בוחרים בחיים: "השמחה היא המעטפת ששומרת עלינו"

למשפחתו המורחבת של חיים טולדנו יש מסורת מדי שנה ביום הזיכרון. הם מתכנסים בביתם של אחד האחים, וכמו כל משפחה שכולה מזמינים חברים ובני משפחה שבאים לנחם ולתמוך ביום הטעון. אבל החלק העיקרי ביום נקרא בלשונם "נוהל קציצה".

"אנחנו מקרינים סרטי זיכרון ושירים, אבל עושים על האש. יש ארוחה גדולה, אנחנו מפרקים הרבה בשרים", הוא מספר בגאווה. "לאורך השנים הבנו שאם לא נמיר את העצב למשהו חיובי אנחנו ניפול למטה. ואסור לנו ליפול. אנחנו אוהבים לצחוק והרבה פעמים עושים הומור שחור. ככה אנחנו, זו המעטפת ששומרת עלינו לאורך השנים".

הסתכלות כזו על שכול אינה רווחת במיוחד בשיח הציבורי. היא מפליאה, מוזרה, כמעט מתריסה בעצב השמח שלה, או בשמחה העצובה שלה. זו רק דוגמה אחת לאופן המיוחד, האופטימי ומעורר ההשראה שבעזרתו מתמודד טולדנו עם אירועי חייו, שרק לגולל אותם זו משימה כואבת וקשה.

הוא איבד את אחיו שמוליק שנהרג בפעילות מבצעית בכיסופים. ארבע שנים לאחר מכן נפטר גם אחיו פנחס, אחרי מאבק ארוך במחלת הסרטן שחלה בה במהלך שירותו הצבאי ולכן הוכר כנכה צה"ל. הוריהם, רינה וגבריאל, לא יכלו לשאת את הכאב ונפטרו בהפרש של שלושה חודשים זה מזה. לרצף האירועים הקשים האלה קדם גם מותו של סגן פנחס כהן ז"ל, גיסו של חיים, שלושים יום בלבד לפני שנהרג אחיו שמוליק.

איך מתמודדים עם אסון שרודף אסון?
"יש ימים שאנחנו מפורקים. יש לנו געגועים מאוד גדולים לאחים ולהורים. הכרית סופגת הרבה דמעות. שלשום מצאתי את עצמי בוכה ונכנס לדאון, אבל קמתי בבוקר ישר לעשייה. אתה דוחף את עצמך כל הזמן. אנחנו חווים נפילות קשות כמו כולם, אבל אנחנו אוהבים לחיות".

טעות אנוש

המשפחה הייחודית ולמודת האסונות הזו עלתה ממרוקו בשנת 1967. ההורים רינה וגבריאל הביאו לעולם שלושה בנים ושש בנות. עם הגעתם ארצה גרו במעברה בקריית חיים, ולאחר מכן עברו להתגורר בקריית שמואל. חיים (54) הוא הבן הרביעי במשפחה, מתגורר ביישוב עפרה ולו ולאשתו מיטל יש חמישה ילדים. הוא עובד כראש צוות פשעים במשטרה. חבריו של חיים מספרים עליו שאדם המתבונן מבחוץ לעולם לא יבחין שהוא שרוי בצער או מתמודד עם משבר. הוא תמיד מחייך, תמיד "מרים את האווירה".

אחיו, סמל שמוליק טולדנו ז"ל שירת בשריון ונהרג ב-3.4.2002 במהלך מבצע חומת מגן. לאחר ששני מחבלים חצו את הגבול מעזה, הוא הוקפץ יחד עם הצוות שלו לכיסופים. הוא שימש טען־קשר בטנק ובזמן שהכין את פצצות התאורה, כחלק מההכנה לפעילות המבצעית, צודד צריח הטנק שעל ראשו שהה והוא נהרג מהחבלה הקשה.

"שמוליק נהרג כתוצאה מטעות אנוש, אבל ההורים שלי מעולם לא כעסו על הצבא או על המעורבים באירוע", נזכר חיים. "הם תמיד אמרו 'חיילים – אנחנו מחבקים ואוהבים'. אמא שלי הייתה איתנה בדעה הזאת ותמיד אמרה שהם לא אשמים. ראינו את הכוחות שלה באמרה הזאת. לקחו להם את הילד, אבל היא כל הזמן אמרה 'אנחנו באנו למדינת ישראל, זו המדינה שלנו והחיילים שומרים עלינו. אנחנו לא כועסים עליהם'".

