ישראל צומחת מסביבנו \\ שלמה פילבר
לכבוד יום חגה של מדינת ישראל ביקשנו למצוא את המאחד והמשותף. קיווינו שאחרי המלחמות הפוליטיות, כולנו רקמה אנושית אחת עם ערכים בסיסיים שמחברים את כולנו. ממצאי הסקר מראים שאמנם הקמנו יחד מדינה, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה לאיחוי לאומי.
73 שנים להקמת המדינה, רצינו להבין מה מחבר אותנו אליה. שאלנו את הציבור היהודי בישראל את שאלות היסוד, ונוכחנו לדעת שקווי השבר בין שמאל וימין ובין דתיים לחילונים מבטאים השקפות עולם וערכי יסוד שונים והפוכים.
שאלנו: מה מחבר אתכם לארץ ישראל? 76% מהדתיים אומרים כי זו ההבטחה התנ"כית, וגם 46% מהימנים. אולם מאלה המגדירים עצמם חילונים רק 3% תולים את הקשר שלהם בתנ"ך; השאר מעדיפים לדבר על ההיסטוריה היהודית כאן ועל השואה.
המאבק המרכזי בעשור הקרוב על אופייה של ישראל רחוק גם הוא מלהיות מוסכם. בעיני 54% מהימנים חשוב שמדינת ישראל תהיה קודם כול יהודית ורק אחר כך דמוקרטית מספר זהה של בוחרי מרכז־שמאל חושבים הפוך – חשוב שמדינת ישראל תהיה קודם כול דמוקרטית ורק אחר כך יהודית. הפתרון אולי יצמח מהשיעור הדומה למדי בשני המחנות של מי שמאמינים כי שני הערכים חשובים בדיוק באותה מידה, 36% בימין ו־40% במרכז־שמאל.
אפילו העלייה והיחס ליהודי התפוצות הפכו לסלע מחלוקת. במענה לשאלה במה לדעתכם צריכה מדינת ישראל להשקיע יותר: בעידוד יהודי התפוצות לעלות ולהתגורר בישראל, או בחיזוק הקשר איתם במקומות שבהם הם מתגוררים, שני שלישים (66%) ממחנה הימין מעדיפים את עידוד העלייה לישראל – ושני שלישים מהמרכז־שמאל את חיזוק הקשר בין עם הקהילות בתפוצות.
התעניינו: האם סערת המילקי בברלין שהעסיקה אותנו בעבר עדיין כאן? התשובה היא כן, אבל פחות. הקורונה הפכה את ישראל למקום הבטוח בעולם, וכשיש משבר עולמי הכי טוב בבית; ובכל זאת מדהימה התשובה לשאלה האם שקלתם בעבר לעבור ולהתגורר דרך קבע במדינה מערבית כלשהי (ארה"ב או אירופה), במקום בישראל: 36% מתומכי המרכז והשמאל השיבו שכן, ורק 13% מתומכי הימין שקלו לרדת. אולי זה קשור גם לנתון שלפיו ל־13% מאנשי המרכז והשמאל יש ילדים או נכדים שירדו מהארץ (חיים בחו"ל יותר משנה, ואינם נערכים לחזור בקרוב), לעומת 5% בלבד בקרב אנשי הימין.
אז כמו בשיר השיירה, ישראל צומחת מסביבנו והיא חזקה יותר מכל חסרונותינו, אבל האיחוי והריפוי לא יבואו בזכות החלפת דמות פוליטית כזו או אחרת, או מקומבינציה פוליטית יצירתית כלשהי. נראה גם שלא נצליח לכפות את עמדותינו זה על זה (אף על פי שפוליטית ודמוגרפית 60% מהציבור היהודי בישראל מגדירים עצמם ימין, לעומת 25% שמוגדרים מרכז וכ־15% בלבד בשמאל). היא תגיע כנראה רק בהסכמות, אך עוד ארוכה הדרך.
הסקר והניתוח בוצעו על ידי שלמה פילבר בשיטת המדגם של דיירקט פולס בע"מ, באמצעות מערכת דיגיטלית אינטרנטית לצורך איסוף הנתונים.
