שלושה אבות: "הייתי ממשיך את החיבוק הזה"

היינו מחזור קטן ואינטימי בישיבה תיכונית חדשה יחסית בקרני־שומרון, אי־אז באמצע שנות התשעים. שתי כיתות, ארבעים חבר'ה. כמתבקש מהגיל, הלימודים לא היו הנושא המרכזי שהעסיק אותנו. בעיקר למדנו שם להיות חברים. ואיך שהיינו חברים.

ישי שכטר היה הראשון מהמחזור שהתגייס, הראשון שסיים קורס מ"כים, הראשון שהפך לקצין קרבי. הראשון שנפל. ב־10 ביוני 1996, כ"ג סיוון תשנ"ו, נהרג ישי בקרב בלבנון, כשהוביל צוות של חה"ן נח"ל שבפיקודו. כולנו שירתנו אז בצבא, כולנו קיבלנו את הבשורה המרה מהחמ"ל בבסיסים שבהם שירתנו, ומרחבי הארץ התאספנו לבושי מדים להלוויה ביישוב קדומים. מהר מאוד, מהר מדי, התברר שלסיטואציה הקשה הזו של קבירת חבר עוד נצטרך להתרגל.

רק שבעה חודשים חלפו, ושוב בשורת איוב החרידה את כולנו. ב־8 בינואר 1997, כ"ט בטבת תשנ"ז, נהרג אורי ביטון. גם הוא בקרב בלבנון. גם הוא נחלאווי. גם הוא נקבר בקדומים. שוב התייצבנו כולנו במדים בחלקה הצבאית הקטנה, שוב כומתות ירוקות בהירות מזילות דמעה, שוב משפחה שהכרנו טוב כל כך, שאיבדה את היקר לה מכול.

אחרי ההלוויה של אורי התאספנו בבית של שילה לוי, והעלינו זיכרונות משני חברינו שנהרגו בהפרש כה קצר זה מזה. פחות מחודש לאחר מכן, ב־4 בפברואר 1997, כ"ח בשבט תשנ"ז, נהרג שילה באסון המסוקים.

עשרים וחמש שנים חלפו. התחתַנו, נולדו לנו ילדים, ושלושת החברים נותרו בני עשרים וקצת. כמה שנים לאחר מכן, ב־2004, נוסף לרשימה הכואבת של המחזור גם רועי ארבל, שנרצח בפיגוע ירי סמוך לטלמון.

הרב גד לוי: "לקראת השלושים לנפילת ישי, שילה כתב מכתב למשפחת שכטר. הוא בעצם הדריך אותם להתמודד עם הכאב. זו בעצם הייתה הדרכה וצוואה בשבילנו"

בתחילת השבוע נחנכה פינת הנצחה לנופלים שלמדו ב"ישיבה תיכונית בני עקיבא השומרון״, כפי שהיא קרויה היום. הגעתי לטקס, ואחריו נפגשתי עם שלושת האבות של שלושת החברים שנהרגו בזה אחר זה, לשיחה על שכול, זיכרון וצמיחה מתוך הכאב. הם שונים זה מזה, ממש כשם שבניהם היו שונים זה מזה. כל אחד לקח את האבל הפרטי שלו למקום אחר, ולמרות זאת יש ביניהם אהבה והערכה של אחדות גורל. איציק שכטר הוא אביו של ישי. עמרם ביטון הוא אביו של אורי. הרב גד לוי הוא אביו של שילה.

יצוין כי הנצחה נוספת של השלושה צפויה בקרוב במסגרת חדר הנצחה שעומדת תנועת בני עקיבא להקים בסניף הדר־גנים בפתח־תקווה לזכר בוגרי המחוז שנפלו.

לטובת החישוב הכללי

אני מבקש מהם לתאר את תחושתם בפרוס הימים הממלכתיים שאחרי חג הפסח, החל מיום השואה, דרך יום הזיכרון לחללי צה"ל, ועד יום העצמאות ויום ירושלים.

