כמה עמודים לתוך הספר הרגשתי איך מנסח ויזלטיר את תחושתי בנוגע לספרו ושיריו: פנקס הסונטות הוא ספר למשוררים, והלוואי וכל קוראי השירה יזכו לו: "אֲנִי מְבַזְבֵּז שִׁירִים עַל מְשׁוֹרְרִים. / שִׁירִים שֶׁבָּאוּ לְהִקָּרֵא עַל־יְדֵי אֲנָשִׁים, / לְהִטָּעֵם בִּלְשׁוֹן אָדָם, / מְשׁוֹרְרִים אוֹכְלִים אוֹתָם".
את מאיר ויזלטיר, חתן פרס ישראל לשירה ומתרגם נפלא שחגג שמונים לאחרונה, לא צריך להציג בפני הקורא העברי, אבל את הסונטה, צורת השיר הקלאסית, המדויקת והמהודקת, המאפשרת לכותב אותה ללטש רעיונות לגביש של מילים וצליל – למרבה הצער כן. הסונטה היא שיר קטן בן ארבע־עשרה שורות, הנענה לכללים מהודקים של גיבוש תוכני וצורני. הורתה בסיציליה של המאה ה־13 ומאז היא נכתבת בכל שפה, כאשר כל משורר מוסיף עליה וריאציות משלו. מהסונטה הפטררקית, השייקספירית, הפושקינית, ועד לסונטות הנפלאות המוכרות לקורא העברי שכתבו לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי, יהודה עמיחי ודורי מנור.
"פנקס הסונטות" הוא ספר המרכז שישים וארבע מהסונטות שכתב ויזלטיר. לאורך שישה עשורים הוציא תחת ידיו שירה חדשנית, היונקת במובהק מהמרדנות הפואטית והפוליטית של המודרניסטים האנגלים כעזרא פאונד וט"ס אליוט, אבל מעולם לא זנח את הצורה הקלאסית של הסונטה. זוהי אינה רומנטיקה, אלא הכבוד העמוק שהוא רוחש לשירה והמודעות העמוקה שלו כמשורר לתרבות שקדמה לו. המודעות הזאת, לא פחות מהסונטות הנפלאות שלו – שוויזלטיר נע בין הווריאציות שלהן בשליטה מופלאה – היא לטעמי המוטיב המרכזי של הספר, שכולו מחוות אהבה לתרבות, מהנגינה עד לפיסול.
זו אינה שירה מעודנת וקלה לעיכול בלבד. אך גם הגסות שבה, שמקשה עלי בדרך כלל לאהוב את שיריו של ויזלטיר, כמו מתעדנת דרך צורת הסונטה. נראה כי הכלוב המהודק של התבנית מביא את דקות הרגש של השיר – שוויזלטיר ככותב חכם מצליח להסתיר אותה במרבית יצירותיו – לשיאו. כמה מהשירים היפים ביותר בספר – משירים פוליטיים נוקבים, שבהם הרגש הכואב גובר על הטיעון ומזקק חוויה נוראה ועד לשירי אהבה ופרידה מאהובה, כמו זה המצורף להלן – הם אלה שבהם ניצב הרגש חשוף דווקא משום שהוא כתוב בתבנית הדוקה כל כך.
זהו ספר לאוהבי שירתו של ויזלטיר ובעיקר לאוהבי שירה, לאלה היודעים להעריך את הפואטיקה לא רק כמבע של רגש אלא בעיקר כמעשה אמנות.
יָדוּעַ, הַמֵּתִים נוֹרָא כְּבֵדִים. / נוֹשְׂאֵי הָאֲלוּנְקָה אֶל פִּי הַבּוֹר / חָשִׁים בָּהֶם כְּבֵדִים לְלֹא נְשׂוֹא. / אֲבָל אֲנִי, עַד סוֹף יָמַי אֶזְכֹּר / כַּמָּה קַלָּה נִרְאֵית אַחֲרֵי מוֹתֵךְ, / דַּקּוֹת סְפוּרוֹת אַחֲרֵי – כֹּה קַלִּילָה / שֶׁדַּחַף מְשֻׁנֶּה נָחַת עָלַי / לָשֵׂאת אוֹתָךְ עַל הַיָּדַיִם, כְּמוֹ יַלְדָּה / שֶׁנִרְדְּמָה לָהּ בַּכֻּרְסָה מוּל הַמַּקְלֵט / כְּשֶׁהַשִּׁדּוּר עַל הַמִרְקָע נִמְשָׁךְ, נִמְשָׁךְ, / בְּרֵכָה וְיַעַר וּמָעוֹף רוֹטֵט / שֶׁל בַּרְוָזִים, שֶׁל בַּרְוָזֵי הַבָּר – / הֵם בְּדַרְכָּם אֶל מְקוֹמָם עַכְשָׁו / אֶל הַמָּחוֹז הַמְעֻרְפָּל שֶׁל הֶעָבָר.
פנקס הסונטות
מאיר ויזלטיר
הקיבוץ המאוחד, 96 עמ'
