תחילת האביב של 1942 בעיר בלחטוב שבפולין. נער בן 15 צועד ברחוב ריק מאדם, טלאי צהוב צמוד לחזהו. נפקד מבית הספר, לא שוחה בנהר, אינו משחק בכדורגל עם חבריו הפולנים שמהם לא הספיק להיפרד. זהו אבי, אריה גולדשטיין, בן לבלומה ומרדכי, אחיהם של ויטלה, נחמיה, הרשל ולאה.
פחד. חיילים גרמנים ניצבים בכל מקום. החנויות סגורות. השקט מתוח.
הינדה, השכנה מהכפר הסמוך וידאווה, מבחינה בו וקוראת לו בהתרגשות: "רוץ מהר לבית הכנסת, החלף את אביך ואפשר לו להמשיך לפרנס את משפחתך. יהודים נשלחים מבית הכנסת לעבודה".
ללא היסוס הוא רץ לכיוון בית הכנסת. המקום מוקף שוטרים יהודים, ביניהם קרוב המשפחה דניאל גרשט. "אני מוכן לעבוד בכל עבודה", קורא אבי לעברו.
מחוץ לבית הכנסת עומדים גברים, צרורות בידיהם ועיניהם מפוחדות. פקודות בגרמנית, קללות ומכות. אבי מתקרב אל אביו, שהחוויר למראה בנו וסינן – "למה באת? ברח מפה!", אך גרשט מגיע ומאיץ בו – "ברח אתה, לפני שיתחרטו וישאירו גם אותך!".
הם נפרדים במבט כואב. ללא חיבוק, ללא לחיצת יד, ללא מילה. אב מקריב את בנו בתוך בית הכנסת, ביתו של האלוהים, כמו בעקידת יצחק, אלא שכאן אין מלאך שיציל את הבן.
בעודו עומד מול ארון הקודש ההרוס בבית הכנסת עולה בעיני אבי דמותו של הרב אברהם מרדכי מרוקו, רב הקהילה בעיירת הולדתו, שלוש שנים קודם לכן, ביום שבו נצטוו להתייצב ברחבת בית הכנסת בווידאווה. בהגיעם הבחינו במדורה ענקית ובה עולים באש תשמישי קדושה, וגרמנים פוקדים על רבם להוציא חפץ מתכת לוהט מתוך האש בעוד הם עומדים ולועגים לו. אחר כך הורו לו לצעוד עם ספר התורה לכיוון באר המים. הרב חיבק את ספר התורה, נשק לו והתפלל, בעוד הגרמנים מקללים, מלגלגים וחותכים בכידוניהם את זקנו ופאותיו. במרכז העיירה פקדו על הרב להעלות את ספר התורה באש, בעוד הוא מתחנן ומבקש רחמים אך ללא הועיל. "תתפלל עכשיו לאלוהים, נראה אם הוא יחולל נס וספר התורה לא יבער", לועגים הגרמנים. אך הספר בוער ואיתו גם הרב אברהם מרדכי מרוקו. המאמינים עומדים מסביב, קוראים פסוקי תהילים, מביטים לשמים, מחפשים את האלוהים.
בו ביום, ליד החלון בביתם, לימד האב מרדכי את בנו אריה להניח תפילין. "עתידנו לא ברור, בקרוב תהיה בגיל בר-מצווה ואולי ניאלץ להיפרד", הוא אומר לו.
* * *
במאי 1945, אחרי שעבר מספר מחנות בהם גם אושוויץ ודכאו, השתחרר אבא ונוכח לדעת שנשאר יחיד מכל משפחתו. "כאשר השואה הסתיימה החלה השואה האמיתית שלי", נהג לומר.
שנים אחר כך, ביום כיפור בבית הכנסת בגרמניה, כשהוא עטוף בטלית ומחזור בידו הוא עומד ומתפלל. הוא מדמה את אביו עומד לידו בקיטל לבן, בעזרת הנשים נמצאות אימו בלומה וויטלה אחותו, והילדים הקטנים בחצר. גם דמותו של הרב אברהם מרדכי מרוקו עולה בדמיונו בעת תפילתו.
"האם אני עומד כאן ומאמין ומודה לאלוהים על השמדת משפחתי ומיליוני אנשים וילדים חפים מפשע?", הכתה בו השאלה פתאום. הוא הוריד את הטלית, הניח את המחזור במקומו, וברח מבית הכנסת. שם, בגרמניה, השאיר מאחוריו את האלוהים.
אבי, אריה גולדשטיין, עלה לארץ ב-1948, לחם במלחמת השחרור, בחטיבת הנגב בפלמ"ח, נשא לאישה את קמילה ויחד הקימו משפחה. אבי, שחווה פרידות בחייו, ללא חיבוק, ללא לחיצת יד וללא מילת פרידה, זכה לפרידה אחרונה ממשפחתו וצאצאיו האוהבים ב-2013, עם לחיצת יד חמה, חיבוק ואהבה גדולה.
