עם מנכ"ל העירייה, הוועדה למיגור האלימות לא מתכנסת. לא מעוררים את האנשים פה להגביר את המודעות ואת החינוך למניעת אלימות. עוברים הלאה כאילו כלום לא קרה".

המצב בעיריית קלנסווה אינו חריג. במרכז המידע והמחקר של הכנסת בחנו את מפת האיומים על ראשי ועובדי הרשויות המקומיות בישראל. מהנתונים שריכזו שם עולה כי בין השנים 2017־2020 חל זינוק בשיעור האיומים על ראשי ועובדי רשויות מקומיות במגזר הלא יהודי, לעומת ירידה באיומים על מקביליהם היהודים.

בעקבות הנתונים הללו הוחלט במחלקת הביטחון של משרד הפנים להעניק לחלק מראשי הרשויות המקומיות ולבעלי תפקידים נוספים שהוגדרו כמאוימים, סיוע שיאפשר להם לעבות את מערך האבטחה סביבם. עד ספטמבר 2020 ניתן סיוע כזה ל־17 רשויות, מתוכן ארבע רשויות יהודיות בלבד.

"לחצים על נבחרי ציבור זה דבר שקיים כל הזמן, וזה טבעי", אומר עו"ד סלאמה. "הבעיה היא שאצלנו דברים קטנים, כמו מענה לא מספיק מכובד של נבחר ציבור לאבא או לאימא שלילד שלהם לא נמצא מקום בגן קרוב לביתם, יכולים להיתפס כפגיעה אישית. כשהאדם הלא נכון נפגע אישית, הוא לא יסתפק בצעקות ואלימות מילולית. האצבע קלה על ההדק".

תחום נפיץ אחר ברשויות הערביות הוא נושא המינויים. "יש אנשים שעובדים למען ראש עיר לפני הבחירות, ואחרי הניצחון מתייצבים בלשכה ודורשים תפקיד. אבל כשאין כסף, צריך לפטר אותם או לנייד אותם מתפקיד אחד למשנהו. מצד שני יש תפקידים חשובים שלא מאוישים כי התפקיד הובטח למספר אנשים, או שראש הרשות מעוניין לשמור את התפקיד פנוי כדי להבטיח אותו לגורם אחר בבחירות הבאות. זה יוצר שיתוק של המערכת".

בתפקידו כיועץ המשפטי של עיריית קלנסווה, סלאמה חשוף בעצמו לאיומים. "בכמה מקרים הייתי צריך לסרב למינוי תפקידים. הם לקחו את זה אישית והצביעו עליי כמי שתוקע מכרז כזה או אחר. קיבלתי מסרים מגורמים שניסו להשפיע על ההחלטה שלי. האנשים הגיעו אליי ודיברו, אבל חלקם עברו לאיומים. האיומים עדיין לא מומשו, אבל אחרי מה שקרה עם חבר שלי חטיב אני לא מתכוון לקחת סיכונים. אני אציב מצלמות בפתח המשרד, ולא אפתח לכל אחד את הדלת. גם את המצלמות בבית שלי אני מתכוון להחזיר לפעילות".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא חוזרים מהחל"ת: "אנחנו מגדלים פה דור עצלן"
– ההכנסות ממיסים נשחקו: פחות דלק, יותר סיגריות
– יום דיכוי האישה: "חוק המשפחה" מחזיר את מצרים אחורה

אני שואל את סלאמה בזהירות מה אשתו חושבת על הסיכונים שהוא מצוי בהם, ואם הוא לא שוקל לחפש עבודה בטוחה יותר. "גם בעבודה אחרת יכולים להיות לך מצבים לא נעימים", הוא משיב. "אבל אגיד לך את האמת, זה בהחלט עובר לי בראש".

ניסיון העושר

"כל מנכ"ל של רשות מקומית, ערבית או יהודית, מתמודד עם אתגרים לא פשוטים. אבל ברשויות שיש להן מקורות הכנסה דלים, מחסור ועוני, הלחצים גדולים עוד יותר", אומר קאסם אבו־ריא, מנכ"ל עיריית סח'נין. "דלות האמצעים משליכה לפעמים על רמת השכלה נמוכה, ועל ביטחון אישי וסוציאלי גרוע. תוסיף לזה את מגפת האלימות בחברה הערבית ואת התחושה של חוסר משילות והיעדר פעילות מספקת של המשטרה, ותקבל מתכון בטוח לפיצוץ".

