בילדותי לא הבנתי מדוע אצבעות ידיו של אבא מעוותות.
באחד מעיקולי הדרך, על הר גבוה בהרי האלפים, באחת מהצעדות האין־סופיות עם שיירת אסירים ועובדי כפייה של הצבא ההונגרי ששלט אז בטרנסילבניה, עמד נאצי חסר יד וירה בידו הבריאה באנשים החולפים על פניו, שפופים, מורעבים ועייפים עד מוות. הוא נהנה לראותם נופלים אל מותם ומידרדרים לתהום. כשהגיע אבא שלי לעיקול, הספוג בדם הנרצחים שנשפך כמים, קפא במקומו. בדיוק אז התרכך הנאצי מעט, ואולי רצה להשאיר חלק מהם בחיים, וכדי לא להיראות כנכנע פקד על אבא וההולכים עמו לצעוד בסדר אחר.
מיד אחרי שעברו שמעו שוב את קולות הירי. 150 בחורים יהודים מצאו את מותם באותו יום.
אבא נולד בשנת 1920 בכפר דעסעשט שבטרנסילבניה, למשפחה חסידית. הוא היה בחור ביישן וצנוע, חסון אך לא גבוה. משפחתו – הוריו, סבתו וחמשת אחיו – התפרנסה ממרכול שהיה ברשותם, מדירה צמודה שהושכרה, ממטע אגוזים ושזיפים וכן ממסחר וייצוא של עצים. הייתה זו ללא ספק משפחה אמידה, והם תרמו רבות לקהילה שחיה במקום לאורך 12 דורות (כ-300 שנה), עד שהגיעה השואה.
באוקטובר 1941, בהיותו בן 21, גויס אבא יחד עם עוד 700 בחורים יהודים לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי שנלחם ברוסים. תפקידם היה לבנות גשרים ושדות תעופה, לחפור תעלות נגד טנקים ובעיקר לנקות את שדות המוקשים. הם עבדו מזריחת השמש ועד שקיעתה, וצעדו ממקום למקום ללא כל מנוחה. מזונם היה קפה שחור בבוקר, כיכר לחם לא גדולה שחולקה לעשרים חתיכות ומרק דלוח עם חתיכת סלק בתוכו. היו ימים שאבא מצא חלזונות בשדה, החביאם בבגדיו, ובלילה בישל ואכל בגועל.
דמם היה מופקר לחלוטין והם היו נתונים היו למצבי הרוח של שומריהם שהתעללו והשפילו אותם. באחת הפעמים, כשהגיעו לפאתי אחד הכפרים, נצטוו לנקות את הזבל ולהתפלש בו בתרגילי "קום שכב" ואחר כך להתרחץ בעירום בנהר כשכל תושבי הכפרים לועגים להם וצוחקים והשומרים עולזים ומתבדרים.
כך עברו אבא שלי וחבריו רגלית, עייפים ומותשים מחפירת תעלות נגד טנקים לשדות מוקשים, רבים מהם נהרגו בהתפוצץ עליהם המוקש. את נעליהם שהתבלו החליפו בנעלי חבריהם הנרצחים. הם ביצעו את עבודתם ללא מגלי מוקשים אלא בידיים חשופות בימי החורף הקר וכך, איבדו אחדים את אצבעותיהם והאחרים, ואבא בתוכם, נותרו עם אצבעות מעוותות.
באחת הצעידות הגיעו למחנה המוות מטהאוזן שבאוסטריה. משני צידי הכניסה עמדו אנשי הס.ס. עם אלת עץ כבדה, בעלת ראש כדורי עם מסמרים מחודדים, והיכו בכל כוחם, בצהלה ובצחוק, את הנכנסים. רבים מהם נפלו לאדמה ופרפרו עד מוות.
כעבור יומיים הוצאה הקבוצה הנותרת לדרך. הם צעדו אל אחת משלוחות מטהאוזן, מרחק של 50 קילומטר והוכנסו לביתני עץ, כ-2500 אנשים הוכנסו לכל ביתן, בלא יכולת לזוז אלא לעמוד בלבד. בכל לילה מתו מאות יהודים, ובבוקר נלקחו לקבורה.
ב-5 במאי 1945 הגיעו מטוסי בעלות הברית והבריחו מהמקום את אנשי הס.ס. שנסו מהמקום בריצה.
המלחמה הסתיימה. ברגע שניתן האות פרצו הבחורים אל ביתני המחנה העמוסים באוכל ולקחו מכל הבא ליד בעוד חבריהם אורבים להם בחוץ, חוטפים את מה שלקחו ורומסים אותם למוות. אבא החביא את האוכל בבגדיו ופנה הצידה לאכול יחד עם שישה מחבריו.
היה בהם רצון לנקמה, ואכן, לימים, כשעבר לידם גוי וקילל את היהודים שנשארו בחיים, תפסו אותו והיכו אותו מכות נמרצות.
אבא חזר לכפר הולדתו וכעבור חודש פגש שניים מאחיו ואחיותיו. את אימי, רבקה הכיר במחנה העקורים בפלדפינג שבגרמניה, ובעוד כל משפחתו היגרה לארה"ב, עלו הוריי ארצה: "איני מוכן להחליף גולה בגולה", אמר אבא, ואת אמירתו זו הנצחנו על המצבה.
