ספרו החדש של גדי טאוב הוא קריאת קרב מעמיקה ובהירה להגנת היסודות העממיים של המשטרים הדמוקרטיים, ובראשם העיקרון של ריבונות העם באמצעות ממשלה נבחרת. לכאורה העיקרון הזה איננו זקוק להגנה, והוא בגדר של אמת שהכל מודים בה, אבל לאמיתו של דבר הוא נתון כיום למתקפה גלובליסטית משולבת. טאוב נטל על עצמו לחשוף את הזיוף בעמדותיו של מחנה "העריצות הנאורה", התוקף הגותית, פוליטית, תרבותית וחברתית את המשטר הדמוקרטי ואת מדינת הלאום, ביתה של הדמוקרטיה, שלא נמצא לו ואף לא יימצא לו תחליף.
המתקפה המקיפה הזאת מוסווית כעמדה דמוקרטית. אולם מטרתה לרוקן מתוכן את העיקרון של ריבונות העם באמצעות דמוקרטיה ייצוגית, ולכונן משטר של מומחים שאינם חייבים בדין וחשבון לנתינים, של תאגידים בינלאומיים תקיפים ושל מוסדות בינלאומיים אוליגרכיים, לא־פוליטיים כביכול. האופק האוטופי הרחוק של משטר כזה הוא שלטון קוסמופוליטי שאיננו אחראי בפני "ציבור" כלשהו, אבל גם שלבי ביניים כמו האיחוד האירופי, מערכות משפט הפולשות ללא איזון לתחומם של נבחרי הציבור, מדינות לאום דמוקרטיות מוחלשות והסדרי סחר ומטבע השוללים את ריבונותן – כל אלה יכולים להיחשב לתכליתה של המתקפה הגלובליסטית על העיקרון של ממשל בהסכמת הנמשלים.
טאוב מותח בספרו ביקורת נוקבת על הפוליטיקה הבירוקרטית והתאגידית הלא־ייצוגית, ועל הנדסת התודעה המתבצעת בשירותה באמצעות צנזורה אידאולוגית, שיבושי היגיון ועיוותי שפה. באזמל חד הוא מנתח את הסוואתן של כל אלה במלל ליברלי ואינדיווידואליסטי, רב־תרבותי ועל־מגדרי משחרר כביכול.
זהו כתב פולמוס חריף, מנומק, ידעני ורחב ביריעה האינטלקטואלית שלו – אך עצמאי ברוחו וללא קידות חן ל"סמכויות" מדעיות – נגד מה שטאוב מכנה "הליברליזם האנטי־דמוקרטי" וההבניה הריכוזית והשתלטנית של החברה והתרבות בעולם ובישראל. הספר הוא תרומה רבת ערך לשיח הציבורי בישראל, והוא ממקם את הדיון המשטרי־חוקתי שלנו בהקשריו הכלליים במדינות הפוסט־תעשייתיות.
לפיתה של צדקנות מוסרית
הייתה לי החוויה האינטלקטואלית לקרוא את הטיוטות של המסע הרעיוני המטריד הזה. בתרבות ההתמחויות הרווחת, רבים נרתעים משכמותו. שהרי מי מאיתנו יכול להיות בעת ובעונה אחת היסטוריון, איש מדע המדינה, פילוסוף, כלכלן, משפטן וסוציולוג בעל סמכות, שיוכל להתבונן מנקודות ראות מקיפות בכל הנושאים שהספר נדרש להם? אבל הרתיעה שלנו מהתבוננות רב־תחומית גורמת לנו לאבד את יכולתנו להתמצא בסביבתנו הקרובה והרחוקה. מהלכיו רחבי היריעה של טאוב נובעים אפוא בדיוק מכאן, מסירוב להסתחרר ולאבד את הדרך, מפאת גודש מידע ומומחיות שאיבדה את ההקשר והתמקדה יתר על המידה, עד לכדי טשטוש.
