קרון הבהמות, חלק מרכבת ארוכה, עמד באומשלגפלץ (כיכר השילוחים) בקצה גטו ורשה. על רקע שרידי הגטו שבערו מאחורי הכיכר נשמעו בכי ילדים, נביחות כלבים וצעקות בגרמנית, ההמולה החרישה אוזניים.
בכיכר הצטופפו אמי פולה, סבתי פרידה, דודי ודודתי – יאנק ורוז'ה ושני בני דודיי שמעולם לא זכיתי להכיר – סימונק ואנולקה. לידם עמד גם מאיירק ויינשטיין, ידיד המשפחה ושכן מקאליש, עיר הולדתה, שעתיד למלא תפקיד חשוב בהצלתה של אימא.
כשהגיע תורם להידחף לתוך הקרון אחזה אימא ביד האחת ביד סבתי ובאחרת ביד אחיינה סימונק. במבטה דרבנה את אחיה להיצמד אליה. היא נדחפה ודחפה ומשכה אחריה את בני משפחתה לעבר הדופן החיצונית של הקרון, ושם, ליד חרכי האוויר שנותרו, לאחר שחלונות הקרון כוסו מבחוץ בקרשי עץ עבים, הצליחו לנשום קצת. באוויר עלו ריחות של שתן, צואה וזיעת אדם. המחנק היה בלתי נסבל. "יאנק", אמרה לאחיה, "אני פוחדת שנמות כאן". יאנק הסתכל בה באהבה וגייס את כל כוחותיו כדי לעודד אותה, "פולה, היום, אחד במאי 1943, הוא יום הולדתי וזה סימן שלא נמות היום", ולא ידע שצדק וטעה כאחד.
הרכבת החלה לנוע. "כמה מעט נותר בידינו עתה", חשבה, "איך נתקיים במקום שאליו לוקחים אותנו?" תחושת הזמן היטשטשה. המסע ארך נצח.
חריקת מתכת צרובה וטלטול של הקרון החזירו את אימא למציאות. היא לא ידעה כמה זמן נמשך המסע אך היה לה ברור שחלק ניכר מהאנשים בקרון כבר אינם בין החיים. היא בדקה שבני משפחתה נושמים והכינה אותם לקראת הבאות – "הכי חשוב להישאר ביחד", אמרה, "היצמדו אליי!"
דלתות הקרון נפתחו בבת אחת ואוויר טרי חדר פנימה. "שנל! ראוס!" (מהר, החוצה), נשמעו קריאות בגרמנית בעת שהנאצים הוציאו את האנשים אל הלילה הגשום. הם צופפו את האנשים על הרציף והורו להם לשכב שם. אימא וידאה שבני משפחתה סמוכים אליה ונשכבה גם היא. מאיירק כיסה אותה במעילו.
עם עלות השחר התחדשה המהומה. החיילים, עם רוביהם וכלביהם, הקיפו את הרציף. הם הקימו בצעקות את כל השוכבים ומיד הפרידו בין הגברים לנשים. אימא העיפה מבט אחרון ביאנק ובמאיירק שהתרחקו עם שיירת הגברים ותהתה אם תזכה לראותם שוב.
הגשם פסק. את המחנה ובו שורות ארוכות של צריפים, הקיפה גדר תיל כפולה, ומהארובה הגבוהה עלה עשן. על שלט הכניסה היה כתוב: מיידנק.
הנשים והילדים עמדו בשורה והצטוו לנוע לאט אל קצין הס.ס. שסימן בידו ימינה ושמאלה. אימא הבחינה כי רק נשים צעירות נשלחו ימינה, נשים מבוגרות, ילדים וגם נשים צעירות, שנראו חלשות או חולות, נשלחו שמאלה. "זה הסוף שלנו. זה היום בו נמות!", ידעה.
הגיע תורן. סבתא פרידה נשלחה שמאלה יחד עם רוז'ה והילדים; כשהגיע תורה של אימא התבונן בה הקצין וסימן בידו ימינה. הזמן עצר מלכת. אימא הייתה המומה. היא כבר השלימה עם המוות הקרב. בהחלטה נחושה פנתה שמאלה בעקבות אימה, אך באותו רגע נעקר חייל גרמני צעיר ממקומו, רץ אחריה ובמכת רובה עזה, ששברה את גבה, העיף אותה ימינה, לחיים.
אימא נשארה במיידנק כשישה חודשים. יחד עם שאר הנשים בבראק (צריף) שלה. הן עבדו מבוקר עד לילה בסחיבת אבנים כבדות מאוד מצד אחד של המחנה אל צדו האחר.
לאחר כמה זמן היא חלתה בטיפוס. יום אחד, כששכבה קודחת על הדרגש, ראתה את שני האחים שרצקי שהכירה מקאליש. הם הובאו לתקן את גג הצריף. כשהבינו את מצבה החלו להגניב לה חתיכות לחם, ובכל פעם שהחייל הגרמני יצא החוצה לעשן היו יורדים מהסולם ומניחים על מצחה סמרטוט לח שהוריד את חומה. כך עשו במשך כמה ימים עד שאימא החלימה.
מאיירק ויינשטין שרד את הסלקציה של הגברים. הוא איתר אותה במחנה ודאג להגניב לה מדי פעם פרוסת לחם שהצילה אותה ממוות בגיהינום של מיידנק. הוא גם זה שנאלץ לספר לה כי אחיה יאנק נשלח למותו ביום שבו הגיעו למחנה. כל חייה זכרה אימא את החסד שעשה עמה מאיירק.
כשקמה על רגליה נשבעה אימא שתעשה הכול על מנת לשרוד. מעתה חיפשה דרך לצאת ממיידנק, שלא "דרך הארובה". היא שמעה על קבוצות עבודה שנשלחות למחנות אחרים. מדי פעם נערך "אפל" (מסדר בדיקה) ובו נדרשו הנשים שרצו להתקבל לקבוצת העבודה לצעוד בעירום מול עיניהם הבוחנות של קציני הס.ס., ואלה בחרו כמובן בנשים שנראו בריאות וחזקות. אימא הייתה כבר מורעבת, חלשה ובקושי נשאה את עצמה, למרות זאת התייצבה בעקשנות לכל "אפל", החליטה להמר על גורלה.
פעמיים לא נבחרה. בפעם השלישית בחן אותה קצין גרמני צעיר ולמרות המראה העלוב שלה בחר בה. הייתה זו הפעם השנייה שגרמני הציל את חייה.
ב-17 בינואר 1945, לאחר שעבדה במחנות סקרז'יסקו ופלצרי, שוחררה אימא בידי הרוסים וזכתה לחיות עוד שנים בקרב משפחתה האוהבת. היא אף פעם לא שכחה את מה שמאיירק עשה עבורה. בכל מקום ובכל הזדמנות היא סיפרה כיצד סיכן את חייו למענה. משפחתו ומשפחתי נשארו בידידות כל השנים.
