במבט מהצד על מדיהן הירוקים, ר' וק' נראות כמו נשות קבע מן השורה, אבל סיפור חייהן של שתי האחיות, שנולדו בדמשק ומשרתות שנים רבות בחיל המודיעין, הוא סיפורם של יוצאי סוריה ילידי שנות השבעים והשמונים. בשיחתי עם השתיים, שהתקיימה באחד מבסיסי המודיעין במרכז הארץ, השתתף גם מ', בן זוגה של ק', אף הוא יליד דמשק המשרת כיום במודיעין הישראלי.
"חיינו יחד כמה אלפי יהודים בשכונה, עם פליטים פלסטינים ונוצרים", מגוללת ר' את זיכרונות ילדותה בשכונת היהודים בדמשק, בצל משטרו חסר הרחמים של חאפז אל־אסד, ותחת עיניו הפקוחות של המוחבראת (שירות המודיעין) הסורי, שבלש כל העת אחר יהודים בעלי זיקה לציונות ולמדינת ישראל. "הורינו סיפרו לנו על השנאה הגדולה כלפי היהודים בשנות החמישים והשישים, שהתבטאה בהגבלות מצד המשטר ובאירועי אנטישמיות. היו תקופות שבחורים סורים המתינו ליהודים שיצאו מבית הכנסת, ואז מתנפלים עליהם ודוקרים אותם.
"בעשורים הראשונים אחרי הקמת המדינה, העוינות ליהודים הייתה גדולה מאוד, והמשטר אסר על יהודים לצאת מהשכונה. גם מאוחר יותר, כשאנחנו היינו ילדים, הייתה אלימות ודיקטטורה, אבל ילדים כמו ילדים לא ממש מודעים למציאות שהם חיים בה. רק היום, עשרות שנים אחרי התקופה ההיא, אני חולמת חלומות ביעותים על החיים בסוריה ועל שוטרי המוחבראת".
ר' זוכרת את תחנת המשטרה בכניסה לשכונה היהודית. "בכל פעם שעברנו דרכה, והיינו עושים זאת כמה פעמים ביום, היינו צריכים להשפיל מבט, להימנע מקשר עין עם השומרים ולשמור על שתיקה. אני רק חושבת על זה, והפחד המשתק שוב חוזר אליי. להיתפס בידי המוחבראת זו לא הייתה חוויה נעימה, בלשון המעטה".
ר': "אם לפני 25 שנה היו אומרים לי, נערה שחיה בדמשק בפחד וחשש, שאעזוב את סוריה, אעלה לישראל ואשרת בצבא הישראלי, לא הייתי מאמינה"
אחותה הגדולה ק' הייתה אז נערה בגיל ההתבגרות והבינה יותר את המתרחש. "היה צריך להסתיר כל סממן יהודי", היא מספרת. "ליהודים היה אסור לקרוא לילדיהם בשמות יהודיים. אפילו הרב של השכונה היה הולך גלוי ראש, למרות שכולם ידעו על תפקידו הרשמי. הייתה לנו גם חותמת בתעודת הזהות עם המילה 'מוסאווי', שמשמעותה שייכים למשה, כלומר יהודים. היה אסור לדבר על פוליטיקה. המילה אסד הייתה אסורה בשימוש, לטוב או לרע. אף שתמונתו של השליט נראתה בכל משרד וכיתה, ואפילו על מחברות הלימוד שלנו. היינו צריכים להשתתף בתהלוכות תמיכה בשלטון הסורי, והזרקור של המשטר היה מופנה כלפינו.
"עד כיתה ט' היו לנו בתי ספר יהודיים. אחר כך הלכתי לבית ספר כללי עם מוסלמים ונוצרים. אני זוכרת שהסתכלו עלינו בצורה שונה. היו שיעורים שהיו מוציאים אותנו היהודים מהכיתות, כשלימדו על הצבא הסורי או על מפלגת השלטון הבעת', ולא רצו שנשמע. אנחנו שמחנו, כי מבחינתנו זה היה שיעור חופשי".