"נייחים וניידים" ממשיך את "המרד השפוף", ספרו רב־התהודה של טאוב, שניתח כמעט בזמן אמת את הגירת הרעיונות הפילוסופיים הפוסט־מודרניסטיים מאירופה ומצפון אמריקה אל ישראל בשנות התשעים, והיה בשעתו ספר חובה לילידי שנות השישים והשבעים, אך לא רק להם. ב"מרד השפוף" ביקש טאוב להסביר לקוראים בני דורו מדוע התרבות שנולדו לתוכה נראית להם מבוך חסר פשר שהם אינם יכולים להתמצא בתוכו; לבאר להם את החבלה (ה"דקונסטרוקציה") שחוללה בה הפילוסופיה הפוסט־מודרניסטית ואת הסבל האנושי האופייני ל"מצב הפוסט־מודרני", שהוא גם מוקד הכתיבה הספרותית־עיונית של טאוב ("אלנבי", "נגד בדידות"). לעומת זאת, ב"ניידים ונייחים" הוא דן בתוצאות הפוליטיות והחברתיות מיישומיה החלקיים של הפילוסופיה הזאת.
אמנם גם שני הפרקים המסיימים של הספר הנוכחי עוסקים בנזקי הרלטיביזם הפוסט־מודרניסטי. הפרק הרביעי של הספר נסב על פוליטיקת הזהויות ועל ההתקפה על מושג האמת והתנייתו בהבניה חברתית, ששורשיה במרקסיזם, אבל הרבה יותר באינדיווידואליזם אמריקני רדיקלי. בפרק החמישי והאחרון של הספר מצביע טאוב על המשבר התרבותי שחוללו הפוסט־מודרניזם ו"התקינות הפוליטית" הצנזוריאלית שהשתלשלה ממנו, ומאיימת לחנוק את התרבות בלפיתה של צדקנות מוסרית דכאנית מצד אחד, ורלטיביזם קוגניטיבי ומוסרי ש"הכל הולך" על פיו, מצד אחר.
אבל את עיקר הדיון בספר מקדיש טאוב לתוצאות הכלל־חברתיות של מה שניתח ב"מרד השפוף": הפירוק וההבניה הפוסט־מודרניסטיים של הפוליטיקה, המשפט, החברה, הגבולות, הסחר והכלכלה בארצות הדמוקרטיה, לרבות ישראל, בעשורים הבאים. מכלל התחומים האלה, הדיון של הספר בכלכלה ובסחר – שני בסיסים חשובים ביותר, המתנים את שאר התהליכים הנדונים בו – הוא הפחות מפותח. החיסרון העיוני הזה פוגע בדיון של הספר על תפקיד ה"ימין" וה"שמאל" בהתפתחות הגלובליזציה ועמידתם כלפיה כיום. נחזור לזה בהמשך.
חופשיים מזהות לאומית
מבנה הטיעון של הספר נע בין דיון כללי בחברות הפוסט־תעשייתיות בכללן, לדיון במקרה הישראלי שלנו. הפרק הראשון פורש את הטיעון המוביל את הספר, ועוסק אך מעט בישראל. לטענת טאוב, ערעור הדמוקרטיה הייצוגית וערעור הסולידריות הלאומית, המלכדת את החברות הדמוקרטיות ומתנה את תפקודן, אינם רק מפעל של תאגידים ושל מבני כוח חוצי־לאומים אחרים, או רק תולדת אידאולוגיות קוסמופוליטיות. הערעור גם נישא סוציולוגית על כנפיה של קבוצה מתרחבת של "ניידים", בעלי מקצועות חופשיים או בעלי הון, פיננסי או אחר, שאינם תלויים לשם מחייתם וקיומם החברתי־תרבותי ב"כַּר" טריטוריאלי ותרבותי־לאומי מסוים שהם חייבים לחיות בתוכו.
"הניידים" חופשיים מתלות בכַּר כזה, כלומר אינם זקוקים לזהות לאומית ולהגנה של ריבונות דמוקרטית בטריטוריה מוגדרת, ולכן הם תומכיו ומפיציו הטבעיים של הגלובליזם. טאוב מצביע אפוא על נושא מעמדי לגלובליזם, והוא עושה זאת בעקבות זיגמונט באומן, דייוויד גודהרט ואחרים, אבל טווח הטיעון שלו רחב ועמוק מטיעוניהם.