החמולתיות והמשפחתיות הן מאפיינים מרכזיים שבחברה הערבית נוהגים להתגאות בהם, אך כיום הם מרחפים כחרב מעל ראשיהם של נבחרי הציבור. "בניגוד לערים יהודיות שבהן התושב לא אמור להכיר את היועץ המשפטי או המנכ"ל, בערים הערביות ההיכרות אישית", מתאר אבו־ריא. "לכן כל צעד מתורגם להחלטה אינטרסנטית ולמאבק אישי שיש מאחוריו כתובת ברורה ומוכרת. לצורך העניין, אם אני ניגש לתפקיד בעיריית כרמיאל ולא מקבל אותו, אני מתייחס להחלטה כמקצועית ועובר הלאה. אבל אם אני מקבל סירוב בעיר שלי, מאדם שהוא מהחמולה או מהמשפחה שלי, אני לא אעבור על העניין בשתיקה".

אבו־ריא מכהן בתפקידו זה למעלה מעשרים שנה, וממרום גילו וניסיונו הוא מצביע על השינויים שחלו במהלך השנים. "בתור ילד אני לא זוכר שגדלתי לאלימות כפי שאנחנו רואים היום. לא מדובר בדי־אן־איי כמו שחלק מהיהודים טוענים. האלימות גברה בעשר השנים האחרונות בגלל כמה סיבות ובהן נשק זמין בחברה הערבית, ואוזלת יד בטיפול במקרי אלימות. אלה המרכיבים שמספקים קרקע פורייה לעבריינים. בעבר עימותים אישיים היו מסתיימים באגרופים או אבנים. אבל היום יש הרבה נשק ברחובות, ואין הרתעה למי שיורה במישהו או מזמין כנופיה לבצע חיסול. לפני עשרים שנה היינו ישנים בבית עם דלת פתוחה, הילדים היו יכולים לשחק ברחוב. היום צריך גדר, שער ומצלמות, וגם אז אי־אפשר להיות בטוח".

בערים ערביות במשולש ניתן לראות בתים גדולים ורחבים בבנייה מודרנית, רכבי יוקרה ורמת חיים גבוהה ומערבית. לדברי מנכ"ל עיריית סח'נין, גם המציאות הזו מסבירה את העלייה במפלס האלימות. "הפתיחות למערב יצרה מציאות של מרדף אחרי כסף וחומריות שלא הייתה בעבר. הדור הזה פתוח לכל העולם, רואה את החיים הטובים ושואף אליהם, והוא מקבל גם דברים שליליים מהקדמה. אנשים התרגלו לנסוע לחו"ל, לקנות רכב חדש כמו השכן ולעמוד בסטנדרטים גבוהים שבהרבה מקרים לא תואמים את רמת ההכנסה שלהם. אז הם הולכים לבנק לקחת הלוואה, וכשהבנקים כבר לא נותנים להם הם פונים לשוק האפור, פותחים חברות פיקטיביות, פונים לערוצים כלכליים מפוקפקים ומסתבכים.

"כשאדם מסתבך הוא מחפש את הדרך הקצרה להשיג את המטרות שלו, ולא בוחל באמצעים. אני הרבה שנים בשירות הציבורי. אף פעם לא ראיתי תחרות גדולה כל כך בין קבלנים על מכרזים ועבודות. לחצים ואיומים על ראשי רשויות, מנכ"לים, גזברים ויועצים משפטיים, הפכו לצערנו לדבר מקובל".

בשנים האחרונות, אומר אבו־ריא, הוא מזהה מגמה של בריחה מהערים הערביות בעקבות התגברות האלימות והטיפול הלקוי בה. "אנחנו רואים אנשים בעלי אמצעים שבורחים מהערים הערביות למקומות אחרים. רואים את זה בכרמיאל ובנצרת. הם מחפשים איכות חיים טובה יותר ומרחב ציבורי בטוח יותר. התופעה הזו מחלישה עוד את הערים הערביות ומשאירה בהן אוכלוסייה קשה יותר".

