אבא היה בן 13 כשהגרמנים נכנסו להונגריה. זה עתה חגג בר מצווה, אחותו הבכורה התארסה וההתרגשות בבית הייתה בעיצומה. אך ברגע אחד הכול השתנה: בתי הספר נסגרו, אביו של אבי (סבא אברהם) ושלושת אחיו הגדולים נעלמו מהבית, איש לא ידע לאן. הנשארים – סבתא אסתר, בתה הבכורה דבורה, אבא שלי ואחיו הצעיר משה – נשלחו לגטו שבעיר.
הם לקחו איתם כמה בגדים וקצת כלי מטבח והלכו. אבא לא סיפר הרבה על מה שעבר בזמן המלחמה, אך את הסיפור על התושייה של אימו חזר וסיפר.
יום אחד נפוצה קריאה בגטו לכל הגברים בני 18 – 40 לבוא לכיכר המרכזית.
"זולי, לך לשם", אמרה סבתא לאבא. "מה פתאום?!", ניסה אבא לסרב, "אני רק בן 13. מה אעשה שם?"; "לך!…", פקדה עליו סבתא שלי, האמיצה והחכמה, שהתגברה על היצר האימהי לשמור על בנה קרוב אליה, כי הבינה כבר שאין סיכוי אחר להינצל.
היא הכינה תרמיל עם קצת אוכל, קצת בגדים וסיר אחד אדום, נתנה בידי אבא ואמרה: "קח גם מעיל"; "בשביל מה אני צריך מעיל? קיץ עכשיו, חם. אם אצטרך מעיל, אבוא לקחת", ניסה אבא להתנגד, אך סבתא עמדה על שלה. היא הרגישה שזו הפעם האחרונה שתראה אותו…
לא הכרתי את סבתא אסתר, מעולם לא ראיתי תמונה שלה, איני יודעת איך נראתה, איזו אימא הייתה, איזו אישה הייתה. אף פעם לא שאלתי את אבא שלי עליה, אז הכול אצלי ניחושים ודמיונות, ולמרות זאת, אין כמעט יום שאיני חושבת עליה. האומץ שלה, הכאב, הסבל והתושייה שבזכותה אבא ניצל מלווים אותי מאז הייתי ילדה. בזכותה הקים אבא משפחה ובזכותה באתי אני לעולם, אך היא נרצחה, בלי לדעת שהתוכנית שלה הצליחה.
אבא הלך לכיכר המרכזית ושם, בעזרת קצין הונגרי בשם הורבט קלמן (שלימים קיבל "אות חסיד אומות עולם"), הצליח להשתלב בקבוצת גברים שנשלחו לעבודות כפייה בכריתת יערות. במשך חודשים ארוכים עבר ממחנה למחנה, עבד בפרך יחד עם כולם (על אף שהיה רק ילד) וסבל חרפת רעב, מחלות וקור.
למרות זאת ידע אבי להסתגל למצבים הקשים ולקבל החלטות. הוא ויתר על הרצון לאכול אוכל כשר והבין שההישרדות היא הדבר החשוב. בחורף של תחילת 1945 החלה הצעדה הנוראה, צעדת המוות, שיש הקוראים לה צעדת אייכמן. הצבא הגרמני החל להתפורר, סוף המלחמה הלך וקרב ומאחר שלא ידעו מה לעשות עם האסירים היהודים, פשוט הצעידו אותם קילומטרים רבים. וכך הלכו, יום יום בקור העז, ללא בגדים כמעט, ללא נעליים וגם ללא אוכל כשהגרמנים מכים ויורים ומתעללים לאורך כל הדרך.
ואבא, שתמיד מצא שיטות כדי לשרוד ידע גם לנצל הזדמנויות. הוא ברח משורות ההולכים אל השדות שבדרך כדי לחפש משהו לאכול. לפעמים מצא תפוח אדמה, לפעמים כמה תרמילי שעועית ירוקה, היה ממלא את הסיר האדום (שאימו הכניסה לתרמיל כשנפרדו) במים או בשלג, הניח בתוכו את שליקט, ולאחר כמה ימים היה הירק מתרכך מעט וניתן לאכילה. כך שרד את ההליכה וכך הגיע לסוף המלחמה, בודד, תשוש, חולה ורזה מאוד.
במכתב שנתן לבני ערב צאתו למסע לפולין כתב: "עברתי דברים קשים מנשוא, אך דע לך שמעולם לא איבדתי תקווה או אמונה ביכולתי לשרוד את הזוועה". והבנים שלי, נכדיו, בעת שניצבת בפניהם בעיה או כשהם מתלבטים בעניין כלשהו, תמיד שואלים את עצמם – "מה היה סבא יצחק עושה במצב הזה?"
* * *
הכותבת היא חברת עמותת דורות ההמשך, ששמה לה ליעד להנציח את זיכרון השואה המשפחתי והאישי של כל אחד מחבריה. לצורך הסיפור עברה הכותבת סדנת "דור המשך לסיפור" הנותנת כלים למשתתפיה כיצד לספר את הסיפור המשפחתי למען הדורות הבאים.
