מסע השחרור של לוחמים מצה"ל אינו מסתיים בטיול בדרום אמריקה. רבים מהם מספרים במבוכה על סיוטים, על מחירים אישיים, משפחתיים וקרייריסטים של השירות הצבאי. לצד הוקרת התודה לצבא, ישנם פצעים שמתנגנים אחרת אצל כל אחד מהם. והם לבד. אחת הבעיות המרכזיות בטראומה היא הנטייה שלה לבודד ולהרוס את הקשרים של האדם עם סביבתו. לעומת זאת, האחווה והרעות בין חברי צוות הן התרופה החזקה ביותר נגד חוויה טראומטית. הן ההגנה הטובה ביותר מפני האימה והייאוש.
אל המשבצת הזו נכנס "מסע שחרור". במסגרת המיזם הייחודי, לוחמים לומדים יחד איך לעבד את החוויות שחוו ואשר נצרבו בהם. במהלך מסע מיוחד, הם מקבלים הזדמנות לפתוח את הפצעים והצלקות, בתוך הצוות האורגני.
*
לפני שמונה שנים פנו חברי צוות של יחידת 669 למיטב, המרכז הישראלי לטיפול בטראומה, וביקשו סיוע. "הם אמרו שלמרות שהשתחררו עשר שנים קודם לכן, אף אחד מהם לא מרגיש משוחרר. הם סוחבים איתם את השירות", מסביר ד"ר יואל ורדי, מנחה בתוכנית "מסע שחרור" של מרכז מיטב. "כיוון שהם לא נחשבו פוסט טראומטיים, אף גוף לא היה מוכן לטפל בהם. כך הוקמה הסדנה הטיפולית שנקראת 'מסע שחרור'".
ד"ר ורדי רואה את שורשי הבעיה בנקודת המבט של החברה הישראלית על הגבריות הצבאית, שלא מכירה במחירים. "במהלך השירות, הלוחם עובר דברים לא קלים. אבל מבחינת החברה הישראלית, שירות קרבי הוא עניין טריוויאלי עליו מתחנך כל נער. מכבדים את זה מאוד אבל לא מכירים את מה שזה עלול לעשות לנפש. לא מעט לוחמים מסתובבים עם תחושות קשות על דברים שעשו או לא עשו בקרב, ויש לכך השפעה על המשך החיים. אין לזה התייחסות מהחברה או ממשרד הביטחון".
במסע שחרור לוקחים צוות ששירת יחד להתארח אצל קהילה יהודית בחו"ל ושם, יחד עם צוות טיפולי, הם מתנתקים מהמציאות ופותחים לעיבוד את החוויות המורכבות שלהם מהשירות הצבאי. מה שכמובן פותח מחסומים ומאפשר התקדמות והצלחה בחיים האישיים, המשפחתיים, החברתיים והתעסוקתיים.
הלוחמים המשוחררים הרבה פעמים אפילו לא מודעים לעד כמה הטראומה מנהלת אותם. "זה כמו כאב כרוני. לא תמיד מודעים אליו אבל הוא מעכב, מכתיב תנועות ומצמצם יכולות. בדיוק באותו אופן עובד הכאב הנפשי, אבל לעיתים הלוחמים אפילו לא יוכלו לקשר בינו לבין הקרב. אנחנו עוזרים להם לקבל הכרה ולגעת בדברים. הם יושבים שעות ומגלים את חברים שלהם מחדש, ומגלים את עצמם מחדש".
ידידיה אנקרי, 34, נשוי +2, היה לוחם בפלחה"ן גולני ויחד עם הצוות שלו לחם במבצע עופרת יצוקה בעזה. בקרב הם איבדו את חברם דביר עמנואלוף ז"ל, חבר נוסף נפצע קשה ועוד כמה מחברי הצוות היו פגועי הלם. "זה היה הטריגר הפורמלי להצטרפות שלנו למסע שחרור. קשה להפריז בחשיבות המסע הזה עבורנו. רק כשנחתנו הבנו עד כמה זה נצרך".