הסקר בוצע ב־11.4.2021 בקרב 509 נדגמים בוגרים (18+) מקרב כלל האוכלוסייה היהודית בישראל. טעות הדגימה: 4.4+- בהסתברות של 95%.
רב המשותף \\ יעקב מדן
אנו רבים יותר מדי על פרטים שערכם לא גדול, ונוטים לראות את המפריד בינינו בצבעים עזים מדי
עיינתי בסקר החדש של מקור ראשון על מידת החיבור של תושבי המדינה היהודים ללאומם ולארצם, לאור התפלגותם לימין ושמאל ולאור זיקתם למסורת ישראל. לא מצאתי חידוש גדול בתוצאות התפלגויות אלו בסקר, שכן תוצאות אלה היו צפויות. החידוש החשוב בסקר הוא דווקא במשותף ובמחבר. הבה נתבונן:
כשני שלישים מן הנשאלים הצהירו שהמחבר אותם לארץ הוא ההיסטוריה היהודית הנטועה לעומק בארצנו, או הבטחת ה' הקשורה בה. כלומר, הזיקה לקב"ה או לעם ישראל מימות האבות והאימהות עד ליהושע ודוד המלך, יהודה המקבי, רבי עקיבא ובר־כוכבא, רבי יהודה הלוי והרמב"ן וכו', עד טרומפלדור וחבריו ומה שאחריהם. הרעיון שפיתחו אנשי רוח לפני כְּדוֹר, ולפיו זוהי ארץ המקלט היחידה הקולטת את העם היהודי, או של מגורים בגלל ברירת מחדל, לא התרומם.
ממש בהתאם לכך סבורים כשני שלישים מן הציבור דברים ברורים על זכותו של העם היהודי על הארץ (את חטאיי אני מזכיר היום: אני מן המיעוט הבטל הסבור שאין לנו שום זכות על הארץ, אך אני בטוח שיש לנו חובה על הארץ, שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, כלשון הרמב"ן. באופן כללי אני מעדיף את שיח החובות על שיח הזכויות).
לכך יש לצרף למעלה מתשעים אחוז שאין להם ילדים או נכדים שירדו מן הארץ, וכשלושה רבעים שאינם שוקלים כלל לרדת מן הארץ, למרות המורגל בפינו יום־יום לדון על המדינה האבודה שלנו.
אני מודה שהופתעתי מן החלק הגדול של הציבור הסבור שעלינו להשקיע בקהילות חו"ל, לא במטרה שיעלו ארצה. לדעתי היה יותר מקום לכך לולא הנתונים על השקיעה המהירה של יהדות הגולה בנישואי תערובת ובטמיעה. מכל מקום עולה מן השאלה שרוב גדול מאוד (!) של הציבור סבור שיש צורך בקשר עם יהדות התפוצות, והוא מתפלג רק במטרת הקשר. לפני כחצי יובל שנים עמדו שניים מגדולי האומה שחתרו לזהות הישראלית שתחליף את הזהות היהודית, וטענו שהגיע הזמן לנתק את הקשר עם יהדות התפוצות ולראות בהם עם זר, הקשור במולדתם בנכר. לטענתם אז, הערבי מסכנין או מעיסאוויה אמור להיות קרוב לליבנו יותר מהיהודי במנהטן או במלבורן. ובכן, לא!
נותרנו עם כשלושה רבעים הסבורים שיהדותה של המדינה שקולה למידת היותה דמוקרטית או אפילו עולה עליה. חשיבותה של הדמוקרטיה גדולה מאוד בעיני כל איש בעולם החופשי. הדמוקרטיה היא חלום גדול מאוד, ואוי לנו אם נאבד אותה (לטובת בית המשפט, למשל). שלושה רבעים מבני עמנו במדינה שוקלים לה גם את יהדותה של המדינה או אף מחשיבים את יהדותה במקום גבוה יותר. פירוש הדברים הוא שאין מחלוקת כבדת משמעות בנושא ערכה של המדינה היהודית. יהודים שומרי מצוות יוכלו לחיות היטב במדינה היהודית שלנו, גם כשהדמוקרטיה תהיה שקולה לה.