אתה עצמך מפחד?
"אני בטבעי לא אדם מפחד. 30 שנה אני משרת בעירייה, ו־21 שנים כמנכ"ל. אני חושב שאם אתה מייצר תדמית של אדם בעל עמוד שדרה שעומד על שלו ולא מפחד, אנשים לא מתעסקים איתך. מצד שני יכול להיות שבסח'נין ארגוני הפשיעה לא צברו כוח מספיק. בכל מקרה, אני זהיר".

בני ערובה

לדברי עו"ד רדא ג'אבר, מנהל "מרכז אמאן – המרכז הערבי למען חברה בטוחה", המקרה בקלנסווה היה ידוע מראש והוא מסמל את הטיפול הכושל בתופעה. "אם לפני עשר שנים היו מטפלים בירי שהיה שם, העסק לא היה מידרדר למצב שבו עבריינים שולטים על העירייה. לא היינו מגיעים למצב שבו מנסים לרצוח מנכ"ל. אם לא יתפסו את מי שניסה לרצוח אותו, המערכת השלטונית ברשויות הערביות תהפוך לבת ערובה בידי עבריינים. הם יבינו שיש מקום עם משאבים, שבאמצעים אלימים ועבריינים אפשר להגדיל דרכו את הנכסים שלהם על חשבון האזרחים".

ג'אבר משרטט תמונה עגומה: "שומרי הסף ברשויות המקומיות הערביות לא מתפקדים. אין מבקרים חיצוניים, אין גיבוי ממשרדי הממשלה, ובמקרים מסוימים יש אפילו שיתוף פעולה של גורמים במשרדי הממשלה עם השחיתות שהופכת לנורמה. אם ביישוב שבו אני מתגורר אני יודע תשעה חודשים לפני הבחירות מי יהיה מנהל בית הספר שייבנה בעוד שנתיים, כי זה מינוי תפור או הבטחת בחירות, זה אומר שאני חי במציאות מושחתת. נציגי משרדי הממשלה שנמצאים בוועדות, הם חותמת גומי שמאשרים את המינוי התפור. הציבור מאבד את האמון במערכת השלטונית, השחיתות הופכת לנורמה, והעבריינים נכנסים ומנצלים את זה לרווח כלכלי ולהשתלטות בפועל על יישובים".

פדווה דבור, מנכ"לית המועצה המקומית בית־ג'אן, מונתה לתפקיד הזה בשנת 2004, והייתה אז האישה הערבייה הראשונה שכיהנה כמנכ"לית רשות מקומית בישראל. "כשנבחרתי לתפקיד היה לי ברור שאני צפויה לעמוד בפני לחצים, אבל הכפשות, אלימות מילולית ופיזית ואפילו פגיעה בנפשות כפי שראינו בקלנסווה ובמקומות אחרים – זה לא. היו לי מקרים שהידרדרו לפסים אישיים ולהכפשות שהגיעו למשפחה שלי, לבעלי ולילדים.

"אני מבקרת את ועדת המכרזים, ולא אחת פוסלת חברות שלא עומדות בתנאי הסף או נמצאות בניגוד עניינים. זה כמובן לא מתקבל בהבנה אצל החברות שנפסלות. גם מינויים שלא מאושרים מקבלים מיד זווית של עימות מילולי, ולפעמים גם פיזי. אנחנו מקבלים החלטות ברמה מקצועית של הרשות, ומותקפים ברמה האישית. זה לא אמור להיות ככה, זה פסול. מה שקרה בקלנסווה זה קו אדום שאסור שייחצה".

ובכל זאת, דבור מזהה גם סיבות לאופטימיות: "אני רואה שינוי בחברה הערבית. היום פחות מצביעים על פי חמולתיות, וההשפעה שלה על הצעירים הולכת ופוחתת. גם הבחירה שלי למנכ"לית מלמדת על שינוי. בתחילת הדרך קיבלתי הערות על רקע מגדרי. היו אנשים שהיה קשה להם לראות אישה שנמצאת בעמדת כוח והשפעה ושמקבלת משכורת גבוהה. הם רגילים שהאישה יושבת במטבח. אבל קיבלתי תמיכה משפחתית לאורך כל הדרך, וגם החמולה תמכה בי ונתנה את הפרגון. המציאות משתנה. בדליית אל־כרמל יש היום מהנדסת מועצה, וברשויות הערביות יש גזבריות ומבקרות פנים. זה שינוי, אם כי לא מספיק וצריך יותר, ואני מקווה שזה יימשך".