"לפעמים נדמה שיש טאבו לא על המעשים הרעים, אלא על הדיבור עליהם". המילים הללו צפות בראש בעקבות חשיפת התנהלותו האפלה ורבת השנים של יהודה משי־זהב. על פי התחקיר שפרסמו אהרן רבינוביץ ושירה אלק בעיתון "הארץ" בסוף השבוע שעבר – ימים ספורים לאחר ההודעה על זכייתו של משי־זהב בפרס ישראל בעקבות פעילותו בארגון זק"א – משי־זהב נהג לכאורה להטריד ולתקוף מינית ילדים, נערים, נערות ונשים. לאחר פרסום התחקיר ב"הארץ" הצטברו עוד ועוד תלונות נגד משי־זהב. לעמותת "מגן" העוסקת בתחום הגיעו שש עדויות חדשות על פגיעה מינית, ובמקרה אחד גם על אונס. על פי התחקיר, משי־זהב אף איים על הנפגעים שלא יספרו על מעשיו. תלונה ראשונה נגד משי־זהב אף הוגשה ביום רביעי במשטרה.
אכן, המשפט שבפתיחה, המצוטט בספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה", איננו מאפיין דווקא את החברה החרדית ולא נאמר בהקשר שלה. יעידו על כך נפגעי עבירות מין מכל מגזר, שנתקלים בשאלה האוטומטית "אבל למה נזכרת דווקא עכשיו". גם בחברות אחרות נחשפו עברייני מין לאחר שפעלו שנים רבות במחשכים, באין מפריע. ובכל זאת, נראה שהאבחנה הזאת נכונה פי כמה וכמה כשמדברים על עבירות מין בחברות שמרניות. ככל שהחברה שמרנית ודתית יותר כך הקושי לדבר ולהתלונן גדול יותר, וכך המחירים שהנפגעים ישלמו עלולים להיות גבוהים יותר.
בעיתונים ובשבועונים החרדיים לא מוזכרות לעולם עבירות פליליות שאינן עבירות מס או שוחד. אפילו עבירות אלימות הס מלהזכיר, כל שכן עבירות מין. הסיבה העיקרית, לפחות זו המוצהרת, היא רצון לגונן על הילדים ולא לחשוף אותם למציאות של פגיעות מיניות. כאשר חקירותיו ומשפטו של הנשיא משה קצב טלטלו את המדינה, העיתונות החרדית הממסדית עיוותה את המציאות כדי להימנע מלקרוא לעבריין בשמו, ודיווחה על התפטרות נשיא המדינה על רקע עבירות כלכליות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מערכת בחירות שטוחה ורדודה: הגיע זמנה של האידיאולוגיה
– לא רק נתניהו: כיצד פירק השמאל את המשותפת?
– תאונת מטוס הסנונית: תקלה נדירה ולא מוכרת בעולם
בעוד בעיתונות החרדית הממוסדת אין שום שינוי ביחס לסיקור עבירות מין, האתרים החרדיים הם גלקסיה אחרת. אתרי החדשות החרדיים, שהבולטים שבהם הם "כיכר השבת" ו"בחדרי חרדים", הם במידה מסוימת "הילד הרע" של העיתונות החרדית. הם מעיזים לעסוק בנושאים שאינם מופיעים בעיתונות הזרם המרכזי כמו פגיעות מיניות או אפליה עדתית. אף שגם שם נמנעים ממילים מפורשות ומשתמשים בשמות קוד כמו "עבירות חמורות" או "מעשים חמורים", הקוראים מבינים היטב במה מדובר.
ובכל זאת, פרשת משי־זהב לא הוזכרה משום מה ב"בחדרי חרדים", הוותיק שבאתרים החרדיים. לעומתו, אצל מתחריו "כיכר השבת" ו"חרדים 10", היא סוקרה. כיכר השבת היה האתר החרדי הראשון שעשה זאת. תחקיר "הארץ" עלה לרשת ביום חמישי בערב, והידיעה הראשונה בכיכר השבת פורסמה למחרת, לאחר שמשי־זהב הגיש מכתב התפטרות מזק"א.
