מפעם לפעם חוזרות ועולות טענות שגוש עציון הופקר במלחמת העצמאות. שתי משמעויות לטענה זו: מלחמתם של מגיני גוש עציון, ובהם 240 הנופלים, הייתה חסרת תוחלת וערכה מוטל בספק, שכן גורלם נגזר בטרם הקרב. המשמעות השנייה היא שההנהגה הלאומית שהקימה את המדינה התייחסה בציניות לחייהם של כ־500 מתיישבים ואנשי היחידות המגויסות.
כבן כפר־עציון שעוסק שנים רבות בלימוד מורשת גוש עציון ובהנחלתה, אני מבקש להפריך טענה זו ולבסס את הקביעה שגוש עציון לא הופקר. אפתח ביחס ההגנה, הזרוע הצבאית של המוסדות הלאומיים, ואחתום ביחסה של ההנהגה הלאומית־אזרחית לגוש עציון.
יגאל בוטרימוביץ, איש מחלקת הל"ה שנותר בהר־טוב, העיד על ההעדפה שהעניק הפיקוד למחלקה, שיצאה לתגבר את גוש עציון:
כמות הנשק שעמדה לרשות הל"ה הייתה עצומה בהתאם למחשבות שלנו באותם הימים. לכל כיתה היה ברן – מקלע קל – דבר שלא היינו רגילים לו אף פעם קודם לכן. לכל חייל היה רובה. היו רימונים. הייתה כמות עצומה של תחמושת. זה דבר שאי אפשר לתאר באותה תקופה.
הל"ה צוידו בנשק ובתחמושת תקינים, שהוצאו במיוחד מהסליק. עדיפות זו זועקת נוכח המצב ביחידת הפלמ"ח שהייתה מופקדת על הדרך לירושלים. שבוע ימים לאחר נפילת הל"ה ביקר עוץ, איסר בן־צבי, חבר מפקדת ההגנה, במעלה־החמישה. הוא שָבַת במחיצת פלוגת הפלמ"ח ש־17 מלוחמיה נפלו בקרב הל"ה. הדו"ח שכתב לצמרת ההגנה מזעזע: אחד משני המקלעים שלהם לא פעל כשורה, רוב תתי־המקלע סטן לא היו תקינים, רוב התחמושת הייתה עקרה, לא היו להם תרמילים, מימיות, מפות, חגורים ואלונקות.
למחרת הביקור, 25 בינואר 1948, עוץ התלווה אליהם לתקיפת כוח אויב סמוך לקסטל. תשעה לוחמים נהרגו בקרב ובהם המפקד. "אני מאשר שהם יצאו כחבר יחפנים. את התחמושת החזיקו בכיסים", כתב עוץ. הם חשו ש"הפיקוד מפקיר אותם בצורה פושעת" (המסמך המקורי פורסם בספרי "מחלקת ההר"). הלוחמים הבינו את המצב הקשה ואיש לא סירב לצאת לפעולות, העיד המג"ד. הם השכילו להבחין בין תחושות אישיות מייסרות, ובין ההכרה שההנהגה עושה כל מה שלאל ידה בנסיבות הקיימות.
"בן טיפוחיו של המטה הכללי"
ב־27 במרץ 1948 פרצה והגיעה לגוש עציון שיירת נבי דניאל. המבצע אורגן ונוהל על ידי הפיקוד העליון של ההגנה, ונערכו לקראתו הכנות מדוקדקות. 33 משאיות נשאו 120 טון אספקה וציוד מלחמתי לשלושה חודשים. לא הייתה אפשרות להעמיס יותר. 18 רכבים משוריינים ובראשם פורץ מחסומים, למעלה ממאה לוחמים ומטוס שירות האוויר אבטחו את השיירה. 136 לוחמים הגיעו כתגבורת לגוש עציון. על השיירה פיקדו מפקד בכיר בפלמ"ח, והאחראי על השיירות ומשימות מיוחדות במטה ההגנה. פקודת המבצע כללה הנחיה להעניק לשיירה עדיפות על פני שיירות האספקה לירושלים. לוחמים, נשק וכלי רכב משוריינים שאבטחו את השיירות לירושלים הופנו לגוש עציון. הייתה זו אחת השיירות הגדולות והמאובטחות ביותר באותם ימים, שהמחישה את חשיבותו של גוש עציון בעיני הפיקוד.
