תוצאות הבחירות והקואליציות האפשריות עדיין לא ברורות די צורכן, אבל החזרה לחיים כתוצאה ממבצע החיסונים השפיעה עליהן ללא ספק והפכו כמעט לשובר השוויון ביחס לכוחן של הרשימות השונות. מפלגות שנבנו על ברדק הקורונה, מצאו עצמן מתרסקות במהירות, הרחק מהבטחות הסקרים הראשוניות שלהן. בסופו של יום, מערכת הבחירות התנקזה, שוב, לעבר אותה שאלה שחוקה: כן או לא ביבי?
לולא השאלה הפרסונלית והמשתקת הזאת, יכולה לקום פה ממשלת ימין על מלא, שתקדם מדיניות ימנית אמיתית. גדעון סער על ששת המנדטים שלו – כולם אנשי ימין ורובם אנשי ליכוד – יכולים לשלב ידיים עם נפתלי בנט ולגבש רשימת דרישות לכניסה לממשלה. קווי היסוד לממשלה כזו ישתרעו מרפורמות במערכת המשפט, המשותפות לשתי המפלגות, ועד רפורמות כלכליות – שגם בהן הגישה דומה.
תוכנית סינגפור שנפתלי בנט הציג במערכת הבחירות, מבקשת "לפתוח את הפקק שמונע מכלכלת ישראל לעשות זינוק אדיר ולייצר כאן עושר לאזרחים". עקרונותיה מתבססים על קיצוץ דרמטי במיסים, התייעלות והורדת שומנים במגזר הציבורי ופתיחת חסמים ביורוקרטיים ורגולטוריים. המצע הכלכלי של תקווה חדשה קבע כי המפלגה "תעודד כלכלה חופשית, תתמוך בעסקים הקטנים ובעצמאים, תיאבק בבירוקרטיה, תחזיר את היציבות הכלכלית, תייצר מקומות עבודה ותפעל לשוויון הזדמנויות לכל אזרח".
שתי המפלגות הציגו מצעים כלכליים שדרשו כלכלה חופשית, הסרת חסמים רגולטוריים, עידוד תעסוקה וסיוע לעסקים הקטנים. התוכניות שהן הציגו לטיפול בבעיות הכלכלה הישראלית היו קרובות יחסית זו לזו – כולל בנושאים אזרחיים כמו חינוך ודיור. שתיהן דרשו להחזיר את הביטחון האישי ואת השליטה הריבונית באזורים נשכחים, כולל מאבק בארגוני פשיעה ובתופעת הפרוטקשן. שתיהן ביקשו להוריד את יוקר המחיה באמצעות הסרת חסמי ייבוא. תנו לי להפתיע אתכם – גם המצע של מפלגת הציונות הדתית, ואפילו של נתניהו עצמו על פי הצהרותיו בעבר, קרובים מאוד בגישתם לשני המצעים של ימינה ותקווה חדשה.
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקשר בין חינוך בתפוצות לשיקום שכונות
– עשור לאביב הערבי: כיצד פורר דאע"ש את התדמית האסלאמית?
– שמחים בעבודתם: האנשים שלא נפלו בין החורים
על הפרטים בוודאי יוכלו הצדדים להסכים, וכך גם על חלוקת התפקידים. אבל הסלידה מאיש אחד מסמאת בינתיים את עיניהם של כל הנוגעים בדבר. במקום לאחד כוחות לגוש אחד של כ־14־15 מנדטים, שיכול לדרוש יישום של רפורמות מדיניות, ממשיכים לעסוק בחרמות. דווקא ממי שבמשך קמפיין שלם דיבר על "איחוד העם" ו"תיקון השסעים", מותר לצפות למסר פחות פלגני ויותר מאחד. כך גם ממי שטען שיעשה "רק מה שדורשת טובת כלל העם".
דרוש מיקרוסקופ כדי לאתר הבדלים בתפיסות העולם ובתוכניות הכלכליות בין שרן השכל למתן כהנא. כך גם כדי להבחין בין התפיסות הלאומיות והמדיניות של גדעון סער, נפתלי בנט, יועז הנדל וזאב אלקין. בעולם אחר, נטול אובססיה תקשורתית לשאלה אחת ויחידה, הם היו יכולים לשבת באותה מפלגה. גם היום, בעולם שלנו, הם יכולים עדיין להתיישב סביב שולחן אחד ולגבש רשימת דרישות לכניסה לממשלה. זאת יכולה להיות ממשלה מפוארת – שתוציא את ישראל ממשבר פוליטי מתמשך וממשבר כלכלי חמור. התנאי המרכזי להקמתה הוא התעשתות והבנה שדבר הבוחר אינו מאפשר להמשיך ולאחוז בחרמות שהוכרזו במערכת הבחירות.