המסקנה העולה לדעתי מן הסקר היא, שאנו רבים יותר מדי על פרטים שערכם לא גדול, ונוטים לראות את המפריד בינינו בצבעים עזים מדי ובזכוכית מגדלת בעלת עוצמה רבה מדי. אני יכול להאשים בכך את התקשורת ואת הפוליטיקה. אני מעדיף להתבונן בהערכה גדולה על צה"ל לא (רק) בגלל יכולותיו הצבאיות, אלא משום שהוא עובד סביב מסקנות דומות לסקר הנזכר, ויודע לגבש ביד אומן גוף גדול עם מטרה משותפת ברורה, ומניח למחלוקות הרבות ללוות אותו בשוליים בלבד. 
ירידת הדורות \\ אורלי גולדקלנג
המספרים מלמדים כי ככל שאתה יותר חילוני ויותר שמאלני, כך גוברים הסיכויים שאתה או צאצאיך תעקרו ממדינת ישראל לנכר
נהר שוצף מפריד בין שתי גדות רחוקות, כשבאחת מהן מהדהדת קריאתו של רבין "נפולת של נמושות", ובאחרת מתנגנת שירת ציפי פרימו של כוורת – שתיהן משנות השבעים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. שני הקולות נושאים כתב האשמה דומה נגד היורדים מהארץ, אבל נקודת המבט של כל אחד מהם שונה באופן מהותי. ציפי פרימו מחולון־לון־לון ירדה מהארץ עם חלומות גדולים לכבוש את העולם, וחזרה שבורת לב ומובכת; אבל את רבין לא עניינה מידת ההצלחה של הנוטשים לחו"ל. הוא התעניין במה שקורה כאן אצלנו. את הבית הלאומי לא עוזבים, נקודה. לא משנה איזו הבטחה טומנת בחובה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בזמנו לא האדירו את מי ש"עשה את זה בחו"ל", אלא את מי שוויתר שם כדי להשקיע פה.
המפעל הציוני קם תוך שלילת הגלות, כשהוא מבקש להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, כדברי הלורד בלפור בהצהרתו. כדי לממש הצהרה זו קראה ישראל כבר במגילת העצמאות שלה ל"עם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".
אלא ששאיפת הדורות השתנתה עם הזמן; על גאולת ישראל אסור בכלל לדבר. אותה מגילה שיש השואפים להפוך אותה לחוקה של מדינת ישראל, מתארת את שיבת ציון כתולדה של "קשר היסטורי ומסורתי", אך מהסקר שלפנינו ניכר שככל שהקשר המסורתי רופף יותר והתפיסה הלאומית מגונה יותר, כך הסבירות לירידה מהארץ גבוהה יותר. למרבה הצער והכאב, דור החלוצים לא הצליח להעניק לדור הבא את שורשי הציונות בצורה משכנעת כך שמשבר פוליטי, כלכלי או אישי לא יביא אותם לשבור את הכלים.
המספרים מלמדים שככל שאתה יותר חילוני ויותר שמאלני, כך גוברים הסיכויים שאתה או צאצאיך תעקרו מרצון ממדינת ישראל למדינה אחרת. האבות המייסדים שקרעו בגאווה תעודות אזרחות זרות, רואים את צאצאיהם נלחמים לקבל אזרחות בשם הסב. שלטון הימין הממושך הוא אחד התירוצים המקובלים לכך, אולם מדובר בתירוץ מביך שמבטא סדק ערכי. שלטון מפא"י היה ארוך ובעיקר דורסני הרבה יותר, אבל גם בעיצומו של עידן הפנקס האדום לא נרשמה נשירה דומה מצד החירותניקים.
התקשורת הכללית צפתה שהעקירה מגוש קטיף ומיישובי צפון השומרון תביא לגל נטישה ימני־מתנחלי, אבל המחאה הקיצונית ביותר לטראומה הלאומית ההיא הייתה ישיבה מופגנת במהלך תפילה לשלום המדינה בבית הכנסת, וגם זה עבר למרבית המוחים. המנון התקווה יתנגן גם הערב בטקסים הממלכתיים ביהודה, שומרון ובנקודות ההתיישבות החלופיות של המפונים ההם. התקווה בת שנות אלפיים עברה מהמורות קשות יותר משלטון העקירה של שרון או הסכם אוסלו של פרס־רבין. היא אמורה להחזיק מעמד גם בעידן נתניהו.