מה שאפשר בטוויטר
"באופן כללי, כיכר השבת היה הראשון שעסק בעבירות מסוג זה בחברה החרדית", אומר לנו עורך כיכר השבת, חיים אילוז. "העיסוק מותאם כמובן לקהל היעד, אבל אין ספק שהפעילות שלנו פתחה צוהר לעיסוק של המגזר החרדי בסוגיה הכואבת הזאת ולהעלאת המודעות. כיום אנחנו רואים שבבתי ספר רבים יש תוכניות מוגנות, יש הדרכות להורים, יותר שמים לב, יותר מטפלים. האפשרות לטאטא מתחת לשטיח פחתה.
"אנחנו לא מתעלמים משום מקרה, בטח שלא בסדר גודל כזה, אבל בפרופורציות הנכונות. לא צריכים להיכנס לפרטים. חשוב שהקוראים יבינו את חומרת המעשים והחשדות, ושמי שמרגיש צורך להתלונן בעצמו שיעשה את זה. הוא ידע שיש לו גיבוי מאיתנו.
"למדנו גם מכל מיני סיטואציות בעבר. היו מקרים שהמשטרה מיהרה לפרסם שמות בתקווה שיגיעו עוד מתלוננים, ואנחנו בכיכר השבת 'זרמנו' עם זה בגלל החשיבות של הנושא. בסוף התברר בלא מעט מקרים שלא היה שום דבר, אפילו היה מקרה של הגשת כתב אישום שבוטל. מאז אנחנו זהירים מאוד בפרסום שמות ובחריצת דין. מי שנכווה ברותחין, ייזהר בצוננין".
שמענו אנשי תקשורת חרדים שהלינו על כך שלקח לכם זמן להעלות ידיעה בנושא.
"ברגע שפורסמו החשדות הראשוניים, התחלנו לעשות את הבדיקה שלנו. צריך גם לזכור שזה היה סוף שבוע. ברגע שמשי־זהב הגיש מכתב התפטרות, הבנו שיש פה סיפור בסדר גודל אחר, וזו הייתה מבחינתנו נקודת כניסה לעניין. ושוב, מצד אחד ברור שהעיסוק בסיפור הזה הוא קריטי ויש חשיבות להצפה של המקרים; מצד שני צריך למצוא את הדרך הנכונה. אנחנו לא נרד לפרטים גרפיים או נסקר באופן אובססיבי".
אבל גם "ילדים רעים" מתבגרים או מזדקנים. אפשר להסביר זאת גם בכך שהשימוש באינטרנט צבר תאוצה במגזר החרדי, מה שגרם לשוליים להפוך למיינסטרים. וכדרכו של עולם, תמיד מגיע הילד הרע הבא בתור.
"האתר החרדי הכי חשוב כיום הוא טוויטר", אומר העיתונאי אלי ביתאן מ"כאן מורשת" ועמיתי בעיתון זה. "בשביל אנשים שאינם חרדים, הטוויטר הוא מקום ברנז'אי של מכורים לפוליטיקה ותקשורת, אבל בעבור המגזר החרדי מדובר ברשת החברתית המרכזית. במציאות הזאת, גם אם 'בחדרי חרדים' לא מעלה שום אייטם בנושא, זה כבר לא חשוב, כי יש טוויטר. ציוצים של עיתונאים חרדים יכולים לרוץ בקבוצות וואטסאפ המוניות של חרדים ולהגיע ל־100 אלף חשיפות, מספרים שהאתרים החרדיים לא מתקרבים אליהם. אף אחד כבר לא צריך את 'בחדרי חרדים' כדי לדעת על המקרה, וממילא יורד הלחץ שמה שלא ייכתב שם כביכול לא יהיה קיים".