עם השנים, ההגבלות שהוטלו על היהודים הלכו והתרופפו. בשלב מסוים הם הורשו לנוע בין הערים השונות, וכך הם יכלו לבקר קרובי משפחה ומכרים בערים שבהן התרכזה יהדות סוריה – דמשק, חלבּ וקמישלי. היציאה מהמדינה הייתה אסורה והותרה רק במקרים חריגים, בתמורה לתשלום גבוה.
למרות כל הקשיים , ק' ור' זוכרות ילדות יפה בקהילה היהודית, תפילות בבתי הכנסת, מסורת ואוכל יהודי בשבתות, חגים ואירועים מיוחדים. "חיינו לצד מוסלמים ונוצרים, היו לנו הרבה חברות בבית הספר ובשכונה. נהנינו מחופש דת. היה אסור לנו להבליט או להחצין את יהדותנו, אבל היו בתי כנסת מלאים וחגגנו את החגים בקהילה יחד, ללא הגבלה בתוך שכונת היהודים".
מתקשות לזהות את אבא
החשד המתמיד של השלטונות שהיהודים יוצרים קשר עם ישראל ומרגלים למענה, הוביל לעלילה על אביהן של ר' וק', במהלך שנות השמונים. בעקבותיה הוא ישב בכלא הסורי כמה שנים.
"למעשה אני כמעט לא הכרתי את אבא שלי", מספרת ר'. "כשהוא נכנס לכלא הייתי בת חמש. כל מה שזכרתי ממנו היו טיולים בטבע וכמה אירועים נוספים. היינו שבעה ילדים, ואימא גידלה אותנו כמעט לבד. אני זוכרת פעמים שלקחו אותנו לבקר אותו בכלא. זאת הייתה המתנה ארוכה בחום. גם סבתא שלנו, אימא של אבי, הייתה באה כדי לראות את הבן שלה. היא התעלפה כמה פעמים בזמן ההמתנה, בגלל החום".
ק' זוכרת תקופה ארוכה שבה השלטונות לא אפשרו להם לבקר אותו. "כשהגענו בסופו של דבר לכלא, חיכינו לאבא שלי ולא הבנו ששלד העצמות שיושב בפינה עם שיער ארוך וזקן ארוך, ומסריח כי לא התקלח, הוא אבא שלנו". גם שלושים שנה אחרי כן, ק' מתקשה לעצור את דמעותיה כשהיא נזכרת ברגעים הקשים הללו. "רק אחרי שאחת האחיות שלי זיהתה את אבא, חיבקנו אותו והתחלנו את הביקור. הוא סבל מאוד בכלא הסורי. לאחר לחץ בינלאומי הוא שוחרר והמשפחה קיבלה אישור לצאת מסוריה".
בשנת 1992 החליט חאפז אל־אסד לאפשר יהודים לצאת מסוריה, והמשפחה קפצה על ההזדמנות. "אני זוכרת את השכנים בוכים כשעזבנו את סוריה, היו לנו יחסים טובים איתם", מתארת ק'. "נסענו לארה"ב, ומחיים מוגבלים ומצומצמים בסוריה הגענו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. רצינו להישאר קצת, אבל אבא שלי, שהיה ציוני ופטריוט, התעקש שאנחנו נוסעים לארץ ישראל ולא מתפתים להישאר בארה"ב, כמו יהודים סורים אחרים. הוא היה אומר לנו 'לא סבלתי שנים בכלא הסורי כדי להישאר בארה"ב, אני רוצה להגיע לישראל'. ברגע שאסד אִפשר ליהודי סוריה לצאת מהמדינה, בתוך שנתיים היא התרוקנה מיהודים".
"זה גם השלב שבו התחילו הצרות של סוריה", משלים מ', בן זוגה של ק'. "זה ידוע, כל מקום שהיהודים עוזבים, הברכה ששורה במקום עוזבת איתם".