מה נשתנה
את ליל הסדר שעבר חגגנו לבד ובחשש גדול. שבועות של סגר עוד עמדו לפנינו, ואי־ודאות צבעה את כל המציאות שלנו. בשיאו של המשבר הגיעה מדינת ישראל ליותר ממיליון מובטלים, וקרוב לרבע מכוח העבודה איבד את פרנסתו. ההערכות דיברו אז על אובדן תוצר בהיקף של בין חמישה לשבעה אחוזים, וצמיחה שלילית לראשונה מקום המדינה – וזה עוד כשחשבנו שיהיה רק סגר אחד.
הזיכרון הקודר ההוא מרוחק מאוד מהאופטימיות ששוטפת את המדינה לקראת ליל הסדר הנוכחי. בתי הקפה הפתוחים, אירועי הבחירות ההמוניים, חזרתן של ההופעות החיות, וכמובן הנתונים המעודדים בזירת התחלואה, האשפוזים והתמותה, הם בגדר נס גלוי. רק שנה אחת חלפה מהרגע שבו נגיף בלתי מוכר התגלה בסין, ועד הרגע שבו חיסון הוזרק לכתף ישראלית, וארבעה חודשים לאחר מכן ישראל ממצמצת בהשתאות מול המחזה שכבר הספיקה לשכוח: פעילות שוקקת ושגרה ברוכה.
אפילו הנזק הכלכלי אינו כפי שחששנו: התוצר הלאומי התכווץ בשנת 2020 ב־2.4 אחוזים, פגיעה כלכלית לא קטנה בהשוואה לתחזית הצמיחה שעמדה לפני המשבר על 3 אחוזים, אבל הרבה פחות מהתחזיות שלפני שנה וחצי שנה. ישראל נפגעה הרבה פחות מהמדינות המפותחות האחרות, שממוצע הפגיעה בתוצר שלהן עומד על 5.5 אחוזים. נתוני האבטלה לחודש פברואר ירדו לכ־16.7 אחוזים, כולל כל העובדים בחופשה ללא תשלום, וסביר להניח שמאז הנתונים הללו רק השתפרו.
אם החיסונים הביאו לנו את כל אלה, הרי שהם היו השקעה מצוינת והצלחה מסחררת, בוודאי בהשוואה לעולם. בעוד ישראל צועדת בצעדי ענק אל מחוץ למשבר, מדינות אירופה נאלצות להחיל מחדש מגבלות ומתקשות להרחיב את מבצעי החיסונים בקרב אזרחיהן. האובססיה של נתניהו להשגת החיסונים והנכונות לשלם מחיר גבוה תמורתם, השתלמו ובגדול.
במדינות האיחוד האירופי מבצע החיסונים מקרטע כבר חודשים, ומספר החולים החדשים מצוי בעלייה. שנה לתוך המשבר, האוכלוסייה המקומית מותשת, והדבר בא לידי ביטוי גם בהפרות של הסדר הציבורי. האיחוד האירופי לקח את הזמן באישור החיסון, ואז גם עיכב את ההסכמים לרכישת החיסונים. הכישלון האירופי המהדהד בתחום החיסונים נובע מהתעקשותו של האיחוד לנהל מדיניות אחידה לכל 27 המדינות החברות בו. הדבר סרבל והאריך מאוד את המשא ומתן. כשנתניהו התקשר שלושים פעם ליו"ר פייזר אלברט בורלא, האיחוד האירופי ניסה לרסן מדינות סוררות שניסו, אבוי, לרכוש חיסונים בעצמן במהירות. לעומת זאת, במרכז האסטרטגיה הישראלית – שתרצו או לא, היא לגמרי הצלחתו של איש אחד, ראש הממשלה נתניהו – עמדה ההתעקשות להשיג כמה שיותר חיסונים, כמה שיותר מהר, גם במחיר גבוה.