נראה שהבעיה האמיתית איננה נוגעת לעמדת השלטון אלא לתרבות המודרנית. כשהאני במרכז, הצלחה בגדול היא הצלחה כלכלית או מקצועית על הבמות הכמה־שיותר־גדולות בעולם. במקרה כזה, מחיר המילקי הגרמני רלוונטי יותר מהמכנה המשותף הלאומי. ככל שאתה שמרן ולאומי יותר, הצלחתך נמדדת יותר בתרומתך לחברה, לביטחון, לכלכלה או לתרבות. אתה מוחה נגד מחיר המילקי, מחיר המלחמות או מחיר השלום, אבל לא מעלה בדעתך לנטוש את המערכה.
נראה כי כשל פנימי ליווה את המפעל הציוני. הניסיון לאחוז בחבל בשני קצותיו – גם ליצור יהודי חדש וגם להיאחז בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, הוליד הרבה פחות ביטחון בצור ישראל, אולי גם בעם ישראל עצמו. ועם כל זאת, גם בקרב המחנה הקיצון – הפחות לאומי והפחות שמרני – מדינת ישראל היא עדיין הבית. גם כשממשיכים להתווכח על העיצוב שלו, ואפילו על המבנה של יסודותיו.
האחריות של הרוב \\ יהודה יפרח
"השבט הלבן" הופך למיעוט, ומצוקתו גורמת לו להקצין. ובכל זאת, המחנה הלאומי צריך להתאמץ כדי להשאירו כאן
התשובות לסקר מצביעות על מגמה מדאיגה: המיינסטרים מתכווץ והקצוות מתרחבים. השמאל הציוני והימין הליברלי הופכים לזן נכחד. זה קורה כי ישראל עוברת שני תהליכי עומק המשנים את פניה. הראשון דמוגרפי: בישראל יש היום רוב מסורתי דתי־לאומי מוצק שרק ילך ויגדל. השני מדיני־ביטחוני – הסכמי אוסלו והאינתיפאדות הפכו את עמדות הימין הביטחוני למיינסטרים בחברה הישראלית. הרוב הזה, מטבע הדברים, מבקש לממש את ערכיו ולעצב את החוקה הישראלית בהתאם לרוחו.
חוק הלאום הוא הביטוי הבסיסי ביותר לאיזון בין מרכיב ה"יהודית" למרכיב ה"דמוקרטית" שהופר במהפכה החוקתית. חוקי היסוד, והפרשנות שנתן להם בג"ץ, הפכו את ישראל לדמוקרטיה ליברלית עם נטיות אוניברסליסטיות, וחוק הלאום ביקש לאזן את התמונה ולהפוך את מרכיבי המשוואה לקצת יותר שווי ערך.
הבעיה היא שהרוב היהודי־לאומי הזה מאיים על המיעוט. בין אם האיום אובייקטיבי וממשי ובין אם הוא רק פרנויה, התחושה הסובייקטיבית של המיעוט החדש היא עובדה שאי־אפשר להתכחש אליה. האחוס"לים, השבט הלבן, הניידים, האשכנזים החילונים, או איך שלא נקרא להם – חווים מצוקה קיומית עמוקה. הם מרגישים שגנבו להם את המדינה ונערכים למלחמה. חלקם כבר חשים שמדובר במלחמה אבודה ומהרהרים בקול באפשרות ירידה מן הארץ.
תחושת הרדיפה גורמת לשבט הלבן להבקיע הרבה שערים עצמיים, ולפעול בכיוונים שגורמים לאבות המייסדים של מפא"י להתהפך בקבר: שיתוף פעולה פוליטי עם מפלגות ערביות אנטי־ציוניות הכוללות ח"כים תומכי טרור, תמיכה בארגונים המכפישים את לוחמי צה"ל בבמות בינלאומיות ובטריבונלים משפטיים, מאבק להרחבת פסיקות פרוגרסיביות בבג"ץ, והצבת עמדות אנטי־דתיות קיצוניות, מדרישה לייסוד זרם חינוך חילוני ועד קמפיינים נגד ברית מילה – הם רק חלק מהסימפטומים.
