בקליפורניה מתנהלת בימים אלו ההצגה השנייה בגודלה בפוליטיקה האמריקנית: ניסיון להדיח את המושל הדמוקרטי גאווין ניוסום. שתי שאלות יעלו בפני המצביעים, אם תצלח הקריאה לערוך משאל על הדחתו: תושבי קליפורניה יתבקשו להשיב אם ברצונם להדיח את ניוסום, ואם כן – מי ראוי להחליף אותו.
השאלה השנייה זקוקה להצבעה פשוטה בלבד: מי שינצח במרוץ, ולו בקול אחד, ייכנס לאחוזת המושל בסקרמנטו וימשול באחת הכלכלות הגדולות בעולם. הקולות הדרושים כדי לכפות הצבעת הדחה כבר הושגו – 2,117,730 חתמו על עצומה רשמית, הרבה מעבר לסף הנדרש על פי חוקי המדינה, כמעט 1.5 מיליון.
קליפורניה היא מדינה פושטת רגל (היא לא מסוגלת לממן את ההתחייבויות האקטואריות שלה) ולא מתפקדת, השבויה בידי איגודי עובדים מממומנים היטב, שלא בוחלים באמצעים כדי להשיג את מטרותיהם. מצוקותיה הרבות נתקלות להתעלמות או לא מאובחנות כלל. עיתונות פוליטית לא קיימת שם כמעט, וגם כשהיא מפרסמת סיפור רלוונטי, לעיתים קרובות היא מדקלמת בחדווה את סיסמאות המפלגה הדמוקרטית.
בעמק הסיליקון שוכנת הבירה החדשה של הפרוגרסיביזם הקיצוני, סמוך לאוניברסיטת ברקלי, המגרש הביתי של משטרת המחשבות. החוף הצפוני של המדינה קוטבי דרמטית לאזור העמק המרכזי, "סנטרל ואלי" – מעוז טראמפיסטי של שדות עצומים ותושבים רגועים. מספרם העצום של חסרי הבית משפיע על כל המדינה, אך בעיקר בלוס־אנג'לס, שמספר מקרי המוות בקרב חסרי הבית שם עלה כמעט בשליש ביחס לשנה שעברה. ייתכן שזה יהיה הנושא החשוב ביותר בקרב המצביעים. הגבול המחורר יציב יותר בסן־דייגו מאשר ממזרח לה, שם המדבר שוכן משני צדי הגבול. באזור הזה התפתחה זירת אסון נוספת, כשהטיפול הרופס של ממשל ביידן בגבול מחמיר את המשבר.
אל התמהיל הקליפורני הזה נכנסת הצבעה על הדחתו של ניוסום – דרושים 50 אחוזים מהקולות ועוד אחד כדי לקבוע שניוסום לא ימשיך לכהן בתפקיד המושל – ולצדה כאמור קרנבל של בחירות בשאלה השנייה.
ארבעה אזרחים כבר הכריזו על כוונתם להגיש מועמדות – קייטלין ג'נר; ראש העירייה הרפובליקני של סן־דייגו לשעבר, קווין פלקונר; חבר הקונגרס הרפובליקני לשעבר, דאג אוסה; לצד המועמד הבלתי נלאה ג'ון קוקס. השגריר לשעבר בגרמניה ריצ'רד גרנל, כיום ממלא מקום מנהל מערך המודיעין הלאומי, עשוי להצטרף למערכה, אך הוא מתמקד לעת עתה בשאלת הדחתו של ניוסום. עד כה שום פוליטיקאי מהמפלגה הדמוקרטית לא הצהיר בפומבי שהוא מעוניין להחליף את ניוסום, אם כי ראש עיריית לוס־אנג'לס לשעבר אנטוניו וילרגוזה, והמועמד לנשיאות לשעבר טום סטייר, מעוניינים בתפקיד. איש לא רוצה לחשוף את הפגיון שלו לפני שקיסר ייכנס לתיאטרון.
יותר מ־130 מועמדים הציעו את עצמם בשנת 2003, בהדחת המושל גריי דייוויס. ארנולד שוורצנגר זכה בתפקיד עם 55 אחוזים מהקולות. הכול קרה מהר מאוד ובאווירה סוריאליסטית. הפעם יהיה טוויסט: בשנה שבה הרייטינג של ערוצי חדשות בכבלים מצוי בקריסה, הצבעת ההדחה תהיה עבורם מתת אל, בחסות טוויטר. וירג'יניה וניו־ג'רזי מקיימות גם הן השנה בחירות לתפקיד מושל, אך שום דבר אינו משתווה לקליפורניה.
הסוד לניצחון במרוץ לא יהיה לתקוף את ניוסום על ארגון מסיבה במסעדה היקרה ביותר במדינה בזמן שאזרחיו היו בסגר חונק, וגם לא על רכבת ההרים של סגירת הכלכלה ופתיחתה מחדש שוב ושוב בשנה האחרונה.
מי שיכבוש את השיח יהיה מועמד שמוכן להשתמש במערך סמכויות החירום כדי למצוא דרך להתמודד באופן אנושי אך מקיף עם חסרי הבית, המונים ככל הנראה קרוב ל־70 אלף במחוז לוס־אנג'לס בלבד. רוב בתי הספר הציבוריים סגורים או מקיימים "לימודים היברידיים", וחברות רבות עוזבות את המדינה ומהגרות מזרחה.
מי מהשואפים לכתר יכול להתמודד עם מפולת הצרות של המדינה שירדה מגדולתה? שוורצנגר הבטיח לעשות זאת בשנת 2003. זה לא הצליח. המדינה חזרה במהירות לנורמה הדמוקרטית העמוקה שלה. הפעם? הגורל מעדיף את הנועזים.
