דורך ברגל שמאל: שובו של הלוויתן?

דרכו הפוליטית, כנגד הרוח, של חיים רמון, יכולה הייתה להתאים לשירו הידוע של דן אלמגור "חיימקה שלי": "כל החיילים דורכים ברגל שמאל, רק חיימקה שלי דורך פה בימין!". אלא שבשיר חיימקה אכן "דורך ברגל הנכונה!", ואילו רמון התעקש בכל שנותיו הרבות והמרתקות בפוליטיקה לדרוך דווקא ברגל שמאל, כפי שהוא מעיד בספרו האוטוביוגרפי: "החזון שליווה את כניסתי לפוליטיקה… הפסקת הכיבוש".

רמון פורש בספרו את סיפור חייו, מאז הולדתו ביפו להורים שהתחתנו ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, דרך ילדותו ב"שטח הגדול" ובים של יפו, ועד לתפקידיו הבכירים בממשלות ישראל. לא ברור מהן הסיבות האישיות שהובילו את רמון לכתוב ספר זה. אם בכוונתו לשוב לפוליטיקה ולהיות חלק ממקבלי ההחלטות, הרי שתפיסתו המדינית עלולה להרתיע. גישתו למאבק בגרעין האיראני, וחלקו יחד עם פרס בטרפוד התקיפה הישראלית שתוכננה ב־2012; יוזמת גדר ההפרדה שלו שהפכה אותו ל"מר גדר", כמו גם חלקו בתכנית ההתנתקות – אינן מבשרות על גדולות ונצורות שיצמחו למדינה בתחום המדיני־ביטחוני אם ישוב לממשלה. כל אלו אינם מעוררים פליאה, לאחר שרמון מעיד כיצד אמר לו יצחק רבין במוצאי שבת, 4.11.95, "תראה, אני לא אהיה ראש ממשלה לנצח… אתה יכול להיות מועמד ראוי…".

נתניהו הגן על תפקיד היועץ

כמעט שליש מהספר עוסק במערכת המשפט בישראל ובמשטרת ישראל, אשר גם רמון סבל מנחת זרוען. כזכור, ב־2006, כאשר רמון כיהן כשר המשפטים, הוגש נגדו כתב אישום בחשד לביצוע מעשה מגונה ללא הסכמה, בעקבות תלונתה של קצינה צעירה כי השר נישק אותה. רמון מתאר את הוויה־דולורוזה שעבר ואת המאמץ החריג להרשיעו ולהפריז באופייה של אותה נשיקה, לטענתו בשל היותו איום על הפרקליטות. על אף המשקעים האישיים שנותרו אצלו ממסע הציד שנוהל נגדו, אין הכרח לראות במאבקו של רמון סגירת חשבון.

להפך, מבחינת סדר הדברים יש לראות במאבק זה, שרמון מתנדב לעמוד בראשו באופן לא רשמי, המשך לבקשתו מראש הממשלה אהוד אולמרט לכהן כשר משפטים בממשלתו. בקשה זו נבעה מאמונתו ש"מערכת המשפט זקוקה לביקורת מדויקת ואמתית… האיזון בין שלטון העם באמצעות נבחריו לבין בית המשפט העליון… הופר". התוצאה של כוונותיו ותוכניותיו של רמון הגיעה בדמות מסע ציד שבו "מערכת אכיפת החוק לא בחלה בשום אמצעי כדי לגרום לסילוקי ממשרד המשפטים".

רמון היה גם בין אלה שניסו ב־2007 לקדם את הצעת שר המשפטים דאז פרופ' דניאל פרידמן, לפצל את תפקיד היועץ המשפטי. לדבריו, "מי שסיכל את היוזמה היה בנימין נתניהו", שאולי יערוך פעם חשבון נפש על צעדו זה. לעומת זאת, רמון אינו מבחין בחלקו שלו במהפכה השיפוטית, שהתגברה לאחר קבלת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ב־92', ושבה היה לו תפקיד קריטי, כפי שכתב לו אחד מיוזמי החוק אוריאל לין: "ללא המנהיגות שלך לא היינו יכולים לעשות זאת". רמון לא שם לב לפרדוקס שנוצר, כאשר הוא מנהל מאבק באקטיביזם השיפוטי שהוא עצמו היה שותף להיווצרותו.