צביקי פליישמן, "לא תשתוק": "החברה החרדית עוברת בשנים האחרונות מהפכה, אבל בעיקר בציבור המודרני יותר. בקהילות סגורות עדיין יש בעיה גדולה מאוד, מאחר שהם רואים במדינה 'פריץ' ומתייחסים לעבירות מין כמו לעבירות מס"
את הפער בין התנהלות האתרים לטוויטר אפשר להמחיש באנקדוטה קטנה, כמעט שולית. העיתונאי ישי כהן מ"כיכר השבת" פרסם בטוויטר קישור לידיעה הנזכרת שפרסם האתר בעקבות תחקיר הארץ. מה שלא נאמר באתר, נכתב בחשבון האישי של כהן: "עבודת קודש של רבינוביץ ואלק". וכך, מילים שאולי לא היו יכולות להיכתב באתר עצמו, מצאו את דרכן לאוויר העולם דרך טוויטר.
את קו פרשת המים של הסיקור והיחס לעבירות מין במגזר החרדי מזהה ביתאן ב"פרשת המשגיח": לפני כחמש שנים נחשף שמשגיח בישיבה חרדית בולטת אנס את אחייניותיו במשך תקופה ארוכה. לדברי ביתאן, המקרה הזה "טלטל את המגזר ושינה את היחס הפנים־חרדי לעבירות מין, וגם את הסיקור התקשורתי שלהן".
סלב של חילונים
נקודות זכות רבות לשינוי המסוים שעובר המגזר החרדי ביחס לפגיעות מיניות נזקפות לזכות תנועת "לא תשתוק", שנוסדה לפני כחמש שנים. היא החלה את דרכה באמצעות דף פייסבוק בלבד, שפרסם תלונות שרובן המוחלט היו אנונימיות. כך, פוסט אחרי פוסט, מסך השתיקה וההשתקה סביב פגיעות מיניות בחברה החרדית החל להתפוגג.
"הסיקור של משי־זהב לא נוגע כל כך לציבור החרדי", אומר צביקי פליישמן, ממייסדי לא תשתוק (יחד עם אביגיל היילברון ורחלי רושגולד). "מבחינת החרדים הוא לא פיגורה חרדית. הוא יותר סלב בציבור הכללי, ולכן זה לא מערער את הציבור החרדי. הקהילה החרדית מתחלקת לשניים: יש החבר'ה הקיצוניים שמבחינתם זו המתנה הכי טובה שיכולה ליפול להם לידיים. תראו מה קרה למי שעבר את הקווים, הנה ההוכחה שהתערבות בחברה הכללית נועדה לכישלון. זה מצטרף גם לכך שהוא 'לכלך' על החרדים בקורונה שהרגו את ההורים שלו, והנה זה חוזר אליו כבומרנג. הייתה הרבה שמחה לאידו.
"לשאר החברה החרדית, הפחות קיצונית, אין עניין איתו. החילונים אהבו אותו כי הוא סימל בעיניהם את השתלבות החרדים בחברה הכללית. רוב התגובות של ההכחשה, האשמת הקורבן וחוסר האמון שאני נתקל בהן מגיעות דווקא מחילונים: למה רק עכשיו? איך מלכלכים עליו ככה? צדיק, מלאך וכו'. מאנשים חרדים לא קיבלתי תגובות כאלו. או שידעו, או שמורגלים כבר לזה שפרשיות כאלו נחשפות. עבור הציבור החילוני רצחנו אייקון, וקשה להם עם זה מאוד".
ההשתקה עדיין קיימת במגזר החרדי?
"'מי טו' הגיע גם לעולם החרדי. זה התחיל כשאנחנו התחלנו עם 'לא תשתוק'. החברה החרדית עוברת בשנים האחרונות מהפכה במלוא מובן המילה, אבל היא נוגעת בעיקר בציבור המודרני, הליטאי והספרדי. בקהילות סגורות עדיין יש בעיה גדולה מאוד, מאחר שהם רואים במדינה 'פריץ' ומתייחסים לעבירות מין כמו לעבירות מס – ברור שתעזור ליהודי המסכן נגד הפריץ, ולא למדינה כדי למגר את התופעה. זו התפיסה הרווחת שם".