מי שהתלונן על המחיר הגבוה ששילמה ישראל על החיסונים בהשוואה לאירופה, וטען למחדל כביכול של הממשלה בנושא, נדרש עכשיו לאכול את הכובע. זו הייתה השקעה מצוינת
ישראל אכן שילמה מחיר גבוה על החיסונים, והיו שמתחו על כך ביקורת. מדובר במחיר כמעט כפול בהשוואה לאיחוד האירופי – 25 דולרים למנת חיסון, לעומת 15 דולרים באיחוד. המשא ומתן האחוד והמאורגן אכן הביאו לאיחוד האירופי מחיר נמוך לחיסון – אבל מעט מאוד חיסונים בפועל. כשכל מדינות העולם ביקשו לעקוף את התור לחיסונים, מי שהיה מוכן לשלם יותר ולא עיקם את האף על המחיר – הרוויח ובגדול. כל דולר שהושקע בחיסונים החזיר את עצמו בגידול ששוויו מיליארדים בתוצר הלאומי. איטליה, שנכנסה בשבוע החולף לסגר שעלותו נאמדת בעשרות מיליארדים (לכלכלה שכבר ספגה פגיעה אנושה מאוד), הייתה שמחה לשלם כעת כמה עשרות מיליונים נוספים כדי לחסוך אותו מעצמה. מי שמצא לנכון להתלונן אי־אז על המחיר הגבוה ששילמה ישראל בהשוואה לאירופה, וטען למחדל כביכול של ממשלת ישראל בנושא, נדרש עכשיו לאכול את הכובע.
מורים ובוכים
זו הייתה יכולה להיות שנתם היפה של המורים. אם ארגוניהם היו מכלכלים את צעדיהם במעט יותר תבונה, היינו יכולים לראות את מעמד המורה מתנשא למקומו הראוי. אולי היינו עדים כעת לנהירה של צעירים איכותיים ללימודי הוראה, כפי שקורה עכשיו בתחומי הסיעוד והרפואה. המורים היו יכולים להיות אלה שנוכח תנאים קשים במיוחד עשו מאמץ יוצא דופן לספק לילדינו השכלה, מסגרת ותמיכה שהם כה הזדקקו להן בעת הזאת. בפועל, ספק אם בכל שנותיה של מערכת החינוך הישראלית נעשה כל כך הרבה נזק למעמד המורה כמו שחוללה מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן־דוד במשפט אחד באולפן חדשות 12: "לא נחזיר ולו יום לימודים אחד".
כבר מתחילת המגפה הפגינו ארגוני המורים נוקשות נוקדנית סביב תנאי העבודה ובמיוחד לגבי ימי החופשה, שדבר אין לה עם חינוך של נפשות רכות. דווקא בשנה הקשה הזאת, כשהמורים היו בין המגזרים היחידים במדינה ששכרם לא נפגע אפילו לא לרגע אחד, ומול הורים רבים שקרסו תחת החל"ת והעסקים הסגורים, הייתה ציפייה שהמורים ידעו להעריך את ערכו של ביטחון תעסוקתי בלתי מעורער ויספקו בתמורה מעט גמישות. לא לעבוד יותר ולא להיכנס מתחת לאלונקה – פשוט גמישות: ללמד בחוץ כשמזג האוויר מאפשר; להחליף ימי חופשה, כך שהילדים יהיו בחופשה בזמן החגים, והמורים ילמדו בל"ג בעומר; לבצע ויתור קטן בדמות שלושה ימי חופשה בחג פורים במקום ארבעה (כשכל שאר אזרחי ישראל מקבלים במקרה הטוב יום חופשה אחד).
כשהגיע הזמן לחזור לשגרה, סירבו המורים להיות הראשונים שחוזרים לעבוד (איך יעבדו אם אין להם מסגרת לילדים הקטנים, שאלו, מתעלמים מהאירוניה הזועקת). כשלא קיבלו חיסונים אמרו שהם לא יכולים לעבוד כי זה מסוכן, ואחר כך, כשהתאפשר להם לקבל חיסונים, רבים מהם לא התחסנו. הם סירבו ללמד בחוץ כי זה "בלתי אפשרית לוגיסטית שעשרות אלפי תלמידים יוציאו כיסאות מהכיתה בכל יום".