השיירה הגיעה, פרקה את הציוד והאספקה, ונלכדה על ידי האויב בדרכה חזרה. קרב התפתח במבואות בית לחם. פלוגת מלווי השיירות נפגעה אנושות. 15 לוחמים, הנשק וכלי הרכב נפלו בידי האויב. מושל ירושלים הבריק לבן־גוריון: "מצב האספקה בירושלים מחריד עם אובדן כלי הרכב בדרך לכפר עציון".
לקחי מחלקת הל"ה ושיירת נבי דניאל הבהירו שהמצור הדוק. בגוש עציון הופעלו מטוסי שירות האוויר של ההגנה באינטנסיביות ובהיקפים גדולים מכל פעולה אחרת בארץ. יגאל ידין, קצין המבצעים של ההגנה ורמטכ"ל בפועל, העיד:
גוש עציון היה בן טיפוחיו של המטה הכללי… כמות ניכרת ממעט הנשק שהגיע מחו"ל בימי (מבצע) נחשון הופרשה לגוש עציון… מיטב קציני המטה הכללי התרכזו בבעיות התגבורת והאספקה לעציון בדרך האוויר. כאשר היה מגיע מברק ממוש (משה זילברשמיט, מפקד גוש עציון) היה מדליק כברק את כל קציני האג"ם והמטכ"ל. בחרדת קודש היו ממהרים לביצוע בקשותיו ועצותיו.
גם אם היו מעמידים לרשות יישובי גוש עציון תקציבים נוספים, ספק עד כמה היה בהם לתרום לעמידתו במערכה.
יחס ההגנה והמוסדות הלאומיים לגוש עציון בתש"ח נחקר על ידי דוקטורנט צעיר, איש בית ספר שדה כפר עציון, נדב פרנקל. זהו מחקר יחיד בנושא, שנערך בכלים מקובלים הנהוגים בחקר ההיסטוריה. על יסוד ניתוח שפע מסמכים והקבלות ליישובים אחרים, מסיק נדב שהיקף גדול של לוחמים ומפקדים איכותיים הועברו לגוש עציון, ועמם כמות רבה של נשק ותחמושת. לגוש עציון הופנו מספר ניכר ביותר של גיחות אוויריות. "כאשר בוחנים את ההקצאה הצבאית של ההגנה לגוש עציון, אנו למדים שהיא היטיבה עם הגוש ביחס לכמות הנשק של כלל מחוז ירושלים", מסכם פרנקל.
ומכאן למישור האזרחי. "יישובי גוש עציון בוודאי שלא הופלו לרעה בהשוואה לשאר יישובי מחוז ירושלים בפרט, ולכלל היישובים שמחוץ לתחום בכלל", קובע פרנקל. ועוד: "נראה שאין רגליים לטענה שיישובי גוש עציון הופקרו. המחלקה להתיישבות והקק"ל השקיעו משאבים רבים באספקת מזון, ציוד, בפינוי האימהות והילדים ובניסיון להחזיק פעילות משקית למרות התנאים הכמעט בלתי אפשריים. לא תמיד הספיקו המשאבים שהועברו להתגבר על הבעיות הכלכליות הקשות שנוצרו עקב המצור, ניתוק הדרכים, אחזקת האמהות והילדים בירושלים וחובות העבר של הקיבוצים, אך דומה שבהשוואה ליישובים נוספים במצב דומה, יישובי גוש עציון לא הופלו לרעה".