איציק שכטר: "אני מכיר את התחושה בתקופה הזו של השנה עוד שנים רבות לפני נפילת ישי. כלוחם בגבעת התחמושת לקחתי על עצמי להנציח את החברים שנפלו לידי. כשישי נפל, המסורת המשיכה ואני מספר גם עליו. כמה שנים אחרי נפילת ישי נסעתי להרצאה מול חיילים, ושמעתי ברדיו שבישראל חיים לראשונה יותר משישה מיליון אזרחים. אמרתי אז לחיילים שזו בדיוק התקומה שלנו. כאב שכול שגדל להורים ניצולי שואה, הקִרבה בין הימים האלה מאוד משמעותית עבורי ומלווה אותי עם השנים. כשישי נפל, אימי שהייתה ניצולת שואה, הדהימה אותי. היא חיבקה אותי ואמרה לי משפט אחד: 'גם אימי לא זכתה לגדל את כל ילדיה'".

הרב גד לוי: "בבוקר שלפני ההלוויה של שילה הגיעה אלינו חמותי ז"ל, רחל, שאיבדה חלק ניכר ממשפחתה בשואה. אמרתי לה שהמיליונים שנרצחו היו שמחים למות במדי צה"ל. האמירה הזו מבטאת הכרה שהתעצמה אצלי אחרי ששילה נהרג: לאבד ילד על הגנת המולדת זה כאב גדול, אבל גם זכות גדולה. זכות שכל אחד מתפלל שלא תיפול לידיו, אבל כשהדבר קורה צריך להכיר בכך.  הימים האלה מקבלים משמעות הרבה יותר עמוקה מאז נפילתו של שילה. אני לא יכול שלא לחיות עם הכאב והזיכרון, אבל גם לא יכול שלא להוקיר תודה להקב"ה שאנחנו חיים במדינת ישראל, במצב שדורות ייחלו לחיות בו. זכינו וחמי בן ה־96, ניצול שואה, גר איתנו בבית. המשמעות הרבה יותר חזקה במציאות כזו, והכאב מקבל פרופורציות".

עמרם ביטון: "התקופה הזו מחזירה אותי בכל שנה אחורה ליום שבו אורי נפל. עבדתי במפעל רב־בריח בברקן, וקראו לי בכריזה להגיע למשרד. לא הבנתי מה עושים שם אנשים שלא הכרתי – רופא, מישהו במדים. אמרו שהיו חילופי אש ואורי נהרג. נפלתי על הרצפה. נגמרתי באותו רגע. לא הסכמתי לקבל זריקה. לקחו אותי הביתה".

איציק שכטר: "כשעמרם הגיע הביתה, שרה רעייתי ז"ל נכנסה ללבנה, רעייתו של עמרם, וחיבקה אותה. עמרם לא היה מסוגל לעמוד על רגליו, ועזרנו להכניס אותו לסלון. הבן הקטן שלהם, אליה, היה אז בן שנתיים. הבאתי אותו לעמרם והתעקשתי שיחבק אותו. שידע שתפקידו עכשיו להיות אבא, ולגדל את אליה שרוצה וצריך אבא חזק וגאה".

עמרם ביטון: "יש ימים יותר קשים בלוח השנה, אבל אנחנו חיים את השכול כל הזמן. אורי לא נשכח באף יום. ברוך השם בנינו משפחה טובה עם נכדים וכולם מסודרים, אבל אנחנו תמיד חיים את זה".

