השטיחים האדומים נפרשו ברחבה, סמל המדינה בבימת המליאה צוחצח ומורק וקירות הזכוכית בכניסה הוברקו כולם – לקראת השבעת הכנסת ה־24. אבל עם יד על הלב, כנסת נכבדה, כמה חגיגי כבר יכול להיות יום השבעה כשהוא נערך בפעם הרביעית בתוך שנתיים?
מתחת למעטה ההכנות, ניבטה הכנסת עייפה ותשושה, גם אם עשתה מאמצים כנים להיראות רעננה. עננת הספק ריחפה מעל המשכן, והאפשרות שהפרלמנט הגוזלי שהתכנס בין קירותיו יתפזר תוך זמן קצר וידרדר אותנו לתהום של בחירות חמישיות – ללא ספק כרסמה באירוע.
ח"כ גדי יברקן כבר לא נישק את רגלי אמו כפי שעשה לפני שנתיים. למען האמת, אמו לא הייתה לצדו בכלל. וח"כ קטי שטרית, הגיעה מהצד ההפוך: "אה, זה בעיה? טוב, אבוא מסביב". כשמנכ"לית ועדת הבחירות אורלי עדס איחלה לשר הביטחון בני גנץ – "כנסת ארוכה", יש שיגידו כי הייתה זו התפילה הזכה ביותר שעלתה אי פעם ממשכן הכנסת. כל הנוכחים הנהנו בתקווה שהפעם, אכן תהיה זו כנסת ארוכה. לא בהכרח משום שהם מרוצים מתוצאות הבחירות, אלא כי פשוט נקעה נפשו של העם. ננקענו אומרים לכם, חלאס.
אולי זו נחמה טיפשית, אבל אני אישית כן מצאתי נחמה בכך שהכנסת לא הייתה מנותקת מרגשות העם. או כמו שאמר לי השר לשעבר, ח"כ יועז הנדל, "זה אירוע לא טוב, זה יום לא טוב, אבל זו המציאות. אנחנו במצב של חוסר ודאות למדינת ישראל, וזה הכול ביחד. רק אתמול עמד ראש הממשלה במשפט, שלאחריו הכפיש את מערכת החוק וטען שיש מהפכה שלטונית. יש פה ימין שאומר יום אחד – כן עבאס, יום אחד – לא. היום אנחנו רואים שאין מגבלות לז'אנר ששמו הפוליטיקה הישראלית. בעבר ראש ממשלה במשפט לא היה מכהן, בעבר ידעת מה זה ימין ומה זה שמאל. ימין למשל לא היה מסתמך על המשותפת. היום כבר אין חוקים", הוא מקונן. "האם הערפל יתבהר?", אני שואלת והוא משיב: "אני לא יודע לומר".
יכול להיות שזר, כלומר גבר טיפוסי, יתקשה להפנים מה התמונה הזו של ח"כ שרן השכל עם בתה מסמלת עבור נשים צעירות רבות שנאבקות על מקומן בשוק העבודה
ואולי כשכבר אין חוקים, גם הטקסים מתקשים למלא את תפקידם. כתפיהם שחות. אנחנו נמצאים בשיאם של ימי הטקסיות של מדינת ישראל. בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות. לכשעצמי, אני יכולה לבוז לטקסיות ולסמלים. הם נראים לי לא פעם מאולצים, מלאים בקיטשיות, (מספיק לקרוא את נימוקי הבחירה במדליקי המשואות), מכסים על האמת הלא נעימה עם מילים יפות וכוונות טובות. כמובן, זה טבעם. אבל בסוף, כמו בת אנוש ממוצעת, אני אמחה גם אמחה דמעה בטקס הדלקת המשואות או בתפילת יום העצמאות. זה עובד היטב, לוחץ על הכפתורים הנכונים. כפרט, אין לי צורך בכל החגיגות האלו והתופים והדגלים. כחלק מקולקטיב, אי אפשר להתכחש לערכם של הסמלים והטקסים. הם הדבק שלנו. מה שבכל זאת יכול לאחד בינינו. האהבה שתכסה על כל הפשעים. בקטע טוב.
ואם מערכות הבחירות החוזרות ונשנות אינן אלא פטיש שמרסק ומפורר אותנו לרסיסי עם, משמע שיותר מתמיד אנחנו זקוקים למגע הקסם של הדבק. ולכן, דווקא הפעם, אי אפשר היה להתעלם מהזמזום העיקש של "כללי הטקס" שנשברו והופרו וקסמם הועם.