זה מהלך ניתוחי דומה לזה של תיאורטיקנים מהמאה ה־19, אשר "גילו" את הפרולטריון שיישא את חזון השחרור החברתי. ההבדל "הקטן" הוא שמעמד הפועלים היה אמור להרחיב את החירות הפוליטית לכדי חירות חברתית־כלכלית, ראשית הודות לאינטרסים החיוניים שלו בהרחבה כזאת, ושנית הודות לדמוקרטיה הפוליטית שהקנתה לו כוח פוליטי לקדם הרחבה כזאת. כאן, ממש להפך, מדובר בצמצום הכוח הפוליטי של השכבות הנמוכות בחברה, פועלים ואחרים. מעמד "הניידים" נועד לשאת על גבו תהליך דיסטופי, נסוג לאחור תחת מסווה של קדמה, של דחיקת החירות הפוליטית. הוא יקדם השתלטות פוליטית על גורל "הנייחים" – הבזויים (Deplorables) לפי קלינטון או הנותרים־מאחור (Clingers) לפי אובמה. מי ששמירת האינטרסים שלהם תלויה בכך שהשלטון לא יוכל לפעול ללא הסכמתם, קרי בריבונות האזרחים, ידוכאו פוליטית ולכן חברתית־כלכלית.
אי אפשר להפריז בחשיבות הטיעון. מגיבים אחדים נחפזו להצביע על יוצאים מהכלל, למשל השחורים "הנייחים" התומכים בזרמים הגלובליסטים בארה"ב, ותמיכתם משבשת לכאורה את הקישור של האבחנה הסוציולוגית הזו, למאבק אידאולוגי בין גלובליזם ללאומיות עממית (פופוליזם). אבל אלה בבחינת דיוקים שאינם שוללים את תוקף הניתוח. הרי ברור שהוא אינו מנבא חד־חד־ערכית התנהגות אלקטורלית. יוצאים מהכלל אינם שוללים את הזיקה הברורה בין החלוקה הסוציולוגית ל"ניידים" ו"נייחים", ובין החלוקה הפוליטית לגלובליסטים ופטריוטים לאומיים.
ניתוחו של טאוב את מה שמכנים בהסתייגות פופוליזם, וראוי יותר לכנותו לאומיות חברתית־כלכלית, מערער את תוקף ההגדרות המקובלות ל"ימין" ו"שמאל", שהמיזם הגלובליסטי עיוות לחלוטין. לכאורה ה"שמאל" גלובליסטי וה"ימין" לאומי. אלא שאנחנו מכירים דוגמאות של "שמאל" אנטי־גלובליסטי: באירופה, למשל, או שרידי השמאל הציוני בארץ. מצד שני בולט מאוד ה"ימין" הגלובליסטי, כמו הניאו־ליברלים בארה"ב. אמנם טאוב לא מיצה את הנושא בספרו, כמו שנראה בהמשך, אולם הוא מצליח להראות בבירור שההתפתחויות סביב הגלובליזציה ערערו במידה רבה את תוקפה של החלוקה בין "שמאל" ו"ימין" חברתיים.
מִשפּוּט הזירה הפוליטית
סוגיות ההגירה ושתלטנות המשפטנים מביאות את טאוב לדיון ישיר בבעיותיה העכשוויות של ישראל בפרקים השני והשלישי. במשבר ההגירה בעולם ובישראל נחשף במידה רבה תוקף הזיקה בין החלוקה ל"ניידים" ו"נייחים" ובין העימות של הגלובליסטים עם הלאומיים. בענייני ההגירה הגלובליסטים תוקפים את הגבולות במדינות הלאום, ואת יכולתן לשמור על זהותן ועל האינטרסים של תושביהן. לא רק הגבולות מותקפים, אלא גם המושג הממלכתי (קרי הרפובליקני) של האזרחות. עצם הרעיון שהאזרחים הם בעליה של מדינת הלאום ומשתייכים אליה, נשלל בתפיסה הגלובליסטית שלפיה השתקעות בארץ כלשהי היא זכותו של כל מהגר עבודה.
ההתקפה על רעיון הבעלות והשיוך, המכונן את תפיסת האזרחות הרפובליקנית, נידונה גם בפרק העוסק במִשפּוּט הזירה הפוליטית. בניתוח מפורט ומנומק לפרטיו מראה טאוב כיצד בעלותם של האזרחים על מדינתם באמצעות בחירת נציגים נשללת בהדרגה באמצעות השלטת הפרקליטים, היועצים המשפטיים והשופטים על ענייניו של הציבור, על חשבון סמכותם של נציגיו הנבחרים.