מתברר שמתוך קבוצה של 15 חיילים, רובם התחילו טיפול פסיכולוגי עם חזרתם ארצה – וזה הכניס אותם לתהליך שבכלל לא היו מודעים אליו קודם לכן. "המסע מרפא את אלה בלי ההגדרה הרשמית, שלא קיבלו הכרה והמשיכו בחיים כאילו הכול בסדר, אבל מתברר שזה לא ממש ככה", אומר אנקרי.
מנחי המסע הושיבו אותם לשיחות מדי יום במהלך השבוע. "מצאנו את עצמנו יושבים במעגל ומדברים על מה שהיה ומה שנשאר. כל אחד עם החשבונות הלא פתורים שלו איך הוא לחם והאם הוא פעל בסדר. לפעמים אלה שאלות קטנות, אבל הן נוגעות עמוק בהערכה העצמית של כל אחד, כמה הוא עמד ברגעי לחץ".
חלק מהאפשרות להירפא נעוצה בהיכרות עם ההתרחשות, בהבנת התמונה המלאה. "פתאום אתה שומע את הסיפור מעוד 15 זוויות, והכול מתבהר. לכל חייל יש את נקודת המבט הקטנה שלו, אין לו מושג מה קרה בכל האירוע ובמעגל הזה נפלו הרבה אסימונים. למשל, לי לא קרה כלום ברוך השם אבל אחד החבר'ה חשב שאני ועוד שלושה נהרגנו כי עף לכיוון שלנו פצמ"ר. אנחנו רצנו ולא קרה כלום אבל מבחינתו, בזמן אמת, הוא איבד חצי מהחברים שלו. זו תמונה קשה, ורק כשאתה רואה אותה כחלק מסיפור הוליסטי והמציאות מתיישבת, אתה יכול לחיות איתה בשלום".
בנוסף המסע פתח בין הלוחמים שיח רגשי. "בתוך העולם החברי־צבאי־גברי, לא דיברנו עד אז בפורום הכללי על רגשות, למרות שאיבדנו חבר ועברנו דברים לא קלים. תמיד היו מחמאות ורגשות חיוביים אבל שיח על מערכות יחסים ורגש לא היה. בשבוע, הצליחו במסע להכניס לתלכיד הצבאי עוד רובד שכולל געגוע, אהבה, מילים שלא היו נאמרות. זה כמו קסם".
ידידיה חושב שבזמן אמת הצבא לא עשה טעות בעיצוב זה של התפיסה הגברית והפונקציונלית בה הם התרגלו לחשוב. "זה היה מסוכן אם השיח הרגשי היה נוכח בזמנו, אבל יש לזה מחיר. הצבא מכשיר לוחמים אבל כשהם משתחררים הם צריכים לחזור להיות אזרחים, אנשי מקצוע, בעלים, אבות, והם לא יודעים לעשות את זה. כאן נכנס המסע, וזו פשוט מתנה. הם מבינים שנתת מעל ומעבר ונותנים לך בחזרה את הדבר הכי בסיסי – הנורמליות, כל אחד ואיפה שהוא תקוע ולפי העניין שלו. הם יודעים להשתמש בקבוצה ככלי לקידום, ממרחב של צחוקים למקום שהוא משענת ומקפצה. פתאום אתה מבין שאתה לא צריך לסחוב הכול לבד".
אנקרי מסכם: "אני חושב שצריכים להחזיר חיבוק גדול ללוחמים שלנו. זה לא רק שבחור לוקח סיכון שהוא ימות, הוא מסכים להכניס את הלוחמנות אליו ושנייה לאחר מכן להשתחרר ממנה. אחרי שמחזירים את הנשק, צריכים ללמוד להיפרד ממנו ולחזור להיות אנשים רגילים".
"מסע שחרור", המיזם היחיד שנכנס למשבצת החשובה הזו, נמצא על סף סגירה. בוגרי הפרויקט התגייסו להציל את מסע שחרור עבור 120 צוותי לוחמים שעברו אותו ועבור 140 צוותי לוחמים נוספים שמחכים להיכנס אחריהם. לסיוע, לחצו כאן.