אירוע מותו של שמוליק התרחש בשעות הערב, סמוך לצאת חג שביעי של פסח. אולם המשפחה קיבלה את ההודעה רק מספר שעות לאחר מכן. "אנחנו משפחה גדולה והיינו מפוזרים בחג. זה היה הסוף של חגיגת המימונה בבית ההורים שלי בקריית שמואל. בשעה 23:15 קצין העיר דפק בדלת. אמא שלי ראתה אותם ופשוט נפלה מהרגליים והתחילה לצרוח. שמוליק היה הבן הקטן שלה. הוא בן הזקונים, ולמשפחה של עולים ממרוקו בן זקונים הוא בן הזקונים של הבית.

"אני קיבלתי את ההודעה מגיסי אבנר. היינו צריכים לזהות אותו. אמא שלי לא עמדה בזה, אז אני לקחתי את התפקיד. אמרתי לה 'אמא, את תזכרי את שמוליק כמו שהוא, יפה. אני אלך לזהות אותו'. היה שם מסדר כבוד של חיילים משני צידי החדר. אני פעלתי כמו רובוט. פתחו לי את הארון, זיהיתי את שמוליק. הוא נראה ממש אותו הדבר".

איזה מן ילד היה שמוליק?
"הוא היה ילד של בית, שעזר מאוד להורים וטיפל בהם. יד ימינם ממש. כל דבר איתם היה מקפיץ אותו רגשית. הוא היה מאוד מחובר אליהם. חוץ מזה הוא אהב מאוד את הגולן, וגם למד במכינה קדם צבאית בקשת. הוא התגבש שם מאוד, ריגש אותו שקיבלו שם את הדעות שלו, את הראש הפתוח שלו".

החיים אחרי מותו של שמוליק, כך אומר חיים, השתנו לבלי היכר. "אני העסקתי את עצמי כל הזמן. התרוצצנו, עשינו פעילויות לזכרו, גייסנו כספים לכתיבת ספר תורה. אבל אמא שלי הייתה שרויה בצער עמוק. פתאום קפצה הסוכרת, המצב הבריאותי הידרדר. היא כל הזמן דיברה על שמוליק. היא ישנה רק בחדר שלו, ולא הסכימה להזיז משם שום חפץ שלו. היא כמעט לא יצאה משם מרוב צער. גם אבא שלי נשכב במיטה ופשוט לא זז. הוא היה קם לאכול וחוזר למיטה. אנחנו, האחים, החלטנו למרות הכול לבחור בחיים".

איך זה בא לידי ביטוי?
"למשל, למרות שהתאריך הזה מזכיר לנו את היום הנורא שבו שמוליק נהרג, החלטנו שאנחנו נעשה מימונה. אמא שלי לעומת זאת לא עשתה יותר, לא מופלטות ולא כלום. היא לא הייתה מסוגלת. דוגמה נוספת היא ימי השבעה. בלילות היינו יושבים ביחד האחים מדברים ונקרעים מצחוק עד שלוש לפנות בוקר. היינו מחקים את אמא שלי ואת דודה גרסיה. עסקנו בלהרים אחד את השני. במהות שלנו אנחנו אנשים שמחים".

האובדן והאמונה

ההורים, כך אומר חיים, התקשו לתפקד. מי שתפקד באותם ימים בבית היה האח פנחס. במהלך שירותו הצבאי בשריון באמצע שנות ה-90, הוא חלה בלוקמיה ושוחרר מהצבא. "החלטנו שאנחנו מלווים אותו ולא נותנים לו ליפול". בגלל המציאות המורכבת בבית הוריו לאחר מותו של אחיו שמוליק, עבר פנחס לגור בעפרה, ובהמשך במושב אבני איתן שם הקים מרכול. "פנחס היה בחור חזק ומופנם. היה אהוב מאוד על כל האחיינים, על כל הסביבה. בגלל הטיפולים שעבר הוא היה מוגבל מאוד בתנועות שלו, אבל הוא ניהל את הסופר ביחד עם אחותי ביד רמה. הוא בחר לחיות. הוא היה בין המושתלים הראשונים של מח עצם ברמב"ם, והסיכויים לא היו לטובתו, אבל הוא לא ויתר".

