לא בגלל התרבות: יהודים לא משתחווים בהר הבית כי המדינה מונעת מהם

אחד הפרקים העיקריים בספר החדש "אתניות נשית – זהות הפרט והלאום", מאת הרב שמעון אור, מוקדש להר הבית ולעליית יהודים אליו. אור – בוגר מרכז הרב, בעל תואר ראשון בסוציולוגיה ומדעי המדינה ומייסד "התנועה לתורה מנהיגה" – אימץ את ההתנגדות המרה של חוגי הר המור לעליית יהודים להר, אולם מעניק לה נופך אינטלקטואלי־אקדמי.

נימוקיו בפרק מפתיעים. אור מאריך לטעון מדוע לדעתו דווקא המוסלמים משמרים כיום את הגישה הנכונה להר, ולמעשה מאשר בכך בלא משים טענות ותיקות של פעילי הר הבית, שלפיהן ההתנגדות להעפלה בהר מתוך בית המדרש מיישרת קו עם עמדתם של חברי הכנסת הערבים בעניין.

"את יסוד החיבור הפיזי האינטימי אל הארץ משמר דווקא האסלאם בדרכו האינטואיטיבית הגולמית", גורס אור (עמ' 262-258), "בעוד היהודים העולים להר הבית מטים את דרכי החיבור אל ההר אל כלי הדיבור באופן העלול לקעקע את יסוד החיבור אליו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המוזיאון היהודי החדש שיסביר איך אי.טי. קרוב משפחה של כולנו
– האם מצרים בדרך לאימוץ "הסכמי אברהם 2.0"?
– החמולה מעל הכול: הרצח בחברות ערביות הוא חלק מהתרבות

"נראה לכאורה לחשוב כי המסגד הוא הגרסה המוסלמית לבית הכנסת של היהודים, אולם מתברר שלא כך הדבר. המילה מסגד נגזרת מן השורש סג'ד, כלומר מקום שבו משתחווים. השתחוויה זו היא עיקרה של תפילת המוסלמים. מעשה הסגידה לארץ הוא דרך החיבור הראשית של המאמין המוסלמי אל א־לוהיו. לעומת האסלאם, מטרת היהודים העולים כיום להר הבית אחרת לחלוטין. בסיס העלייה אל הר הבית אינו לשם התדבקות גוף בגוף – גוף האדם עם רצפת האבנים שעל ההר, אלא לשם תפילה.

"כבני התרבות המערבית אין בנו עוד את המסוגלות לראות במגע הגופני כמגע שמסוגל לחבר אל מקור חיים או אל יסוד תרבותי. קל וחומר שלא במגע גוף האדם עם אבן שעל האדמה. המעשים הגופניים נחשבים במקרה הטוב לאמצעים להעצמת הקשר הרגשי או הנפשי בינינו לבין הבורא אולם לא כאלו המחוללים את עצם הקשר. אנו אף סולדים מדרך החיבור הזו ורואים בה הגשמה פרימיטיבית ואולי אף סוטה".

והנה הרב אור מסיק שהשליטה המוסלמית בהר בעידן הנוכחי היא בכלל נהדרת מנקודת מבט יהודית "אותנטית": "אחיזת האסלאם בהר הבית בכוח מקבלת מזווית התבוננות זו מגמה אחרת לחלוטין מזו שאנו מציירים כיום. התנגדותו לאחיזת מדינת ישראל והעולים להר הינה התנגדות המגינה על מעמדו ותכליתו המקוריים של הר הבית. גם אם לא המוסלמים ולא היהודים מגדירים לעצמם את יסוד העימות באופן זה, האיסור עליו מקפיד הווקף למנוע מן היהודים להתפלל במקום מגיע בעומקו מסיבה זו. הפיכת הר הבית למקום תפילה הוא קעקוע תרבות שלמה שיסודה הוא החיבור אל אבן המשתית ומשם אל מבנה המקדש, כליו והחיים עצמם".

היהודים ולא המוסלמים הם לתפיסת הרב אור מי שמגיעים אל ההר מתוך גישה מעוותת: "המצב הנוכחי הינו תולדה מניכור התרבות הישראלית מתרבות אבן השתייה, או בתרגומו ברמת הפרט, המשפחה והלאום – התרבות האתנית הנשית.