שלושת האבות מרבים לדבר על הקשר המיוחד שהיה בין שלושת הבנים. ביום שבו היה אמור אורי לקבל מצטיין פלוגתי, הוא ביצע תאונה עם האוטו המשפחתי. להוריו סיפר שראה פתאום את דמותו של ישי מולו, ולכן סטה מהכביש. איציק שכטר לא שוכח את ימי השישי שאחרי נפילת ישי, שבהם אורי ושילה היו מגיעים אליו יחד מהצבא, עוד לפני שהספיקו לעבור בבית הוריהם. עמרם זוכר את ישי ישן בביתם ביקיר כבר בגיל שש. והרב גד נזכר במכתבים שכתב שילה למשפחות שכטר וביטון אחרי נפילת ישי ואורי: "לקראת השלושים לנפילת ישי, שילה כתב מכתב למשפחת שכטר. הוא הראה לנו אותו, ולא הבנתי איך הוא מעז לכתוב את מה שכתב. הוא בעצם הדריך אותם מה הם צריכים לעשות כדי להתמודד עם הכאב. לא הבנתי איך הפישר הזה שלי מעז לכתוב דברים כאלה. אחר כך הוא כתב מכתבים לאורי, וכשקיבלנו אותם הכול התחבר והבנתי שזה בעצם הדרכה וצוואה בשבילנו, איך להתמודד עם נפילתו".

הזמן שעובר מקהה במשהו את הכאב והאובדן?
הרב גד לוי: "אין ספק שהזמן מרפא מבחינה מסוימת. יש לנו היום יותר כוח. הזמן לא משכיח, אבל אנחנו הרבה יותר חזקים היום. היכולת שלי כיום לנחם מישהו ששכל עכשיו בן, הרבה יותר קטנה מפעם. אנחנו לא באותו מקום. התהליכים שעברנו חיזקו אותנו. כשעשינו ספר זיכרון, אני הקלדתי את פרקי הזיכרון. זה היה מאוד קשה, אבל גם חיזק כי עיבדנו את הכאב. כך גם הכנת הסרט לזכרו. הנגיעה בחומרים הייתה קשה, אבל התהליכים האלה חיזקו אותנו.

"ודאי, יש ימים יותר קשים: יום ההולדת, יום השנה לנפילה, יום הזיכרון. אבל אנחנו לא באותו מקום. ברוך השם כל ילדינו התחתנו, יש נכדים, יש משפחה שמחה. ומצד שני, יש תחושת החמצה. אתה רואה את ילדיך מתבגרים – הנכד הבכור שלי שילה־חיים משרת היום בסיירת גולני – וישנה תמיד המחשבה מה היה קורה אילו שילה היה מתחתן. ברוך ה' אנחנו חזקים, ואני אומר תודה לה' כי זה לא מובן מאליו. אני מכיר משפחות שכולות שהתפרקו. בשנים הראשונות היה קשה מאוד להתמודד עם כל שיר שהזכיר, כל ריח שקישרנו אליו. גם היום כשנוגעים בזיכרון עצמו יש דמעות בעיניים, אבל אנחנו לא חיים את הכאב כל יום ובכל רגע".

איציק שכטר: "ישי היה ראשון הנופלים מהישיבה התיכונית, ומהר מאוד הפכתי להיות 'אבא של ישי'. הוא גדל על המסורת של גבעת התחמושת, ויחד עם מנחם בני הגדול הם דיברו הרבה על השירות בצבא ולקחו בחשבון שמישהו מהם יכול להיהרג. בזמן שעבר מאז האסון עשיתי מעשים שמתאימים לאופי שלו – קירוב לבבות בחברה הישראלית ועבודה עם כל המגזרים. במסגרת העמותה שהקמנו, 'נצח ישי', פעלנו בהקמת מכינות מעורבות, ליווי משפחות נתמכות, סיוע לנוער בסיכון, רכישה והקמה על הרגליים של מתפרות שמכינות את מדי צה"ל ושעובדות בהן נשים חרדיות, וכן הקמת השכונה 'מצפה ישי' בקדומים. ילדים עולים לאוטובוס ואומרים לנהג שהם נוסעים למצפה־ישי, יש לכך משמעות עצומה בעיניי".

