פרשות תזריע־מצורע עוסקות כל כולן בגוף. ראשיתן בטומאת היולדת, אך עד מהרה עוברים הפסוקים לתאר את כל החולאים התוקפים את חלון הראווה של הגוף האנושי, הוא העור. אנו קוראים על השאת, הספחת, הבהרת, הצרעת, השחין, מכוות האש, הנגע או הבהרת. הרשימה הארוכה והמפורטת מכריחה אותנו להפנות את תשומת ליבנו אל הגוף, שבדרך כלל אנחנו רואים בו כלי קיבול לנשמה בלבד. אולי אפילו סרח עודף שאמנם יש לטפל בו, אך תחזוקו הוא רק אמצעי לקיומה של הרוח.
דפדוף בספרי התנ"ך מעלה כי הצרעת מופיעה פעמים רבות כחלק מסיפור רחב יותר. כך מרים שדיברה אודות משה והאישה הכושית אשר לקח וגילתה שהיא מצורעת כשלג (במדבר יב); כך המעשה בנעמן, שר צבא ארם, האיש גיבור החיל שלקה בצרעת (מלכים־ב ה); וכך הטרגדיה של איוב מוכה השחין היושב באפר ומגרד את בשרו בחרש (איוב ב). ההקשר הסיפורי מאפשר להבין את הצרעת כחלק ממארג היחסים בין בני האדם או בינם לבין הקב"ה, ומקל על הענקת פשר מוסרי לחוליים התוקפים את העור.
בניגוד לזאת, בפרקי הנגעים בספר ויקרא אין מנוס מלעסוק בגופניות בלבד. אין שום אופק אחר המפציע מבין הפסוקים, ואנחנו מוכרחים לחשוב על הגוף בכל חומריותו. או במילים אחרות, על עבודת ה' באמצעות הגוף ואך ורק על ידו. מה מלמדים אותנו פרקים אלה על החוויה האנושית והדתית?
שעירים וציפורים
אופן טיהורו של המצורע אינו עומד יחידי, אלא בעל זיקה לטקסים נוספים בספר ויקרא ומחוצה לו. ראשיתו בנטילת עץ ארז, שני תולעת ואזוב – שלישייה המופיעה גם בהכנת אפר הפרה האדומה, המשמשת לטיהורם של טמאי המת (במדבר יט). הדמיון בין השניים איננו מפתיע, שכן על המצורע לנהוג מנהגי אבלות: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). כאדם מת הוא יושב מבודד הרחק מחוץ למחנה.
כמו המוות, טומאת המצורע היא חלק מן המציאות, שכן כשם שהגוף איננו עמיד בפני הכיליון הסופי כך חולשתו ניכרת אף בנגעי העור. עולה מכאן כי בפרקי ויקרא הצרעת איננה חלק ממערכת של שכר ועונש. היא איננה מסמלת את מצבו המוסרי של האדם אלא את מוגבלות גופו, את פגיעותו הנובעת מן החומר ואת חוסר יכולתה של הרוח לשלוט בכול. הצרעת מפנה מקום לגופניות ולהבנה כי היא חלק בלתי מבוטל ממי שאנחנו ומהגורל המזומן עבורנו.
טקס נוסף המזכיר את טיהור המצורע הוא שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים והקרבת השעיר הנוסף לה'. גם כאן, בפרשת המצורע, ישנן שתי ציפורים והאחת נשחטת, בעוד שחברתה נשלחת על פני השדה. עם זאת, הדמיון מבליט את השוני, שהרי בעוד שהשעיר נשלח המדברה ונושא את כל עוונות בני ישראל "אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" (ויקרא טז, כב), הציפור נשלחת אל השדה, "שהוא מקום זרע ומקום חיותה" על פי פירוש הבכור שור. השעיר, אם כך, נשלח אל התוהו הריק מאדם, ולעומתו הציפור נשלחת אל מחוזות החיים ובכך מועצמת התקווה לשינוי, לגאולה מן החידלון.
הגוף, אם כן, מוגבל, וחוליים דוגמת הצרעת יפגעו בו, אולם בה במידה שהוא עשוי ליפול לתהומות של כאב ובדידות – הוא יכול אף להשתקם ולהמריא כציפור במעופה. יתירה מכך, הגופניות פגיעה מעצם היותה ולכן איננה יכולה להבטיח קיום לינארי בעל כיוון התקדמות אחד בלבד. היא מציגה אפשרות אחרת של התנהלות מעגלית, הנעה בין החולי והטומאה ובין המרפא והטהרה.
לצקת משמעות לחולי
הטקס השלישי המהדהד בפרשת המצורע וטיהורו הוא הכשרת הכהנים לעבודת הקודש. בשני המקרים הכהן מזה מדם הקרבן על תנוך האוזן הימנית, כמו גם על בהונות היד והרגל הימניות של הבאים להיטהר. בנוגע לכהנים, הטקס מאפשר את כניסתם אל מתחם הקודש, בעוד שהמצורע נאסף אל המחנה ממקום גלותו. ביציאתו נהג המצורע כאבל ובטיהורו הוא שב אל החיים, וכך נכרכים יחד הטהרה והטומאה וכן החיים והמוות שבפרשת המצורע, עם הקדושה והחולין שבחנוכת המשכן וכוהניו.
כאן מתפצל למעשה החולי הגופני מן המשמעות המוענקת לו: הכהנים אינם יכולים לרפא את הגוף. תפקידם הוא לראות, לאבחן ולהרחיק, ורק לאחר שנרפא הנגע מאליו, לשוב ולפעול: "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (יד, ג). הכהנים אינם מסוגלים להציל את החולה מגזירת מראה הבשר הנאכל המרחיק אותו מן הציבור, אולם בידם הכוח לצקת משמעות דתית למצבו. ומהי?
טומאת הצרעת מזוהה עם המוות; בשניהם מדובר במצב סטטי נטול חיוניות. טקס המעבר, המשיב את המצורע לתוככי המחנה ומאפשר לו לבוא אל הקודש, ספוג כולו בסמלים המציינים את חגיגת החיים. זו ניכרת בשחיטת הציפור במים זורמים, בשליחתה אל השדה ולא אל המדבר, ובשימוש בארז, שני תולעת ואזוב המציינים את ההיטהרות מן המוות. טקס טיהור המצורע מבשר כי על אף מוגבלותו החומרית של הגוף, יש ביד החיים לנצח את המוות.
