שמה הפרטי של תרזה קיירוצ’ינסקה, שכונתה "אימא תרזה", היה בילדותה יאנינה. היא נולדה ב-1885 בעיר ויילום שבמזרח פולין ומגיל צעיר נמשכה לדת. היא הצטרפה למנזר בקראקוב וכאשר הקימו את המנזר הכרמליתי בסוסנוביץ, ב-1921, הציעו לה, למרות היותה בת 36 בלבד, להיות אם המנזר.
באותה תקופה הפכה סוסנוביץ מכפר חקלאי לעיר תעשייה. העיר הייתה מוזנחת, רועשת וענייה מאוד ומחוסרי בית רבים חיו בה.
לאחיות המנזר לא היו מקורות כספיים וגם לא מקום של קבע והן עברו ממקום למקום ונאלצו להתקיים באמצעות תרומות מעטות. בסתיו 1924, בזכות הלוואות שהאם תרזה לקחה, הצליח המנזר לעבור למגורי קבע. הכנסייה הקטנה נבנתה מאוחר יותר.
העוני במנזר היה רב, למרות זאת כיוונה האם תרזה את פעילותו למעשי חסד. במנזר למדו כ-80 נשים צעירות ממשפחות מצוקה את מקצועות התפירה והרקמה, כדי להכין אותן לקראת חיי נישואין. כמו כן הוקם בו גן ילדים, וב-1934 למדו בגן 168 ילדים. עם הזמן הוקם גם בית ספר. כהוקרה על פעילותה קראו התושבים לתרזה "האימא של זגלמביה".
כשפרצה מלחמת העולם השנייה ניסו לשכנע את האם תרזה לעזוב את סוסנוביץ ולעבור לאזור בטוח יותר. היא סירבה, נשארה במקום ועם הזמן קיבלה אישור מהגרמנים להמשיך בסדנת התפירה ובגן הילדים. במחתרת היא ניהלה בית ספר לילדים צעירים ודאגה למזונם וללימודיהם. נשים מהסביבה, פולקסדויטש (ממוצא גרמני) מאזור שלזיה, תרמו תלושי אוכל למנזר כדי שהנזירות יתפללו לשלום הגברים שלהן שנשלחו לחזית. הנזירות חלקו את מעט האוכל שקיבלו עם הילדים ודאגו שאיש לא ייצא מהמנזר ללא לחם. מאוחר יותר הכינו הנזירות חבילות אוכל ושלחו אותן למחנות העבודה באושווייץ ובמיסלוביץ’.
בשנת 1942 המנזר קלט חמישה יהודים, בהם אימו של בנימין רוזנדל שהייתה אז תינוקת בת שנתיים; שניים נוספים שהיו בנים צעירים מזגלמביה; ושתיים נוספות – אחותה של סבתי ונכדתה מרישה שהכומר של בנדין זבצקי מסר אותן לידיה.
באוגוסט 1943 שלחה האם תרזה את הנזירות לתחנת הרכבת במיסלוביץ’. הרכבת הייתה בדרך לאושוויץ והנזירות אספו ממנה יתומים פולנים שנותרו בוורשה אחרי המרד, הביאו אותם למנזר, וכך נפתח בו גם בית יתומים.
מדי פעם היו הגרמנים נכנסים למנזר, ובודקים מי נמצא בו. בשעות אלה הצליחו הנזירות לארח אותם ולהשכיח מהם המשימה שלשמה באו, עד למצב שבו אפילו המליצו הגרמנים לנזירות כיצד לנהוג במקרה שיגיעו חוקרים נוספים.
על הסתרת חמשת היהודים קיבלה האם תרזה אחרי המלחמה את אות חסידי אומות עולם.
* * *
השתיים, הסבתא ונכדתה מרישה, יחד עם שלושת היהודים האחרים, הוסתרו במנזר עד תום המלחמה ובשנת 1950 הן עלו לישראל. מרישה הייתה בת 13.5 כשנשלחה לחברת ילדים בקיבוץ כפר ורבורג, שם נפטרה מצהבת.
האם תרזה הלכה לעולמה ביולי 1946. אלפים ליוו אותה למנוחת עולם.
בשנת 1999 ביקר בסוסנוביץ האפיפיור יוחנן פאולוס השני. הוא דיבר על האם תרזה ואמר: ”היא גילתה ברגישות את הסבל והאבל המר של אלו שלא יכלו למצוא מקום בתקופת המלחמה והציעה עזרה לאלו שהיו זקוקים לה ביותר. לקראת סוף המאה ה-20 אנו לומדים שאיננו יכולים להיות עיוורים לעוני ולסבל שאליהם נקלעים אנשים בזמנים קשים".