המשמעות נותנת כוחות

"בכל אב שכול יש פחד שמקנן, שישכחו את הבן שנפל". את המשפט הזה אומר איציק שכטר, וכולנו שותקים לרגע. איך אפשר לשכוח. אבל זה כנראה הכוח המניע של המשפחות להנציח את בניהן, כל אחת בדרכה. "15 ילדים נושאים את שמו של ישי, אז זכרונו קיים", הוא מוסיף, "אבל החור בלב קיים תמיד, וכך גם אותו חשש".

עמרם ביטון מסכים: "לכן אנחנו עושים כל מיני דברים שדרכם אנחנו ואחרים זוכרים את אורי כל הזמן. בית המדרש ביקיר, היישוב שלנו, שבו בנינו את הספרייה לזכרו, פועל 24 שעות ביממה. מגיעים לשם כל הזמן אנשים ומתקיימים בו שיעורים ותפילות. זה נותן לנו הרבה כוח. עם כל הכאב, זכרו קיים ויש הרגשה שמשהו לא קטן ממנו ממשיך וחי. תמיד ישנה המחשבה איך הייתה נראית המציאות אם אורי היה מתחתן, אם היו נולדים לו ילדים. אבל שוב, אי־אפשר להתמקד במה היה אילו. תרמנו שני ספרי תורה, אחד מהם לישיבה במעלות שבה למד.

"בשבעה הגיע אליי שילה, אביו של יואב הרשושנים שנהרג בלבנון כשנתיים קודם לכן. הוא אמר לי, 'כל מה שאתה רואה מסביב עכשיו, זה פסטיבל שעובר. אתה תישאר אחר כך עם המשפחה שלך, ויש לך רק שתי אפשרויות: או שאתה מוריד את הראש, נכנס לייאוש ומאבד הכול, או שאתה מרים את הראש, בוחר בחיים ולא מאבד את המשפחה'. ברוך השם עמדנו בניסיון הזה והצלחנו".

אנחנו יושבים בישיבה התיכונית שבה למדו בניכם, משפחותיכם דתיות, כל אחת בדרכה. להורים שכולים מאמינים קל יותר להתמודד?
הרב גד לוי: "אני בהחלט חושב שלאמונה יש ערך מוסף שנותן כוח ומשמעות. המחשבה שעברה לי בראש באותו לילה, עוד לפני שידענו בוודאות ששילה זוהה בין ההרוגים, הייתה שהקב"ה צירף אותנו לשרשרת ארוכה של אנשי השם, מוסרי נפשותיהם.  בשבעה הגיע המכתב ששילה השאיר אצל אורי, מכתב שלא הכרנו, ובו כתב על מות הגיבורים והנפילה על קדושת העם והארץ, והדברים התחברו".

אין תחושה של אבל למה צירפו דווקא אותי?
"אני יהודי פשוט, לא כעסתי על הקב"ה ולא שאלתי שאלות. אני לא יודע אם טוב או לא טוב. גם לא התפרקתי. באותו לילה הייתי במודעות ושליטה, אני זוכר בדיוק על מה חשבתי ומה עשיתי. הרבה דברים לא ידענו אז על שילה. כלומר, ידענו שהתחולל אצלו שינוי אמוני, אבל לא ידענו עד כמה ואת התמונה המלאה שאנחנו יודעים לשרטט היום. בישיבה התיכונית כולם היו קצת קלי דעת, ולא היינו מודעים לעוצמת המהפך שהוא עבר בזמן קצר יחסית.

"הרגשתי באותם ימים שהקב"ה בא, נותן לי יד ואומר לי 'נעבור את זה יחד'. היו קשיים גדולים כמובן, ונפילות, לא הייתי כזה גיבור. אבל עברתי תהליכים של נגיעה בכאב, שזה משהו שחשוב לעשות. לא להתחמק ממנו, כי הוא יגיע ובגדול. הייתה לנו אינטואיציה לעשות דברים שבדיעבד נתנו לנו כוחות. אני מסתובב אז וגם היום עם התחושה שזכינו. לא היינו רוצים לזכות, להיות חלק ממגש הכסף שעליו ניתנה מדינת ישראל, אבל כשזה כבר קרה, זכינו".