כשביקשו להפסיק ללמד מרחוק בגני הילדים כי בגיל הרך זה לא יעיל, וללמד במקום זאת בקיץ, טענה בן־דוד ש"זה לא נכון להפסיק את הקשר הרגשי עם הילדים". אבל כשבחופש הגדול מדי שנה מפסיקים את הקשר הרגשי לחודשיים, גם אחרי שנה רצופת סגרים, זה נדרש כי המורים צריכים להתאוורר מעבודה שוחקת. כשהילדים צברו פערים בלתי נסבלים בלימודים, הכריז ראש הממשלה על הארכת שנת הלימודים בחודש נוסף וקבע שבתי הספר ילמדו בחודש יולי. בן־דוד פשוט הודיעה בתגובה ששנת הלימודים תסתיים כסדרה, ויו"ר ארגון המורים רן ארז דרש בתמורה שכר של 224 אחוזים למורים עבור החודש הנוסף הזה.
ארגוני המורים ניהלו כאמור מאבק עיקש לעקוף את התור לחיסונים, וכשניצחו בו התחסנו בשיעורים נמוכים מאוד. כשהורים החלו לשאול אם הצוות מחוסן, ועלתה דרישה שרק צוות מחוסן יבוא במגע עם ילדים – המורים ניהלו מאבק עיקש נוסף, הפעם על זכותם שלא להתחסן ולהמשיך לעבוד כרגיל. בימים שבהם כולנו מציגים בכל כניסה למקום ציבורי תו ירוק המעיד על חיסון, המורים מסרבים לספק מידע אם התחסנו או לא, ומנופפים בכך שמדובר בחיסיון רפואי על מידע אישי ורגיש.
פסיקה של בית הדין לעבודה מימים האחרונים הכשירה את החלטותיהן של שורת רשויות מקומיות, שגם ללא דרישה רשמית כזו ממשרדי החינוך או הבריאות – דרשו שרק אנשי צוות מחוסנים ייפגשו עם הילדים, או כאלה שמבצעים בדיקת קורונה אחת לשלושה ימים. בית הדין לעבודה קבע כי בית ספר רשאי לדרוש מעובדי הוראה להתחסן או לעבור בדיקות קורונה כתנאי להגעתם לעבודה. הוא דחה עתירה של סייעת שביקשה להגיע לעבודה אף שאינה מחוסנת, ובלי לערוך בדיקות קורונה. זכותה לכבוד ולפרטיות, קבעו השופטים, אינה גוברת על זכותם לחיים של התלמידים, ההורים וצוות בית הספר.
הסאגה סביב חיסוני המורים היא רק תסמין להתנהלותם הכללית: כמו בכל סוגיה אחרת השנה, הם נתלים בזכויות העובד שלהם, וטוענים שאין לדרוש מהם להתחסן, כפי שלא דורשים מכל הורי התלמידים להתחסן. אלא שהמורים שוכחים שהתלמידים חייבים לשהות בכיתה מכוח חוק לימוד חובה, אבל הם לא. המדינה לא מכריחה אף מורה ללמד. אך המורים כל כך עסוקים בזכויות העובדים שלהם, ששכחו שהם נותני שירות ציבורי. מה שבתי החולים, קופות החולים וכל הצוותים הרפואיים מבינים, בימי שגרה ובזמן מגפה – שהמחויבות מוטלת עליהם, להעניק שירות רפואי ברמה גבוהה, באדיבות מרבית ובלי שגיאות שכן מדובר בחיי אדם, המורים פשוט לא מבינים.
רבים מהמורים עבדו קשה בשנה האחרונה. לא קל לשנות הרגלים מושרשים ולהמציא מחדש את כל מערכי השיעורים. המעבר ללימודים מקוונים היה רעידת אדמה למערכת החינוך, והמורים התמודדו איתו באומץ, ואחרי תקופת הסתגלות גם בהצלחת מה. אבל הארגונים שמייצגים אותם, מתנהלים כאילו תפקידה של המערכת היא לספק להם תנאי עבודה – ולא חלילה להעניק לימודים ברמה גבוהה לתלמידים. כשזכויות העובד הן הציר שמניע את כל תהליך קבלת ההחלטות במערכת החינוך, לא פלא שמי שנשכחים בסוף אלו התלמידים שבתוכה. על ההורים אין בכלל מה לדבר. אולי זו הסיבה שהמורים לא זכו השנה למחיאות כפיים מהמרפסות.