אנחנו חיים ופועלים כרגע במציאות פוליטית וחברתית מאוד כאוטית ומאוד מפורקת, וגם הטקסים מתקשים במציאות כזו, למלא את תפקידם. זו הייתה התחושה שאיתה שבתי הביתה מהכנסת. תחושה שיש יותר טקסיות וסמליות ממשמעות ותוכן אמתי, קרעים שקשה לחבר לתמונה שאפשר להסתכל בה ולומר 'הו, הנה משהו'. המציאות השבורה משוועת לדבק, גם אם הוא מזויף, אבל אין כזה בנמצא. ובכן, ברוכים הבאים לכנסת ישראל ה־24.
האנדרלמוסיה גברה
מול עשרות דגלי ישראל שהיו פרוסים ברחבת הכנסת נשמעו קריאות רמות: "אל תישבעו! אל תישבעו!". היו אלו צעקותיהם של המפגינים הרבים שנאספו בגן הוורדים, למחות על השבעת הכנסת ומתן המנדט להרכבת ממשלה לבנימין נתניהו, שנמצא במהלכו של משפט פלילי. אחד מעובדי הכנסת הפנה את תשומת ליבי לדגל ישראל בידי המפגינים, שסמל מגן־דוד במרכזו ושני הפסים בשוליו – נצבעו אדום. בד בבד נערכה במקום גם הפגנה נגד כניסתה של מפלגת "נעם" לכנסת. מפלגה שהצהירה כי תפעל לביטול החלטת הממשלה הנוגעת לשוויון מגדרי ולהגנה על נשים מפני אלימות. ולפני שתצעקו על הצביעות: כן, הם מחו גם נגד דברי הח"כים הערביים נגד הקהילה הלה"טבית.
נגני תזמורת צה"ל נשפו ותופפו בכליהם, המנצח נופף בידיו בעוז, אבל המפגינים על גרונותיהם וסירנותיהם בהחלט הצליחו לגבור עליהם ולהעיב על חגיגיות טקס הפתיחה. על פניהם של האחראים נמתחה דאגה. "הפרעות הרקע לא היו מתוכננות", אמר אחד מהם למנחת הטקס דנה גוטר. בשל הריוני המתקדם ישבתי ממש מאחוריה, בין עובדי ההגברה תחת שמשייה לבנה, המקום המוצל היחידי על פני הרחבה, והרגשתי כבר חלק בלתי נפרד מהצוות. ככזו, התחלתי לחוש גם אי איזו אחריות על הצלחת הטקס. אך המערכה הוכרעה ואני שבתי להיות צופה מהצד: האנדרלמוסיה מעבר לקירות הזכוכית גברה על הסדר שניסה טקס הפתיחה לשוות ליום הזה. אחת אפס.
בעת שירת התקווה, יצאו מהמליאה חברי הכנסת מהרשימה המשותפת. זו לא הפעם הראשונה בה חברי הכנסת הערבים מבצעים פרובוקציה כזו או אחרת במעמד ההשבעה – אבל נראה שהפעם זה היה קצת יותר חריף מהרגיל כשברקע, הדיון על היסמכות על הח"כים הערבים בבניית ממשלה – סוער מתמיד, גם עמוק בתוככי הימין.
יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה, יו"ר בל"ד סמי אבו־שחאדה, עאידה תומא סלימאן וד"ר עופר כסיף מחד"ש, סרבו לבצע את כללי הטקס ככתבם וכלשונם ולומר "מתחייב אני". השלושה הוסיפו לשבועה מילים שכתבו בעצמם: "אני מתחייב להילחם בכיבוש" (עודה). "אני מתחייב להילחם בגזענות ובגזענים" (כסיף). "מתחייב אני להמשיך את המאבק למען צדק, למען כל האזרחים במדינה" (אבו שחאדה).
שוב הופרו כללי הטקס. הדיון על חשיבות הסמלים והפגיעה בהם, התקיים גם בתוככי המשותפת וביקורת פנים־מפלגתית נמתחה על הבחירה בצעדים האלו. גם בתוכם היו מי שטענו ש"יש מקום לממלכתיות ויש מקום למחאות".
האם יש בכלל אפשרות לפנות מקום בטקסים ובסמלים של מדינת ישראל למיעוטים? השאלה כמובן מתחדדת כלפי מיעוט שנמצא בסכסוך לאומי עקוב מדם וארוך שנים. אני מניחה שקודם כל המיעוט חייב להכיר בעצמו כמיעוט. "אין מוסלמי רציני שיכול להכיר בזכות של העם היהודי על ישראל", אמר ח"כ טיבי למחרת ההשבעה. מה שנקרא, שיהיה לנו בהצלחה.