פנחס נפטר לבסוף כשהיה לבד בביתו. השכנים הבחינו שהסופר שניהל סגור ויצאו לחפש אחריו. "שם השירה של המשפחה נפסקה. הכאב היה כזה גדול", אומר חיים וקולו נשבר. "אני הלכתי להודיע לאמא שלי. אחרי שהוא נפטר גילינו איזה איש חסד הוא היה. הוא חילק חבילות לנזקקים, הכול בשקט ובצנעה". ביום מותו הוכר פנחס כחלל צה"ל.

לאחר מות הוריהם, התחדדה שותפות הגורל הקשה בין חיים לאחיותיו, שכן בתוך מספר שנים איבדו ארבעה מבני משפחתם. לצד זאת, גם עם אשתו מיטל הוא חולק את נטל השכול. אחיה, סגן פנחס כהן ז"ל, נהרג בפעילות מבצעית ליד חאן יונס, במהלכה נפגע מאש כוחותינו. מספר שנים לאחר מכן איבדה מיטל גם את אביה ובהמשך נהרג אח נוסף שלה, דוד חי כהן ז"ל מתאונת דרכים שבה התנגש בגמל. ביחד, מוסרים חיים ומיטל הרצאות בפני קהל ששומע את הסיפור יוצא הדופן שלהם.

במהלך השנים לא הרגשת סדקים באמונה?
"בהתחלה לא. הרגשתי שזה מה שהקדוש ברוך הוא רצה, ושהם עכשיו תחת כיסא הכבוד. אבל בשנים האחרונות אני כן מרגיש שהאמונה נסדקת. אחותי מזל חולה בסרטן לבלב ונמצאת במצב קשה מאוד. השבוע אחותי ואני אמרנו 'די בורא עולם, עזוב אותנו. אתה הולך לקחת לנו גם את אחותנו. עזוב אותנו, איפה אתה?' אבל אני זוכר שזה לא סתם שאנחנו קרובים ליום השואה. תראו מה קרה שם. מה העם שלנו עבר. ככה אני מנחם את עצמי. יש לי בית, ילדים, הכול בסדר, תודה רבה בורא עולם. אני עדיין מאמין שהקב"ה לא מעמיד אותנו בניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. אני רואה את זה לאורך כל הזמן".

חיים מספר ששמע על איציק סעידיאן, שנפצע במבצע בעזה וסבל מפוסט טראומה, והצית את עצמו השבוע באגף השיקום של משרד הביטחון. "היה לי קשה מאוד לשמוע על הסיפור של הבחור הזה. ליבי באמת איתו. הוא צעק הצילו ולא שמעו אותו. לא היו לו כלים להתמודד עם המציאות. אבל מצד שני אני רוצה להעביר מסר שצריך לבחור בחיים".

הוא מציין כי לתחושתו בימים אלה עם ישראל דווקא מלוכד ומאוחד, בניגוד למה שניתן להסיק לעיתים ממהדורות החדשות. "הארץ טובה, העם חזק, מלוכד. עם ישראל מחובר מקצה לקצה. אני רואה את זה אצל האנשים. אני רואה את המבטים. כולם פה ביחד. יום הזיכרון הוא יום מלכד ששומר עלינו".

המילה "בחירה" היא מילת מפתח שחוזרת ועולה לאורך הריאיון איתו. "אנחנו בוחרים איך לקבל את החיים, זו ממש בחירה. תמיד אפשר לרטון על כולם, ולומר 'אני יורד למטה'. אבל אנחנו צריכים את השמחה שתרים אותנו. כמו למשל במעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. הרי היית עכשיו בבית העלמין, איך פתאום אתה יכול לשמוח? אתה חייב לשמוח, כי השמחה היא הבחירה בחיים. יום הזיכרון זה יום שקורע אותנו אבל אנחנו צריכים לבחור בחיים, לבחור בטוב. החיים חשובים, והשמחה צריכה להוביל אותנו".