"המסקנות מן המהלך הזה ברורות: חזרת עם ישראל אל הר הבית אינה תלויה במהותה במהלכים ריבוניים פוליטיים או מדיניים, אלא בתהליך תרבותי עמוק של הודאה באפקטיביות מגע האדמה כמחולל תרבות. רק בהתקדמות תהליך העומק התרבותי הזה יוכל הקשר עם הר הבית להתקדם אל השלב הבא שלו – שותפות אבן השתייה והכעבה. מתוך האינטרסים התרבותיים המשותפים יגיע גם הרצון המשותף ליהדות והאסלאם לבנייה מושכלת של בית וכלים על מקום אבן השתייה… על בסיס היסוד האינטואיטיבי האסלאמי. את התהליך הזה לא ניתן לבצע כלל בדרכים של 'החלת ריבונות', כפי שחיבור אינטימי בין בני זוג לא ניתן ליצור בכוח.

"הזיהוי כי רצון העולים להר הבית אינו מצד תרבות הסגידה והחיבור אל אבן המשכית, החיבור האינטימי שבין הגוף לאבן, אלא לשם תפילה, מלמד כי מדינת ישראל נצרכת לעבור עוד דרך ארוכה על מנת שתרבותה תהיה תואמת את תרבות המקדש. רק תהליך עומק כזה יביא לשייכות עם ישראל למקום המקדש וממילא כאמור גם להסכמת האסלאם לחיבור הזה".

בעקרונות שאור מתווה בסוף הספר (עמ' 278) הוא מוסיף וכותב בעניין: "בפועל, קרוב יותר האסלאם בשלב זה אל יסודות ההר מאשר מדינת ישראל. בניגוד לארץ כולה ששייכותה למדינת ישראל מתקיימת מתוקף קביעת ריבונות גם אם הדבר נצרך בכפייה, הרי ההימצאות בהר הבית חייבת להיווצר מתוך הרמוניה והסכמה. לא תקודם ריבונות ישראלית על ההר בכוח ולא תקודם הפיכת ההר למקום תפילה ליהודים על סמך הריבונות הישראלית".

עד כאן תמצית דבריו של הרב אור. דבריו המופרכים, יש לומר. די להזכיר את הכינוי "בית תפילתי" שהעניק ישעיהו (נ"ו, ז') להר, ואת ההמשך: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", כדי להפריך את טענתו שההר איננו מקום תפילה. חזקיהו מלך יהודה עולה לבית ה' כדי להתפלל שם לישועה מידי סנחריב (ישעיהו ל"ז) וה' נענה לו מיד ושומע את תפילתו.

שלמה המלך מגדיר עוד בחנוכת הבית הראשון את ההר כאתר תפילה. הנה מדגם בלבד מהתפילה שנשא שם (מלכים א', ח'): "ופנית אל תפלת עבדך ואל תחינתו, ה' א־לוהיי, לשמוע אל הרנה ואל התפילה אשר עבדך מתפלל לפניך היום. להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם, לשמוע אל התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה. ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה".

אבל זה לא כל מה שיש להשיב לרב אור. לפי ההגדרה ההלכתית, שמבוארת ארוכות במחזור יום הכיפורים שפרסם הרב ישראל אריאל, המוסלמים כלל אינם משתחווים אלא דווקא כורעים. השתחוויה על פי ההלכה היהודית היא מה שמכונה במקורותינו "פישוט ידיים ורגליים", השתטחות מוחלטת על הרצפה – מה שבכל אתר אחר הוא איסור גמור ואילו בהר הבית הוא המצווה המרכזית. חלק מהעולים היהודים להר נוקטים בה מפעם לפעם ונעצרים מיד בכוח רב בידי המשטרה ובהוראת הווקף המוסלמי – זה שאור מרבה כל כך לשבח את ה"אותנטיות" שלו.

ובקיצור, יהודים שעולים להר נמנעים בדרך כלל מלהשתחוות שם לא מכיוון שהם בני התרבות המערבית ומנותקים מההוויה היהודית המקורית כפי שנטען ב"אתניות נשית", אלא מכיוון שמדינת היהודים המנוכרת להיבט היהודי של ההר מונעת זאת מהם בכל כוחה ואמצעיה. כעת בא הרב שמעון אור ומעניק למדכאי היהדות בהר רוח גבית מעומק בית המדרש.