המשפחה הגיעה לארץ בשנת 1994 והתיישבה בבת־ים, בקהילה של יוצאי סוריה. הקליטה לא הייתה קלה, אבל הכול התגמד מול האושר לחיות במדינת היהודים. "בסוריה כינו אותנו יהודים, בישראל אמרו שאנחנו ערבים. אבל הבנו שזה עניין של ילדים ולא לקחנו ללב. היינו שמחים כל כך לחיות במדינה חופשית ולא דיקטטורית כמו בסוריה. למדנו עברית, כי העברית שהכרנו הייתה רק מהספרים הקדושים ורק באותיות דפוס כמו בסידורים. היה קשה להסתגל אבל הצלחנו והיינו מאושרים".
שלושה ימים על הגבול
מ' נולד בסוריה בשנות השבעים. הוא זוכר את השפעת האירועים בישראל על החיים בסוריה. "כילדים היינו הולכים מכות עם הילדים הפלסטינים ממחנות הפליטים בכל פעם שהייתה מתיחות בין ישראל לפלסטינים. כשהפלסטינים נפגעו מישראל, הם היו מוציאים את זעמם עלינו היהודים". הוא עלה לישראל בשנות השמונים, ובשיחתנו הוא משחזר את סיפור המסע המפותל שלו ושל משפחתו.
"הייתי הילד השמיני מתוך תשעה אחים ואחיות", מספר מ'. "אחי הגדול עלה לישראל מסוריה בדרך לא חוקית בשלב מוקדם מאוד. אחריו אחותי הגדולה יצאה מסוריה. ממש לפני הבר־מצווה שלי, הוריי אספו סכום כסף והגישו בקשה לצאת מסוריה לאירופה. באותן שנים המשטר הסורי אפשר ליהודים לעזוב את המדינה בתנאים מסוימים. העובדה שהם השאירו שבעה ילדים בבית, הייתה כנראה עירבון מספק כדי לשכנע את הסורים שהם יחזרו ולא ינטשו את הילדים.
"העלות של אישור לצאת מסוריה הייתה אז כעשרת אלפים לירות סוריות. הוריי קיבלו אישור ונסעו לאחת ממדינות אירופה, שם נפגשו עם שני הילדים הגדולים שלהם ועם בני משפחה שלא ראו ארבעים שנה. אחי הגדול, שחי אז כבר חמש שנים בישראל, ניסה לשכנע את הוריי לעלות לישראל. הוא נתן לאבי שטר קרוע של 100 לירות, ואמר לו שכאשר יחזור לסוריה יגיע פעיל עלייה, יציג בפניו את המחצית השנייה של השטר, ואז ידע שהוא יכול לבטוח בו.
"הם חזרו לסוריה, וחודשיים לאחר מכן אחד האחים שלי חלה והיה צריך לעבור ניתוח. אבי ביקש שוב לצאת מסוריה, וזה עורר את חשדות הפקידים שלא הבינו איך יש לו כסף לנסוע פעמיים מחוץ לסוריה בתוך חודשיים. הוא הסביר להם שמדובר בטיפול רפואי, והם קיבלו את ההסבר. הם נסעו לאחת ממדינות אירופה, ואז אחי הגדול יצר איתם קשר ואמר להם להגיע לטיפול בישראל. אבי חשש, אבל הפרוצדורה הזאת הייתה מוכרת לרשויות בישראל. היהודים הסורים היו מגיעים לישראל דרך מדינה שלישית, לא היו מחתימים להם את הדרכון, ולאחר הביקור הם היו חוזרים לסוריה דרך אותה מדינה. אבא שלי פחד להגיע לישראל, אבל בסופו של דבר אחי שכנע אותו. כשהם רצו לחזור, אחי אמר להם שהם לא חוזרים. הוא העלים את הדרכונים הסוריים, ובהמשך דאג להעלות את כל המשפחה לישראל.
"באותם ימים חגגתי את הבר־מצווה שלי בדמשק באופן מצומצם, אבל את מבחן הבגרות האמיתי שלי עברתי זמן קצר לאחר מכן, כשחצינו את הגבול. אחי הגדול דאג לנו ושלח לנו מבריח גבול שלקח אותנו לגבול עם טורקיה. הוא היה צריך ליצור קשר עם אדם נוסף שנמצא בטורקיה כדי שיקבל אותנו, יעביר אותנו לרשויות והם יגרשו אותנו מטורקיה לכל מקום שנרצה, או במילים אחרות לישראל. אבל מה שהיה אמור להימשך שעות בודדות, נמשך שלושה ימים. אני זוכר את זה טוב. היינו שישה ילדים, הגדולה בת 21 והקטנה בת 11. היה חורף, ישַנו כולנו בצריף של מבריח הגבול והיינו צריכים לשמור על דממה. 100 מטרים מאיתנו גרו מקומיים שאם היו יודעים שאנחנו שם, היו הורגים אותנו במקום. שלושה ימים של רעב, קור וסבל הסתיימו בחציית הגבול ועלייה לישראל".
