ראוּיוּת: מודל יהודי לטיפול הזוגי

בגיליונות האחרונים של מוסף זה התקיים ויכוח ער על הגדרתה של "פסיכולוגיה יהודית". מאחר שקטונתי מלהכניס את ראשי בין הרים גבוהים, אבקש להציע כיוון אחד, שאינו חולק על דברי הכותבים בעניין. מוסכם על הכול כי ישנה זיקה עמוקה בין תיאוריות ושיטות טיפול בפסיכולוגיה ובין שאלות הקשורות בהשקפת עולם. על כן, כאשר פרקטיקה מסוימת מבטאת תפיסת עולם העומדת בסתירה לאמונה היהודית, יש בעייתיות רבה בשימוש בה. מצד המטפל – שלא יוכל לעשות שקר בנפשו ולהציג דברים שאינו מאמין בהם, ומצד המטופל, שאינו רוצה לקבל מסרים המערערים את אמונתו.

מתוך כך אני מבקש להציע דרך נוספת, שאף היא תיחשב "פסיכולוגיה יהודית". אסכולות טיפוליות שונות, כדוגמת CBT, מזהות כי בעיות נפשיות מסוימות נובעות מאמונות שגויות. כאשר מציעים למטופל תפיסה שונה מזו שהאמין בה עד כה, ואשר מבוססת כדבעי על מקורות היהדות, הופך הבירור האמוני עצמו לכלי טיפולי רב ערך. מצד שני, היישום והתרגול של הדרך החדשה מסייעים בהפנמה של התפיסה העומדת בבסיסה.

לשם כך אביא דוגמה המחברת בין תחום המחקר התורני ובין עבודתי בתחום הטיפול הזוגי. כאן אבקש להציע מונח שככל שתהיה לו נוכחות רבה יותר בגישה של בני הזוג ובשיח הזוגי, כך הוא יעצים את הקשר ביניהם ויצמצם את העימותים הקיימים באופן טבעי כמעט בכל בית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קפיצת מדרגה: "כיפת ברזל" עושה זאת שוב
– הפער בין המנהיגים לאזרחים פוגע באמון הציבור
– סקר חדש: ישראלים לא מודעים למימון אירופי של ארגוני שמאל

המונח שבחרתי להשתמש בו, "ראוּיוּת", איננו מתגלגל בקלות על הלשון, אולם אין לו תחליף הולם. ביטוי זה שייך בעיקרו לתחום הפילוסופיה של המשפט. בהקשר הטיפולי, המונח נטבע עוד קודם לכן בידי אמיתי מגד, בספרו "להיות ראוי". אולם בעוד שהוא מדבר על כך שאדם רואה עצמו כ"ראוי" בדרך נרכשת, כפועל יוצא של נתינה ושל התנהגות מוסרית, אנו מדברים על כך מנקודת המבט האמונית, הרואה את האדם כראוי לטוב מכוח היותו נברא בצלם א־לוהים, כאשר ההתנהגות הראויה בונה על כך קומה נוספת.

משחק סכום אפס

תופעה רווחת בכל בית היא מאבק הכוח. ראשיתו של המאבק היא בעימות בין בני הזוג – סביב חילוקי דעות או צרכים מנוגדים. התרבות המערבית הנוכחית נוטה לטפח את הפרט ואת תודעת הזכות שהוא נושא עמו. כתוצאה מכך, "הטייס האוטומטי" של כל אחד מבני הזוג מכוון אותו להילחם על זכויותיו – הזכות להביע את דעתו, והזכות לקבל מה שהוא צריך. המאבק הוא "משחק סכום אפס": אם זכותו של האחד גוברת זכותו של השני נמחקת, ולהפך. כל אחד מרגיש מאוים ופוחד "להימחק", וחילוקי הדעות מתלהטים לכלל ויכוח. הוויכוח אינו אלא "V בכוח", בהיותו חותר לניצחון של האחד ולתבוסת האחר, והשכנוע אינו אלא דרך להכניע את הזולת באמצעות טיעונים לוגיים במקרה הטוב, ובאמצעות מכה מתחת לחגורה במקרה הרע. ואז, גם אם אחד מבני הזוג מנצח, אין זה אלא ניצחון פירוס. לא רק הצד השני הפסיד, גם הצד שהרוויח נשאר עם טעם רע בפה. ומי שנחלה את התבוסה הכואבת ביותר היא הזוגיות עצמה.

מהי החלופה למצב זה? לשם כך אנו מציעים שינוי בגישה ובשפה, מתוך נקודת מבט אמונית. במקום שכל אחד יאמר לעצמו "זוהי זכותי", יאמר לעצמו: "אני ראוי". בעוד ששיח הזכויות הוא משחק סכום אפס, שבו זכות אחת גוברת על הזכות הנגדית ומבטלת אותה, האמירה "אני ראוי" אינה מתנגשת עם ה"ראוּיוּת" של הצד השני. כל אחד מבני הזוג ראוי לטוב מעצם היותו נברא בצלם. כאשר זוהי השפה, הקונפליקט אינו על עצם קיומם של הצרכים המנוגדים, ואף לא על כך שמן הראוי למלא אותם. הוא ממוקד בחלוקה של המשאבים המוגבלים.

להמחשת הגישה, נדמיין לעצמנו זוג שיש לו מכונית אחת, ביום שבו כל אחד מהם צריך לנסוע לכיוון אחר ורוצה להשתמש ברכב המשפחתי. נציע לבני הזוג להניח בצד את הטיעונים ההגיוניים, לשבת זה מול זו, להכין יחד רשימה של מספר צרכים רגשיים של כל אחד מהם סביב הנושא, ולדרג אותם לפי סדר חשיבותם. בשיחה זו כל אחד "רואה את עצמו" אך גם "רואה את השני" ומרגיש שהשני "רואה אותו". כך שניהם חשים עצמם "ראויים", תרתי משמע.