איציק שכטר: "מאז שישי נהרג קשה לי להניח תפילין. אני מאמין שיש כוח עליון, אבל קשה לי לעבוד אותו. כשחזרתי מהקרב בגבעת התחמושת היו לי המון שאלות לגבי שלוש־עשרה מידות הרחמים. הלכתי לחברים ידענים ושאלתי 'איך אתם יכולים להגיד את הדברים האלה על אלוקים כשחברים התפרקו לי בידיים'. עברתי תקופה אמונית קשה. כשישי נהרג כל הספקות חזרו. בכל פעם שהלכתי לבית כנסת עם ילדיי, הם אמרו 'אבא, אתה לא באמת פה'. וזה נכון. אני מרחף שם, חושב רק על ישי. אין לי ספק שיש כוח עליון, אבל אני כועס עליו. אני מאמין שיש דברים שאין עליהם תשובות.

"פגשתי את ישי כמה פעמים במהלך השנים לאחר שנהרג. לאחרונה הייתי בבר־מצווה של בן של אחד מחבריו הטובים. יומיים אחר כך בא אליי ישי בשינה, וסיפרתי לו על השמחה. אני מספר, והוא מחבק ומנשק אותי. התחושה הייתה ממשית, באופן שאי־אפשר שלא לייחס אותה לכוח עליון. אבל קשה לי לעמוד ולהתפלל אליו. בת זוגי אומרת שאני יותר דתי ממה שאני חושב או מדמיין. ייתכן שהיא צודקת".

עמרם ביטון: "הצבא שלח עובד סוציאלי לדבר איתי, ושאל שאלות שבעיניי הובילו לכפירה. אמרתי לו 'די, אני לא מקשיב. אני יהודי פשוט שקורא תהילים, והאמונה שלי לא זזה במילימטר'. זה מה שמחזיק אותנו. בסוף אמרתי לו שיפסיק לבוא, חבל על הזמן והכסף".

הרב גד לוי: "ההכרה שהבן לא נעלם אלא נמצא במקום אחר, יוצרת אפשרות לקשר איתו דרך הנשמה. יש כמובן רצון לחבק ולנשק אותו, שיתחתן, שיוליד ילדים. אנחנו בני אדם. אבל ההכרה שהוא לא נעלם אלא נמצא במקום גבוה, נותנת ממד אחר ויכולת התמודדות".

לסיום אני מבקש משלושת האבות שני דברים. האחד, להעביר מסר במשפט אחד לחברה הישראלית, ששוב מקוטבת ומפולגת.

איציק שכטר: "כל מי שחי במדינה, שקודם כול יראה את חובתו ורק אז את זכותו". הרב גד לוי: "האהבה מנצחת, אהבת ישראל. לא חייבים להסכים, אבל כן צריך לאהוב". עמרם ביטון: "לא להתחמק ממה שצריך לעשות, לא לשים פס. בשתי מילים: רק לתת".

הדבר השני והקשה יותר שביקשתי מהשלושה הוא לתאר מה היו עושים לו היו מעניקים להם יום אחד עם הבן שנפל.

עמרם ביטון: "בכל מוצאי שבת אחרי הבדלה היינו לומדים יחד 'תנא דבי אליהו'. לו הייתה לי האפשרות הייתי יושב עם אורי יחד צמוד צמוד, ולומד איתו מהנקודה שבה הפסקנו לפני שנהרג".

הרב גד לוי: "קודם כול הייתי מחבק אותו חזק. אחר כך הייתי מראה לו את כל אחייניו ששמם שילה, ואת המשפחה שחיה בצל הזיכרון שלו".

איציק שכטר: "הדבר הראשון שעולה לי בראש זה החיבוק שישי נתן לי כשסיים את קורס הקצינים. הייתי ממשיך את החיבוק הזה כל עוד היה אפשר".