עמדות שטוחות, דיכוטומיות ונטולות מורכבות הן סממן מצוקה. הן תגובה אימפולסיבית של מיעוט מתגונן. חוק הלאום לדוגמה, הורתו ולידתו במפלגת המרכז־שמאל קדימה, ובימים כתיקונם רוב אנשי השמאל הציוני היו אמורים לתמוך בו בלי היסוס, שכן הוא משקף נאמנה את רוחה של מגילת העצמאות. אבל המצוקה משבשת לשמאל החילוני את תמונת המציאות וגורמת לו להקצין לכיוונים פרוגרסיביים ואוניברסליסטיים.
במובן הזה, על המחנה הלאומי מוטלת אחריות כבדה: לשמור את השמאל בתוך המשחק הישראלי, להשאיר אותו בסיפור. שתי אסטרטגיות מתחרות על הפתרון הנדרש. האחת נשמעת כבר שנים ארוכות מפיהם של מובילי דעה דתיים מהסוג שמאכלס את המכון הישראלי לדמוקרטיה. מבחינתם, הימין צריך לוותר על חזונו וחלומותיו כדי שלא להרגיז ולייאש את השמאל. זוהי שגיאה בסיסית, חוסר הבנה במהותה של הדמוקרטיה, שעיקרה שלטון הרוב ומימוש ערכיו תוך שמירה על זכויות המיעוט.
האסטרטגיה השנייה היא להתייחס למיעוט כאל מיעוט, ולשמור על זכויותיו השבטיות ברמה שתאפשר לו להרגיש שיש לו מקום ויש לו כבוד במארג הישראלי. המחנה הלאומי צריך לערוך בירור פנימי: מהי התמורה שהוא מוכן לתת למיעוט כדי שימשיך להרגיש חלק. ה"תמורה" צריכה להינתן בשני מישורים, חומרי וזהותי.
חומרי, פירושו לחזק את הכלכלה כדי לשמור על רמת החיים הגבוהה שאליה הורגל מעמד הביניים הישראלי. ישראל צריכה להתמודד עם בעיית "זליגת המוחות" ובעיית יוקר המחיה, ולהקפיד שלא להגיע למצב שבו תמריצים כלכליים מעבר לים גורמים לישראלים מהמרכז־שמאל להתייאש ולרדת מהארץ.
האתגר המורכב יותר קשור למרכיב הזהות: המחנה הלאומי נדרש לבירור פנימי עמוק בשאלה מה הוא מוכן לתת למיעוט, בדומה לשאלה שצריכה להישאל מול קבוצת מיעוט אחרת – המגזר החרדי. נישואים אזרחיים? תקציבי תרבות? הכרה בזרם חינוך חילוני? התשובות פחות חשובות כרגע, חשוב יותר לשאול את השאלות.
שפה משותפת \\ בתאל קולמן
לעומת הדתיים שרואים בתנ"ך מקור לזכותנו על הארץ, החילונים מעדיפים להישען על ההיסטוריה. למען עתידנו, דרוש שיח חדש
"היהודים ניצחו את הישראלים", הכריז שמעון פרס בסיומן של בחירות 1996, שבהן הפסיד את ראשות הממשלה לבנימין נתניהו. 25 שנה חלפו מאז אותה אמירה, בהן שנות שלטון ממושכות של נתניהו שהוכרז באותה מערכת בחירות כ"טוב ליהודים", ומתוכן חוותה מדינת ישראל בשנתיים האחרונות ארבע מערכות בחירות משסעות ומתישות. נראה שציר הישראלים־יהודים מעולם לא היה מתוח יותר.
אם נהלך בזהירות על אותו ציר מדומיין שלפתחו תהום בלתי־מדומיינת בעליל, ונעיין בתוצאות הסקר שלפנינו, דבר ראשון שנשים לב אליו הוא המתאם בין חילוניות לשמאלנות והצבת ה"דמוקרטית" לפני ה"יהודית", וכן להפך – דתיות־ימניות־"יהודית לפני הדמוקרטית". ובכל זאת, נראה לי שבין השורות והאחוזים אפשר לשים לב לכך שהדיכוטומיה של הציר אולי קצת פחות שחורה ולבנה מכפי שאנחנו מדמים לחשוב.