טאוב חושף את זיקת העומק בין הרלטיביזם הפוסט־מודרניסטי ובין גישתו הפרשנית של אהרן ברק, מחולל השלטת המשפטנים בישראל. נורמות הפרשנות שלו הקנו לשופט עליונות מוחצת על המחוקק ופתחו פתח לגחמות פרשניות באמצעות מבחני "הסבירות", "המידתיות" ו"התכלית הראויה", להבדיל מהתכלית הכתובה. בצירוף זכות עמידה מורחבת וסמכויות היועץ המשפטי המגיעות עד מעמד של "רשות רביעית", התוצאה המשוקללת היא כרסום חמור ביכולתם של האזרחים הישראלים לשלוט בגורלם הקיבוצי.
זהו הפרק הדרמטי והקודר ביותר בספר. ניכרת תחושת הדאגה והדחיפות המניעה את המחבר לקרוא לרפורמות מעמיקות ביחסי הכוח בין הרשויות בישראל. ההחלטה השערורייתית האחרונה של בג"ץ לדון בתקפותו החוקתית של חוק הלאום היא שפל נוסף במשבר, ומבטאת בבהירות את שני רכיביו: נטילת כוח שלא כדין לידי השופטים, והתקפה על בסיס מדינת הלאום באמצעות המִשפּוּט.
באשמת מדיניות הימין
טיעון היסוד של הספר, הכורך את האינטרסים החיוניים של המוגדרים "נייחים" עם השמירה על ריבונות העם באמצעות ממשלה נבחרת, נשען בעיקרו על הזיקה הלוגית וההיסטורית בין לאומיות לדמוקרטיה. את הדיון על יחסיהן לא נכון לפתוח בסתירות שביניהן, למשל בשאלות כמו מעמדם של מיעוטים או זכויות הפרט, אלא דווקא בהתניה ההדדית הקיימת ביניהן.
הדיון חייב לצאת מן העובדה שלמעט יוצאים מהכלל המוסברים בנסיבות ייחודיות, הדמוקרטיה תלויה בלאומיות, ולכן גם באה לעולם יחד עמה, שכן הלאומיות מספקת לדמוקרטיה את הקולקטיב הקרוי "עם", הריבון שההשתייכות אליו מאפשרת לבני האדם לפעול כבעלים־משותפים במסגרת הדמוקרטית. ומצד שני, גם הלאומיות תלויה בדמוקרטיה, שכן הדמוקרטיה היא המנגנון הפוליטי שמכוחו עם מסוים יכול להיות הבעלים של מדינת לאום. דיקטטורות הן מדינות לאום פגומות ביותר, שכן ה"לאום" בהן איננו באמת הריבון או הבעלים של המדינה. ההתניה ההדדית בין הדמוקרטיה ללאומיות היא סיבת העומק לכך שהמתקפה הגלובליסטית על מדינת הלאום היא מתקפה על המשטר הדמוקרטי עצמו.
נקודת התורפה בספרו של טאוב מצויה בהקשר החברתי־כלכלי של התקוממות "הנייחים" נגד הסדר הגלובליסטי. אין להבין את ההתקוממות הזאת אלא כהתקוממות מאוחרת נגד השלכותיו המפרקות של המיזם הנאו־ליברלי של "הימין" החל משלהי שנות השישים וביתר שאת מסוף שנות השבעים. פירוק הסדרי המטבע, גלובליזציה של הכלכלה, ההון והסחר, עצמאותם של הבנקים המרכזיים, דחיקת רגליהן של מדינות הלאום ונִטרוּל השפעתם של הבוחרים, נפגעי המדיניות הניאו־ליברלית, ובראש וראשונה נפגעי הצמצום בהסדריה של "מדינת הרווחה" – כל אלה רכיבים מרכזיים של מדיניות הימין באותם עשורים.
החברה המופרטת, שלא לומר מפורקת, שדחקה לשוליים את מי שטאוב מכנה "נייחים", היא מעשה ידיו של "הימין", שהכתיב את המציאות בעשורים האחרונים בארצות הדמוקרטיה והביס את "השמאל". גם תופעות חשובות מאוד לניתוח של טאוב, כמו הרלטיביזם הפוסט־מודרני, הן נגזרות של הניאו־ליברליזם או "ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר", כדברי פרדריק ג'יימסון. הערכת המשמעות של העובדה הזאת מצריכה בחינה מחדש של היחסים בין הלאומיות, הגלובליזם, ה"ימין" וה"שמאל" בפוליטיקה, בחברה, בכלכלה ובתרבות של המדינות הפוסט־תעשייתיות.
נייחים וניידם
מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית
גדי טאוב
סלע מאיר, 2020, 224 עמ'
פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