כשאני שואלת את ביתאן אם לדעתו העיתונות החרדית ממלאת את תפקידה בכל הנוגע לטיפול בפגיעות מיניות, הוא מכה על חטא ומשיב: "לא מספיק. אחד העדים המרכזיים בפרשת משי־זהב הוא חבר מאוד קרוב שלי, ויצא שבסיפור הזה תפקדתי יותר כחבר ופחות כעיתונאי. מאז שהוא סיפר לי לפני שנתיים, אני מלווה אותו בתהליך שהוא עובר. האם אני לא שואל את עצמי אם לא הייתי צריך לטרוף את הסיפור הזה לפני שנתיים ושיישרף העולם? אני שואל, כל הזמן. שבוע אני לא נרדם. יש פה הרבה אשמה והרבה חשבון נפש. הבנה שצריך לשנות את העבודה. אז בסדר, כל השבוע עסקנו בתוכנית שלנו ('מנדי וביתאן' בכאן מורשת; ב"ק) במשי־זהב ובעברייני מין, וזה תמיד בספוט שלנו, אבל עדיין, התחושה היא שאני מועל בתפקיד שלי".
יש מקרים אחרים שעכשיו אתה אומר לעצמך אני יודע על כך וכך, אני צריך לפוצץ את זה?
"בטח. לומדים להבא. אני לא חושב שאמשיך להיות העיתונאי שהייתי עד יום חמישי שעבר. אגב, גם על משי־זהב יש לי תירוצים. נפגשתי עם אותו חבר עם הרבה עיתונאים וזה לא הצליח. היו הרבה עיתונאים וכלי תקשורת שלא רצו להתעסק בזה, הוא עבר תהליך. יש תירוצים, הם פשוט לא טובים מספיק. אז אולי זו לא חוכמה להצטרף למהלך שעשו רבינוביץ ואלק, שאזרו אומץ ולקחו את זה על עצמם – אבל גם להצטרף זה יותר טוב מכלום. אם לא אנחנו העיתונאים, מי ייקח את זה על עצמו? אי אפשר להשאיר את זה לנפגעים עצמם".
הטאבו נסדק
האם מהפכת "מי טו" החרדית קורמת עור וגידים לנגד עינינו? האם פרשת משי־זהב תחולל תמורה ביחס של המגזר החרדי לעבירות מין? עיתונות אוהבת כותרות גדולות ודרמטיות, אבל האמת היא שמהפכות קורות מתחת לפני השטח ומבשילות לאיטן שנים רבות, ולא כרעם ביום פרסום ידיעה כזו או אחרת.
"הסיפור של משי־זהב הוא סיפור קלאסי של טאטוא מתחת לשטיח", אומרת לי חברה חרדית. "בימים האחרונים שמעתי כל־כך הרבה סיפורים על זה שאימא הזהירה את הילדה שלה ממשי־זהב, ומישהו הזהיר את השכן שלו, אבל אף אחד לא עשה מעבר לזה. בהרבה מקרים ההתנהלות ביחס לעבירות מין היא 'להגלות'. יש רב'ה פדופיל בחיידר? נסלק אותו מכאן, אבל חלילה לא נלך למשטרה. ואז הרב'ה הזה מגיע לחיידר אחר וזה לא נגמר. כל הורה דאג לילד שלו, ואף אחד לא חשב שאולי יש ילדים שאין מי שידאג להם ולכן צריך להכניס את האיש הזה לכלא ולמנוע ממנו להמשיך לפגוע.
