ליל שבת, שנת 1945. הגברים חוזרים מבית הכנסת והשולחן ערוך. נערך קידוש וברכות השבת נאמרות ובין מנה למנה שרים זמירות. פתאום נשמעים מבחוץ קולות נפץ חזקים, יריות ועוד צרור יריות, צופרי מכוניות, צעקות וזעקות של אנשים ברחוב.
קדושת השבת מופרת.
הדלת נפרצת ואל הדירה נכנסים חיילים גרמנים עם רובים שלופים ובצעקות רמות, בטון מהול בשנאה, מצווים על כולם לצאת לרחוב. בתוך שניות ספורות מתרוקנת הדירה, מאחור נשאר כל עולמם.
ברחוב דוחפים את האנשים לתוך משאיות. בתים עולים באש. רעש, בכי, יריות… אימא הצמודה לאימהּ מופרדת ממנה בכוח. צעקות אימי, זעקות אימהּ. שתי יריות ושקט.
המיון הוא מדויק – נשים מבוגרות מובלות אל המשאית, גברים מובלים בשיירה.
בעיר מוקמות חומות המקיפות כמה בניינים. זהו הגטו וממנו אין יוצא ואין בא.
אימא שלי נשארה עם אחותה. הן נשלחות למיין ציוד של היהודים שנשלחו לטרבלינקה ושם עובדות 12 שעות ללא הפסקה תחת עינם הפקוחה של חיילים עם רובים ששומרים עליהן שלא יגנבו ציוד. הם עובדות ברעב ובצמא, בשלג ובכפור בלתי נסבל. מדי פעם מגיעה משאית ושוב מעמיסים עליה אנשים שלעולם לא יחזרו.
הרעב והקור אינם מכריעים את אימא. היא לוחמת. בלילה היא יוצאת אל פחי האשפה. היא חופרת בשלג, זוחלת מתחת לגדר הגטו ומתגנבת אל הפח הקרוב כדי לגנוב קליפות תפוחי אדמה ולבשל מרק במים דלוחים. היא נלחמת על חייה ועל חיי אחותה, משתכללת בכל פעם. לפעמים היא מצליחה לגנוב בגד ולמכור אותו תמורת פרוסת לחם שתחלוק עם אחותה.
באחד הלילות, לאחר שהתגנבה אל פח האשפה, תופס אותה שומר המחנה. הוא מתקרב אליה ומכניס אותה בכוח לתא השמירה. אימא מתחילה לבכות, היא בטוחה שהוא עומד להרוג אותה, אך הוא דווקא ניחם אותה, אמר לה שהיא מזכירה לו את הבת שלו והזמין אותה לבוא אליו כל לילה לביתן שלו בתירוץ שהיא תנקה את התא שלו והוא בתמורה ייתן לה פרוסת לחם.
* * *
המספר 13 הוא מספר המזל שלי.
כשנודע לאימי על תאריך החתונה שלי – 13 באוקטובר – היא שמחה. "זה מספר טוב!", אמרה ובעיניים דומעות סיפרה לי על מסדר היריות בגטו. במסדרים האלה ירו החיילים באסירים על פי תבניות מספריות – פעם במספרים הזוגיים ופעם במספרים האי זוגיים. באותו בוקר החליט הרוצח לירות במספרים הזוגיים. אימא שלי קיבלה את המספר 13 וניצלה.
לא הייתה זו הפעם היחידה שניצלה. ב-1942 כשהייתה במחנה עבודה בכפייה, נקלעה לאקציה שבה הועלו אנשים לרכבות והובטח להם שמעבירים אותם למקומות עבודה עם תנאים טובים יותר. אימא, יחד עם כולם רצו לעלות לרכבת. ואכן, באחת הפעמים הגיע תורה. מלאת ציפייה שתנאי חייה ישתנו הגיעה לרכבת ועמדה לעלות לקרון. פתאום הרגישה שמישהו דוחף אותה. היא נפלה על הרצפה וכשהרכבת התחילה לנסוע ידעה כי ההזדמנות למקום טוב יותר אבדה. אבל אז רכן מעליה חייל פולני ולחש באוזנה: "אני הייתי הגוי של שבת שלכם. תברחי מכאן, תברחי מהר, הרכבות האלו נוסעות לגיהינום".
אימא ניצלה מטרבלינקה, אך בכך לא תמו ייסוריה. תמיד אמרה שעד יום מותה לא תשכח את בית החרושת "האסק פלצ'רי" שם עבדה כמלחימה עם "החומר הצהוב" שהרעיל עובדים יהודים רבים והביא למותם. אימי, שהייתה קטנה ושברירית, רק שמלה דקה לגופה, הלחימה במשך 14 שעות ביום ללא מגן על עינה ועל פניה, ועם מזון דל ביותר. יום אחד התעלפה מעוצמת המכות שחטפה. גופה שתת דם והיא איבדה את הכרתה. לאחר זמן מה התעוררה בבהלה כשמישהו שפך עליה דלי של מים.
מתוך כול קושי, מתוך המקום האפל ביותר, ידעה אימא להתרומם ולאחר המלחמה זכתה לשרוד, להתחתן ולהקים בית של אהבה, עם שלושה ילדים, תשעה נכדים ו-20 נינים.
היה זה בית מלא בריחות תבשילים, מרכז המפגשים שלנו, הכוח המאחד אותנו עד היום שבו מלאו לה 90 שנה.