מתרגשת בכל בוקר
שתי האחיות ומ' משרתים כבר עשרות שנים במערך המודיעין, ותורמים מהידע שלהם בשפה הערבית ובתרבות המזרח־תיכונית. "אם לפני 25 שנה היו אומרים לי, נערה שחיה בדמשק בפחד וחשש מהעריצות הסורית, שאעזוב את סוריה, אעלה לישראל ואשרת בצבא הישראלי, לא הייתי מאמינה", אומרת ק'.
"אני זוכרת שאבא היה מספר לנו בעיניים נוצצות על החיילים הישראלים הגיבורים והחזקים, שכשהם הולכים הם מרעידים את האדמה סביבם מרוב עוצמה וכוח. הוא התייחס לצבא הישראלי כצבא הקדושים", מוסיפה ר'. "אבא היה בעצם אח שכול. אחיו הגדול ברח מסוריה לישראל ונפל באחד הקרבות. אולי בגלל זה היה חשוב לו כל כך להנחיל לנו את האהבה לצבא ולישראל. הוא זכה לראות את כל ילדיו וחתניו משרתים בצבא בקהילת המודיעין, והיה מאושר שעלה לישראל וחי פה.
"מי שנולד בישראל לא יכול להבין את תחושת החופש והבית שמרגישים פה, במדינת היהודים. זו זכות גדולה וסגירת מעגל שאנחנו משתמשים בידע שצברנו שם כדי לעזור לעם שלנו. גם אחרי עשרות שנים של שירות צבאי, אני עדיין מתרגשת לקום בבוקר, ללבוש את המדים ולהשתייך לעם הזה ולצבא ההגנה לישראל. היתרון שלנו הוא לא רק השפה הערבית. נולדנו וחיינו שם, ואנחנו מכירים את הניואנסים השונים ואת המילים שמשתמשים בהן בכל סיטואציה. זה ידע תרבותי ששום ספר ומילון לא יכולים להשלים".
ק' מבקשת לחלוק סיפור נוסף מילדותה, על כך שגם בצד השני משקיעים בהכרת שפת האויב. "כשלמדתי בתיכון עם מוסלמיות ונוצריות, הגיעה לבקר אותנו ידידה משותפת מהכיתה. לפתע היא שאלה אותנו אם אנחנו יודעים עברית. הופתענו מאוד מהשאלה, ורצינו כמובן להסתיר עד כמה שאפשר את היותנו יהודיות ולכן השבנו בשלילה. היא אמרה לנו שחבל מאוד, כי היא יודעת שאבא שלה, אלוף משנה בצבא סוריה, דובר עברית מעולה ואפילו מלמד את החיילים שלו עברית. היום אני חושבת עד כמה הדברים שלה היו חריגה מכללי המודיעין וביטחון המדינה".
מה אתם חושבים על מה שמתרחש בסוריה היום?
"מאוד עצוב לנו לראות את העם הסורי הפשוט שסופג את כל הבעיות של המשטר. אנחנו, שחיינו איתם וגדלנו איתם, יודעים שהעם הסורי מורכב מאנשים טובים ומזדהים עם כאבם. היהודים בסוריה ובעיקר בדמשק ידעו איך להסתדר יפה. הם היו רופאים, סוחרים ובעלי תפקידים בכירים בחברות פרטיות. בחברות ממשלתיות הם כמובן לא היו מקבלים אישור עבודה, כי הייתה תקרת זכוכית השמורה למשפחת אסד ולאינטרסים שלה. עצוב שאנשים סובלים בגלל שליטים דיקטטורים".