שותף נוסף לאקטיביזם השיפוטי הוא דן מרידור, שכיהן כשר המשפטים בממשלת שמיר, והגדיר לאחר מעשה את העברת החוק במילים "מהפכה קונסטיטוציונית". בעניין החוק תוהה רמון: "האם מרידור הונה את חברי הכנסת? ישפוט הקורא". אך לא ניתן להבין אם הוא כולל גם את עצמו בין אלו שהולכו שולל. זוהי תופעה נדירה בספר, שכן רמון אינו נמנע מלחשוף את שגיאותיו, כמו למשל חלקו ב"תרגיל המסריח" משנת 90'. תופעה נדירה אך לא בודדת. גם בפרשת גלעד שליט מתעלם רמון מחלקה של ההתנתקות בהיווצרות הכשל הביטחוני שהוביל לחטיפה, ומן הקושי באיתורו של החייל בשטח שממנו נסוגה ישראל.

מעמד פועלים אמיתי

מאבקו של רמון בהסתדרות, שגולת הכותרת שלו הייתה חוק ביטוח בריאות ממלכתי, קנה לו יריבים רבים מבית, בתוך מפלגת העבודה. אם מנסים להבין כיצד הידרדרה העבודה למקומה הנוכחי בפוליטיקה, אפשר לאתר את אחת הסיבות לכך בתגובתו של יצחק בן־אהרן, ממנהיגיה המיתולוגיים של התנועה, להצעתו של רמון להפריד את קופ"ח כללית מההסתדרות.

"כאשר התכנסה ועידת מפלגת העבודה", מספר רמון, "בן־אהרן עלה לבמה… מבלי לנקוב בשמי… הרעים בקולו: 'מה ה'יאפי' הזה מבין בעבודה ובמצוקתם של אנשים עובדים? הרי הוא ילד שמנת שנולד עם כפית זהב בפה!' אני ילד שמנת?… אני מניח שבן־אהרן לא פגש מימיו אנשים כמו אבי. אבי פוטר מעבודתו ב־1966 בעת המיתון הגדול, ונזרק לרחוב… אבי קשה־היום וחבריו הפועלים נשאו על כתפיהם השחוחות את המנגנון ההסתדרותי על אלפי פקידיו ועסקניו… אבי מת כי לא נשארה לו סיבה לחיות" (213־210).

תיאור מכמיר לב זה של רמון יוצר אמפתיה לאיש והערכה ליכולתו להגיע משום מקום אל מרום הפוליטיקה בישראל. דבריו של בן־אהרן מבטאים את הניתוק והסיאוב האופייניים למפא"י, ברוח דבריו של רבי יהושע לרבן גמליאל בסוגיית תנורו של עכנאי: "אוי לו לדור שאתה פרנסו".

עם זאת, יש לציין כי רמון עצמו, בתפיסתו האידיאולוגית השמאלית, שבעטיה נדחק למקום ה־50 לקראת בחירות 81', גרם למפלגה נזק רב יותר. על חלקו בהסכם אוסלו הוא כותב: "רבין ניצל את מגעי עם [אחמד] טיבי כדי לבדוק את עמדת אש"ף, ואילו ערפאת ואבו־מאזן בדקו באמצעות טיבי אם רבין אכן עומד מאחורי ההסכמות המתגבשות באוסלו… שמחתי על תרומתי הצנועה למהלך ההיסטורי".

האמונה של רמון בהסכם אוסלו גרמה לו למצוא את האשם בכישלון ההסכם דווקא בצד הישראלי. דוגמה לדבקותו בהסכם מופיעה תחת כותרת משנה "שכתוב ההיסטוריה: המאבק על התודעה", אשר בה רמון חוזר על דברים שפרסם ב"מקור ראשון" במלאת 25 שנה להסכם אוסלו. הוא שב וטוען כי מספר הפיגועים ביש"ע ירד באופן דרמטי, בשיעור של 70 אחוזים, מאז נחתמו הסכמי אוסלו, ותומך את טענתו בטבלאות של צה"ל המפרטות את מספר אירועי הפח"ע שהתרחשו ביש"ע בשנים 1999־1990. גם אם הנתונים שנמסרו לרמון נכונים, הם אינם עוזרים לאלפי חללי אוסלו ובוודאי שאין בהם נחמה למשפחות השכולות. הטבלאות הללו גם תומכות באמירתו של עוזי לנדאו לאחר בחירות 96' שבהן נבחר נתניהו לראשות הממשלה, כי בכירי צה"ל הם שפוטים של הממשלה הקודמת.