"אני לא הרגשתי חגיגיות ביום הזה, לצערי הרב", אמרה לי אחר כך ח"כ עידא תומא סולימאן. "אין משהו חגיגי בזה שהקו הגזעני ביותר מחובק ונכנס לתוך הכנסת – הכהניסטים. ואין שום דבר חגיגי בזה שאנחנו עדיין באותו לופ, בתוך אותו משבר פוליטי שלא מצליחים לצאת ממנו, כי אין אומץ לדבר על העניינים הפוליטיים האמיתיים שקורים במדינה, ונתפסים שוב ושוב רק לסמליות". כששאלתי אותה למה בכל זאת היא מתחברת במשכן הכנסת היא השיבה: "הקשר שלי למקום מוגדר מהעשייה. לא מהקירות או מהסמלים או הרוחניות שמסתתרת פה". את יודעת, אמרתי לה, 'התקווה' לא הולכת להשתנות בקרוב, "לא דרשתי את זה", היא אמרה, "אבל אל תדרשו שאני אתלהב".
גם סמלים נשברים
ואפילו הסמל של הסמל – הלא הוא נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין – שערב קודם עת קראתי בוויקיפדיה את כל נאומי טקס הדלקת המשואות של השנים האחרונות הרגשתי כאילו שוטטתי בתוך התת מודע שלו (אחווה ישראלית – כי אנשים אחים אנחנו, חיבורים בחברה הישראלית, רק בגלל הרוח וכו' וכו') – נסדק.
"אם לא נשכיל למצוא מודל של שותפות שיאפשר לנו לחיות כאן יחד, מתוך כבוד הדדי זה לזה, מתוך מחויבות האחד לשני וערבות הדדית אמתית, חוסננו הלאומי יעמוד בפני סכנה של ממש", אמר ריבלין בנאומו. האיש שעוד בחייו הפך לסמל, מכונן נאום השבטים – האיש הזה עזב את המשכן בלי שהשתתף בצילום המסורתי עם ראש הממשלה וראשי המפלגות. אחדות אני אומר לכם! (מהפה ולחוץ).
הנשיא, שכל המוסד בראשו הוא עומד עניינו סמליות, המחזיק בתפקיד סמלי (שמייצר סמליות שלא מסתירה רק את האמת אלא גם את הריקנות של המוסד עצמו) – לא מצליח להחזיק בתפקיד הסמל וקורס לתוך עצמו.
הכיצד נפלה עטרת סמלנו? נו, גם סלעים, כלומר גם סמלים, נשברים לפעמים.
התמונה שבכל זאת ריגשה אותי על מלא ביום החצי־כוח הזה בכנסת, ולא, זה לא הזמן לבדיחות על מצבי ההורמונלי, הייתה תמונתה של ח"כ שרן השכל שנשבעה "מתחייבת אני", כשבחיקה בתה יעל, בת החמישה חודשים. יכול להיות שזר, כלומר גבר טיפוסי, לא יבין זאת. יתקשה להפנים מה התמונה הזו מסמלת עבור נשים צעירות רבות שנאבקות על מקומן בשוק העבודה. מחד, להיות הכי מקצועיות שניתן תוך כדי שהן נלחמות על האימהוּת שלהן, מאידך, להיות הכי אמהוֹת שאפשר.
בראיון לטל שלו סיפרה השכל: "אפילו ניסו להוציא אותי (מהמליאה. ב"ק) כי זה לא לפי כללי הפרוטוקול, אבל אנחנו בתקופה מודרנית. נשים מביאות ילדים לעבודה, הגיע הזמן שגם בכנסת נבחרות ציבור יהוו דוגמה ומודל. נשים יכולות להנהיג ולהוביל, גם עם ילדים, זה בסדר".
אחרי שצייצתי בעניין בטוויטר, גיליתי שיש אנשים (לא אשקר – בעיקר גברים), שהרגישו שהשכל זלזלה בהם ובכללים המקודשים, בעצם כך שהביאה את בתה להשבעה. זה המקום להזכיר שפעם היו נשים שניפצו כללים אחרים, שגם בשעתם היו מקודשים. מכירים אחת ווירגי'ניה וולף שתיארה כיצד לא הורשתה להיכנס לספרית מוסד אקדמי ללא ליווי של גבר? כן, נשים בעבר הלא רחוק כלל לא הורשו ללמוד במוסדות אקדמאים, עד שהגיעו כמה נשים חצופות שניסו לשנות כמה חוקים קדושים. לחיי עוד ועוד נשים שמנסחות בחייהן ובמעשיהן פרוטוקולים חדשים.