לאחר מכן יכינו בני הזוג רשימה שלישית, ובה מספר צרכים של הזוגיות שלהם סביב הנושא. בשלב הזה כל אחד מהם ייצא מן הקונכייה הפרטית ויחווה עצמו כחלק מ"אני גדול" הכולל את שניהם; זאת מתוך אימוץ התפיסה היהודית הרואה את הזוגיות כישות אורגנית, ולא כחוזה בין שני אינדיווידואלים. תהליך זה ישנה את האווירה ביניהם מקצה לקצה. במקום לחוות את עצמם כשחקני טניס שכל אחד חובט בכדור במגמה להפיל אותו במגרש השני, יחוו בני הזוג את עצמם כמי שחותרים יחדיו בסירה נגד הזרם המבקש להרחיק אותם ממחוז חפצם.

לבקש נכון

עיקרון זה יבוא לידי ביטוי חזק בכל הנוגע לבקשות הדדיות. נדמיין בעל הרוצה לבקש משהו מאשתו, כשהוא מביא בחשבון את האפשרות שיש לה צורך מנוגד באותו רגע ושהיא תרצה לסרב לבקשתו. אם השיחה תצא מתוך תודעה של זכויות מול חובות, יש להניח שהבעל יעביר – ב"ניגון" של הבקשה – את המסר הבא, גם אם לא יהיה לו ביטוי מילולי מפורש: "מה שאני מבקש ממך הוא זכותי. ומכאן נובע שתפקידך לספק לי את מבוקשי וזוהי חובתך כלפיי. אם לא תתני לי את הדבר והוא יחסר לי – זו תהיה אשמתך. ואם בכל זאת תיעני לבקשתי, מה בכך? הרי בסך הכול תתני לי את מה שמגיע לי".

יש להניח שמסר כזה יביא את האישה להשיב בנימה דומה: "מה אתה חושב לעצמך, שלי אין זכויות?! זכותי לסרב!"

לעומת זאת, אם השיחה תתנהל ממקום של הכרה הדדית בכך שכל אחד מהם ראוי לסיפוק של צרכיו, השיח יישמע אחרת לגמרי. המסר הסמוי של הבעל יהיה בערך כך: "אני מאוד זקוק ל… אני יודע שאכפת לך ממני, ולכן אני מרשה לעצמי לבקש ממך. מאחר שגם לך יש צרכים משלך, אכבד גם את הבחירה שלך לסרב, ואם בכל זאת תתני לי את זה, אכיר לך תודה על כך". המסר של האישה, אם תבחר לסרב, יהיה ברוח זו: "אני מבינה שאתה מאוד זקוק לזה ובאמת אתה ראוי לכך. הבעיה היא שכרגע זה מתנגש עם צורך שלי, שגם הוא ראוי לסיפוק. עקב כך, אינני יכולה להיענות לבקשתך. אני מקווה מאוד שבפעם הבאה אוכל להיענות בחיוב".

המודל למתן תשובה שלילית לבקשה באופן המכבד את כל הצדדים בנוי על ארבעה שלבים (בראשי התיבות: "שב נֹח"). שהייה – לחשוב מעט; באמפתיה – לצורך של המבקש; נימוק – לסירוב, המבטא הכרה בצורך של המשיב לצד ההכרה בצורך של המבקש; חלופה – שלא תותיר את הצורך ללא כל מענה.

ללא מנצחים ומנוצחים

הרב זאב שמע, חוקר במרכז אחווה, נתן לכך ביטוי במסגרת דיון הלכתי על חובותיהם ההדדיות של בני הזוג בתחום האינטימיות הגופנית. מצד אחד, ההלכה דנה בשאלה זו במונחים מובהקים של זכות. לכל אחד מבני הזוג ישנה זכות בגופו של חברו לקבל את הסיפוק לצרכים הגופניים והרגשיים שלו. אולם כאשר באים לממש את הזכות הזו, ההלכה מציבה על כך מגבלות חמורות. אף אחד מבני הזוג אינו רשאי לכפות זאת על השני.

איזו משמעות יש לזכויות שלא ניתן לממש אותן בלי הסכמה ורצון של הצד השני? לשם מה הגדירה ההלכה במונחים משפטיים את מה שאמור להיעשות "ברצון שניהם ובשמחתם"? ההלכה מתווה כאן כיוון עדין, המאזן בין החובה ובין הרצון, וזאת בעזרת "שיח הראוּיוּת". כל אחד מבני הזוג ראוי לסיפוק הצרכים שיש לו בתחום זה, ועל השני מוטלת האחריות לכך. כל אחד מבני הזוג גם ראוי לכך שהשני יכבד את רצונו להימנע בזמן מסוים מן הקשר הגופני. כל אחד מבני הזוג מכיר במה שהשני ראוי לו ובאחריותו האישית לספק את אותו צורך, ומצד שני מכיר בכך שהוא עצמו ראוי לסיפוק של הצרכים שלו ובאחריות של השני לכך.

מתוך גישה כזו, הדרך להכרעה במצבים מורכבים היא בשיח פנימי של כל אחד מהם עם עצמו, ובשיח גלוי עם בן/בת הזוג, שיחפש את נקודת האיזון בין התשובות לשלוש שאלות: מה טוב לי? מה טוב לך? מה טוב לנו? הגבר יפעל לאור הצורך שלו מתוך רגישות לאשתו, או לאור הצורך של אשתו מתוך רגישות לעצמו, וכך גם מכיוונה של האישה. בשיח כזה אין מנצח ומנוצחת, מנצחת ומנוצח. הזוגיות היא המנצחת.