טענת רמון ש"בשנות שיתוף הפעולה הביטחוני שנוצר בעקבות הסכמי אוסלו, מספר הנפגעים הישראלים היה נמוך ממספר הנפגעים לפני הסכם אוסלו", מעלה מן האוב את הבדיחה הפולנית: "מהו הדבר שקשה ביותר לחזותו מראש במשטר הקומוניסטי? העבר". עצוב להיווכח שאפילו רמון, אשר נלחם במנגנון ההסתדרותי של מפלגת העבודה ויכול לו, לא שכח את השיטות הבולשביקיות האופייניות של מפא"י.

סכנת אהוד ברק

תמיכתו האדוקה של רמון בהסכם אוסלו, שבו כזכור נמסרה האחריות הביטחונית ביש"ע לאש"ף, יכולה להסביר את גישתו בעניין הגרעין האיראני. גישה שניתן לסכמה בהצעתו "להבטיח שהאמריקאים יקבלו את העיקרון ולפיו כל התקפה גרעינית על ישראל תיחשב כהתקפה על ארה"ב". מסתבר שגם מול איום קיומי זה מציע רמון להסתמך על גורמים חיצוניים ולא על עצמנו בלבד. עם כל ההבדל שבין הסתמכות על אש"ף להסתמכות על ארה"ב, ניתן למצוא מכנה משותף המגדיר את תפיסתו הביטחונית. זוהי תפיסה המנוגדת לאתוס ההגנה העצמית שהתפתח עוד בטרם הקמת המדינה, ושנמצא בבסיס מטרתו של צה"ל. אתוס זה נישא בפיהם של מנהיגי העבודה לדורותיהם, עד שהגיע יצחק רבין והפך אותו להיסטוריה. רמון החרה החזיק אחריו, ולא על כך תהיה תפארתו.

עם זאת, אין לקחת מרמון את חלקו בהעברת ההחלטה בממשלת אולמרט להפציץ את הכור הסורי ב־2007. בפרשה זו חושף רמון את הסכנה שנשקפה למדינת ישראל מאהוד ברק. ברק קיווה להחליף את אולמרט בתפקיד ראש הממשלה, ולכן לא בחל באמצעים לנסות לזקוף לזכותו את תקיפת הכור, כולל דחייתה למועד שבו יהיה הכור חם. במסגרת הדיונים בנושא ביטל ברק את טענתו של רמון בעניין עיתוי התקיפה. אפשר לדמיין בחלחלה מה היה קורה לתושבי רמת הגולן אילו הייתה ישראל מפציצה כור גרעיני פעיל.

לעומת תפיסתו המדינית־ביטחונית, ניצב רמון, הפרלמנטר והפוליטיקאי הממולח, כמעט לבדו במחנה השמאל כמגן הדמוקרטיה הישראלית. הכוונה כמובן למלחמתו בשלטון הפקידים והמשפטנים שאותו הוא מכנה "סמכות ללא אחריות ואחריות ללא סמכות", ושבו נתקל עוד בהיותו שר הבריאות בממשלת רבין. מאבקו זה נותן עוד נקודת זכות במאזן שבין התקווה לחשש מחזרתו לפוליטיקה. מלחמתו הדון־קישוטית אינה נובעת מוונדטה אלא מתוך דאגה לעתיד המדינה, שנפלה בידיה של אוליגרכיית לבלרים וקונסיליירים. אף כי ידוע לרמון מחיר המאבק הזה, הוא אינו נרתע ואינו מרפה.

כדי לבלום את התחזקותו של שלטון הפקידים, שתואר בין השאר במאמרו של רן ברץ בעיתון זה ("המנצחים האמיתיים", יומן 19.3.2021), יש מקום להציע לנתניהו לקרוא לרמון להצטרף לממשלתו. אם יש מישהו שהוכיח יכולת ואומץ להיאבק במנגנונים מסואבים, זהו חיים רמון. יש סיכוי כי רמון יצליח גם הפעם להשיב את המשילות לממשלה, ואולי אף לשחרר את המדינה מלפיתתה של מערכת המשפט. אם יימצא לרמון תפקיד שכזה, יש לקוות כי הפרקליטות לא תגלה בוקר אחד שהוא וחבריו סחבו מהשטח הגדול ביפו כמה קרשים למדורה של שבט הצופים.

נגד הרוח
חיים רמון

ידיעות ספרים, 2020, 645 עמ'

 

ספרו של ד"ר יהודה שלם, "עוז לתמורה", הבוחן את השפעתו של עמוס עוז על החברה הישראלית בתפיסת הסכסוך הערבי־ישראלי בין השנים 67'־93', עתיד לראות אור בהוצאת כרמל.