אתמקד בשאלה הראשונה שהיא השאלה הכי "נרטיבית" בסקר, ולכן מעניינת בבחינת היחסים בין הישראלים ליהודים. "מה מחבר אתכם לארץ", נשאלים 509 נסקרים מכלל החברה היהודית בישראל. 34.1 אחוזים משיבים: "ההיסטוריה היהודית בת אלפי השנים כאן בארץ". 29.6 אחוזים מציינים את "התנ"ך שבו הובטחה הארץ לעם ישראל". 18.8 אחוזים מציינים את טראומת השואה ו־17.5 אחוזים משיבים כי הם פשוט נולדו כאן. ושימו לב לזה, בתוך אלה שמגדירים את עצמם חילונים – 41.2 אחוזים מציינים את ההיסטוריה בת אלפי השנים כמקור חיבורם לארץ (עוד לפני השואה – 28.8 אחוז), ואילו רק 3.9 אחוזים מציינים את התנ"ך כמקור לחיבור לארץ. 87 אחוז מהחרדים, 70 אחוז מהדתיים ו־63 אחוז מהמסורתיים מציינים את התנ"ך כמקור חיבורם לארץ.
איך אפשר להסביר את הפער הגדול בקרב החילונים בין תחושת הקשר והחיבור להיסטוריה בת אלפי השנים ובין התנ"ך? לא חד הם? אני חושבת שהנתון הזה ממצה את הפרדוקס של החילוניות שטרם נמצא לו פתרון. מצד אחד מצביע החילוני על ההיסטוריה היהודית כמקור חיבור עמוק לארץ, אבל ברגע שמתקפים את ההיסטוריה היהודית בתנ"ך, ספר דתי בעיניו, הוא מסרב להיות שם, מסרב לומר שלתנ"ך יש תוקף ונגזרות מעשיות וממשיות לחיים שלנו כאן, ולכן נרתע מלציין אותו כמקור חיבור לארץ (ייתכן שיש גם הטיה מובנית בשאלה, כי התנ"ך לא עומד לבדו אלא מתווסף אליו תיאור של הבטחה א־לוהית על הארץ).
את הפלונטר הזה אפשר לראות מדי פעם כשמפציעות כותרות על כתובות היסטוריות עתיקות או ממצאים נדירים שנחשפו, המצביעים על קשר עתיק יומין בין היהודים לארץ ישראל. הימין הדתי עט על המציאה שמחזקת את הנרטיב הדתי של הקשר לארץ, ואילו השמאל החילוני עלול להיות נבוך מהממצא הארכיאולוגי, כאומר מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו לעזאזל.
נראה שדרושה שפה שבה הציבור החילוני יוכל להרגיש בנוח עם ההיסטוריה בת אלפי השנים שלנו ועם התנ"ך שלנו – בלי שגוררים אותו לקחת את התנ"ך כחבילת הכול כלול, תחתום פה בבקשה גם על הכרה בהבטחה א־לוהית על הארץ. ולמה כדאי לייצר שפה כזו? כדי לוודא שברבות השנים הדור הצעיר לא ידחה יחד עם התנ"ך גם את ההיסטוריה (מתוך כלל המשיבים כי הם לא ממש חשבו על החיבור שלהם כי הם פשוט נולדו כאן – 26.2 אחוז הגדירו את עצמם חילונים, 57.1 הגדירו את עצמם מהשמאל, ו־31.9 מהמרכז־שמאל).
עזבו אתכם מלשרטט שוב ושוב את ציר היהודים־ישראלים ולרקוד על הדם של עצמנו, ציבור גדול מאוד שמגדיר את עצמו חילוני רואה בדומה לציבור הדתי חיבור עמוק לארץ מתוקף ההיסטוריה והמורשת. הייתי מתמקדת ביצירת שפה משותפת באזורים האלה. זאת שיחה שהיה מרתק אותי להשתתף בה.
קראו גם את הריאיון עם הרב חיים נבון: "חשוב שהמדינה והחברה ישאירו מקום למעגלי הקיום שאינם פוליטיים"