"'מי טו' החרדי הוא מאוד חלוש כרגע. אמנם יש היום 'לא תשתוק' וארגונים אחרים שעוזרים להתלונן, אבל זה עדיין לא הגיע לתוככי המגזר החרדי הסגור. זה נושא שמוכר יותר בציבור הליטאי היחסית מתון אך שמרני. בקרב החברים של בעלי, חרדים מבית, כ־70 אחוז נפגעו מינית לפחות פעם אחת בילדות. ביום שחצי מזה יתברר, יהיה אפשר להכריז על מי טו".
אלי שלזינגר שימש עד לפני שנה כתב לענייני פלילים באתר "בחדרי חרדים", ונחשב לחריג בנוף העיתונות החרדי בשל עיסוקו המוגבר בסיקור וחשיפת פרשיות מין במגזר החרדי. "לצערי התקשורת החרדית לא עוסקת די בעבירות מין", הוא קובל. "גם אלה שכותבים, זה פה ושם, הרבה הודעות דוברות של המשטרה. אני לא רוצה להעליב אף אחד, אבל חושב שאפשר לעשות יותר. המצב הזה כואב לי ואני מחכה שהאמת כמו שהיא תצא לאור, בלי עיוותים".
העזיבה שלך מעידה על רגרסיה בתחום?
"לא, אי אפשר לומר את זה. כשהתחלתי בשנת 2009, זה לא שהיה אסור לכתוב על הנושא, זה פשוט לא היה מקובל. בשנים שהייתי ב'בחדרי חרדים' כן העלו את ההתייחסות, הדיווחים ובעיקר את המוּדעות. שמנו את הדברים על השולחן, גם אם לא כתבנו את המילים עבירות מין או אונס".
אחד הפידבקים המשמעותיים לעבודה שלו, גרם לשלזינגר הלם מוחלט. "התקשרה אליי בחורה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, וסיפרה לי שהיא הגישה תלונה על אבא שלה והוא נעצר. 'הוא אנס אותי במשך הרבה שנים', היא אמרה. לא היו לי מילים, לא ידעתי איך להתקדם. היא המשיכה: 'אני רוצה שתכתוב על זה. אני עוקבת אחרי הפרסומים שלך, וכל כתבה שקראתי אמרתי לעצמי: 'מתי אני אאזור אומץ ואעשה את הדבר הזה'".
במקרה אחר, מספר שלזינגר, ילד בן 11 פגע מינית בילדים בגינות בבני־ברק. "פרסמתי שתוך שבועיים היו כ־15 פגיעות מיניות. המשטרה רצתה לשחוט אותי, כעסו עליי שאני גורם להיסטריה. יש רק שתי תלונות, אמרו לי. אבל אני ידעתי שיש יותר, אך הם חוששים להתלונן. העזתי ופניתי אישית לרב מוכר בעיר, ובאישורו פרסמתי שיש חובה להתלונן. פתאום קיבלתי טלפון, 'לילד קוראים כך וכך, והוא גר ברחוב הזה'. עניתי 'אני לא משטרה', ולפני שהיא ניתקה הספקתי לשאול למה היא לא פונה למשטרה ואיך היא יודעת שזה הוא. היא סיפרה שהילדה שלה סיפרה על הפגיעה, ובאחד הימים הם נתקלו בו ברחוב. הילדה שלה זיהתה אותו, והיא עקבה אחריו עד הבית. 'עכשיו, כשראיתי את הכתבה ושזה לא מקרה יחיד, הבנתי שחייבים לטפל בו', היא אמרה. אז הכתבה שלי גרמה לפניקה, אבל גם למישהי שלא רצתה להתלונן או להיחשף, לעשות מעשה".
אז יש התקדמות?
"אנחנו בהחלט מתקדמים למצב טוב יותר, אין ספק בכלל. אם בעבר היה טאבו שלא מדברים בכלל, זה ממש לא המצב כיום. אתרים חוששים להיכנס לפרטים ולסקר יותר מדי ושזה לא יצטייר טוב – ואני מבין אותם, זה בסדר. חשוב שהנושא יהיה על השולחן. שפעם בשבוע יהיה איזשהו סיקור. ואת זה עושים רוב האתרים החרדיים".
