"איבדנו לא רק אח, אלא גם משפחה"

מלחמת יום הכיפורים תפסה את אבנר יונה כשליח ציבור בבסיס בגולן. בעיצומן של התפילות התחילו ההפגזות, ותחת מטחי ירי כבדים הצליחו הוא וחברו יעקב, לברוח מהתופת. הם תפסו טרמפים בכל דרך אפשרית, כולל על טנקים, ורק כעבור יומיים הצליחו להגיע לבתיהם.

בכל הזמן הזה, בין הגולן לבית, הגיעו כמה פעמים מטעם הצבא כדי לגייס אותו. אחת מהפעמים הייתה בדיוק כשהצליח להגיע הביתה, מפויח ועייף. בתגובה לדרישת הגיוס ביקש שיתנו לו זמן מקלחת והתארגנות ומיד אחר כך יבוא איתם בשמחה. הם נענו, ואחרי מקלחת קצרה וארוחה חטופה הוא עלה על מדים ויצא איתם.

"הוא היה בחור שקט, לא גבוה. קצת מפוזר, מאבד דברים כל הזמן", מספרת אחותו רבקה שפייזר. "כשהיה בצבא היו גונבים ממנו לא מעט, ואת השלמת הציוד החסר הוא עשה על חשבונו. כאחותו הקטנה, צעירה ממנו בשמונה שנים, יש לי גם זיכרון שלו מניף אותי גבוה באוויר".

משפט שכתב על גב תמונה שנתן לחבר כשבוע וחצי לפני שזה התחתן, הפך לימים לאחד המרכזיים שנאמרים בפעולות בבני עקיבא ובכלל. "מדי פעם תעצור ותשאל את עצמך לאן אני רץ", נכתב בגב תמונה בה נראה החבר, יעקב פישר, רץ ליד גדר הגבול עם לבנון.

זו הייתה הפעם האחרונה בה ראו אותו בני המשפחה.

בחול המועד סוכות, ימים ספורים לאחר מכן, נפגע הטנק שבו לחם אבנר. כשהכוח חילץ עצמו מתוך הטנק, ראו כי הוא לא מגיב, ולמעשה כבר אינו בין החיים. לא הייתה אפשרות לחלץ את הגופה, והוא הושאר בשטח כעשרה ימים, בעוד משפחתו לא יודעת דבר ממה שאירע. כיוון שלא שמעו ממנו, ניסו לקבל מידע על גורלו ומיקומו ואף הגיעו לקצין העיר, אך לא קיבלו תשובה. נראה כי אף אחד לא ידע.

"הייתי בבית ספר", מספרת רבקה שהייתה בת 12 באותה עת, "ובאה המזכירה ואמרה לי ולתמי, חברה שאביה גם השתתף במלחמה, ללכת לבית שלי". באין יועצת בית ספרית ובחוסר הבנה של הסיטואציה הרגישה, נשלחו השתיים בלי ליווי או תמיכה. הן לא הבינו מה קורה ורק כשהגיעו לבית הוריה של רבקה, גילו מה קרה. וגם זה רק ברמז.

"הגעתי הביתה וראיתי את אמא על הרצפה, נשענת על הקיר, שותקת. 'תגידי ברוך דיין האמת', ככה אמרה לי אחותי. הבנתי מה קורה אבל זה לא נקלט. גם לא אחר כך". אבנר היה רק בן 21 בנופלו.

המשפחה שקעה באבל. אחרי הלוויה, השבעה והשלושים נרשמה חזרה לשגרה, אבל לא כמו שהיה לפני. "ההורים תפקדו, אבל לא באמת. החיים המשיכו, אבל האובדן היה קשה".

עם תום תקופת האבל היהודית חזרו האח והאחיות כל אחד ואחת למקומם, ורק רבקה, הצעירה מבין כולם, נשארה בבית. החוויה, היא אומרת, הייתה קשה. ההורים, שהתאבלו כל כך לא דיברו על הבן שנפל, וככה הפך אבנר לנושא שלא מדברים עליו, לפיל שבחדר שמתעלמים מקיומו. לא כי אין רצון לדבר, אלא כי השיחה עליו גוזלת כוחות נפש עצומים. גם כעבור מספר שנים, בעת שלמדו בפנימייה, רבקה ואחותה היו חוזרות מדי יום שלישי להורים כדי להיות איתם ולפקוח עליהם עין. "הם היו באבל כל כך גדול, שהפכנו להיות ההורים של ההורים".

ביום הזיכרון השני אחרי נפילתו של אבנר, מספרת רבקה שישבה בחדרה בפנימייה ומיררה בבכי. המדריכה שבאה לחפש אותה הסתפקה בשאלה האם היא תצטרף לטקס. משנענתה בשלילה, פשוט עזבה את החדר. "לא הייתה מודעות אז לשכול של אחים. לא ידעו איך להתמודד איתנו, שגם אנחנו צריכים תמיכה. באיזשהו מקום איבדנו לא רק אח, אלא גם משפחה".

השיח שלא היה על האח שנפל משפיע עד היום. "אמא שלי לא מדברת עליו. פעם בכלל לא, רק בשנים האחרונות לפעמים היא מזכירה אותו במשפט או בסיפור עליו, אבל לא במקום שמאפשר שיחה. היא לא יוזמת, ואנחנו, האחים, שגדלנו עם רגישות גדולה לנושא ועם שתיקה גדולה לא פותחים את זה מולה. רק לפני כשנה הוציא אחי הגדול ספר לזכרו של אבנר. ספר שעדיין לא הצלחתי לקרוא. פתחתי, ראיתי את התמונות שלו, וסגרתי".

הצורך בתרפיה הוא שהוביל את אחיה הבכור, יהושע, להוציא את הספר והוא זה שהוביל את רבקה לכתוב שירים ששוברים, אפילו קצת, את קשר השתיקה.

לא עוד אודם על שפתיים
חיוורון כבש אותן
לא עוד לובן העיניים
בא האודם במקומן
אב שבור בירכתיים
ודמעה על לחי אם
הוא בכיו שקט, כנוע
היא נותרה כשבר כלי
באבחה שיכלה החרב
אב ואם, אף תום וחום
אח, אחות ואור הדרך
אין סומך ואין תומך

על ביתי ירד החושך
הוא סמיך ומסמא
עקבותיו נותרו על נפש
וילבש צורות שונות
לעיתים קולו ישמיע
פעמים גרוני יחנוק
הוא הצל המכסה
את השביל אליו אפנה

(רבקה שפייזר)

לשאלה האם השתיקה שהייתה בבית משפיעה על החיים שלה גם כיום היא עונה בהן מוחלט. "ברור שזה משפיע. כשהבנים התגייסו פחדתי מאוד. הגדול היה בקרבי וביקשתי ממנו שיתקשר אליי בכל שעה שהיא, שאני אדע שהוא בסדר. הצעיר התגייס לתפקיד לא קרבי וכבר הייתי רגועה יותר.

"אני כל הזמן משתדלת להיות נוכחת בחיים של הילדים, להיות שם בשבילם. גם אם זה לפעמים קצת חונק. שידעו שיש להם עם מי לדבר, ושאפשר לדבר".

אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה מובן הצורך לדבר על זה בפורום המשפחתי, עם האחים, אבל מה קרה שהסכמת גם להתראיין?
"רציתי לעורר מודעות גם לכאבם של אחים שכולים, שלפעמים נתפס כפחות ולפעמים לא נתפס בכלל. בטוח ישנם לא מעט אחים שכולים שמסתובבים עם כאב כזה, שהסביבה אפילו לא מודעת אליו".