דיונים רצופים התקיימו במחלקה להתיישבות של המוסדות הלאומיים בעניין תקציב גוש עציון. לדוגמה, ב־15 בינואר 1948 הוחלט להקציב סכומים נוספים לאספקה, לרכוש עבור גוש עציון שתי מכוניות משא כבדות, להקצות תוספת קבועה של אנשים, להקים מערכת קליטת מי גשם בגוש עציון, ולנקוט צעדים לשמירת היציבות הכלכלית של יישובי גוש עציון. מעלה־החמישה, רמת־רחל, עטרות וקריית־ענבים זכו בישיבה זו להקצבות פחותות.
באמצע אפריל אושר ליישובי גוש עציון תקציב של 25,000 לא"י, שהיה גבוה באופן יחסי מהתקציב לחניתה, לאילון, למעלה־החמישה, לבית־הערבה, ליד־מרדכי, לניצנים ועוד. במרץ 1948 אושרו 60,000 לא"י לגוש עציון, לכפר־אוריה ולבן־שמן. הקצבות נדיבות הוענקו לגוש עציון, בתנאי מצוקה כספית חריפה שהמוסדות הלאומיים היו נתונים בה. מקורות הפרנסה בכפר עציון נסתתמו, אחזקת החברים בכפר־עציון והאמהות והילדים בירושלים הייתה נטל כבד. המחסור במזון בגוש עציון נבע בעיקר מחסימת הכביש לירושלים. יחיעם, חניתה ושאר היישובים שמחוץ לתחום המדינה שעתידה לקום חשו מוזנחים, הן מהצד הביטחוני והן מהצד המשקי, רשם יוסף ויץ ביומנו. תושבי ירושלים כולה סבלו ממחסור במים ובמצרכי מזון בימי המצור.
דבקות במשימה מתוך המצוקה
המחלקה להתיישבות העלתה בפני חברי כפר־עציון הצעה לפנות את הגברים בעלי המשפחות. הובהר שאין כוונה לפנות את גוש עציון שיתוגבר בזמן הקרוב באמצעי הגנה נוספים, והמוסדות עושים ככל שניתן להבטיח את עמידתו מול האויב. פרוטוקול אסיפת החברים שנערכה בימים י"ד־ט"ז באדר־א' תש"ח, 24־26 בפברואר 1948, ובה נדונה ההצעה, חושף את צפונות לבם. מדברי החברים ניכרת מחויבות עמוקה לבית שהקימו בהר, חשש כבד להישאר במדינה ערבית עם תום המלחמה, ותהיות בדבר שלמות הקבוצה.
חברים מעטים העלו את הנימוק הכספי, וכולם דחו אותו. תנאי הקיום הפיזיים בכפר־עציון ואלו של האמהות והילדים בירושלים לא הועלו כשיקול קריטי בהחלטה, ואף לא היחס של המוסדות לגוש עציון. בדיון הסביר חבר שקריאת העזרה הנואשת ששוגרה מכפר־עציון למוסדות נועדה לעורר בהם חרדה, משמע, הייתה בה הגזמה. חברי כפר־עציון לא קיבלו את ההצעה ובחרו להישאר יחדיו בכפר־עציון. הם היו חזקים ונחושים להגן על ביתם.
הדיון התקיים תחת מעטה ענן שחור שריחף מעל ראשם. על פי תוכנית החלוקה עתיד היה גוש עציון להימצא עמוק בשטח המדינה הערבית שעתידה לקום. האמינו אז שתוכנית החלוקה שאושרה על ידי המוסדות הלאומיים תתבצע, למרות שהערבים דחו אותה ופתחו במערכה. 32 היישובים שנותרו בתחום המיועד למדינה פלשתינאית דחו אפשרות לפינוי. בן־גוריון דרש להיערך בדחיפות להגדלת היישובים הללו ובהם גוש עציון. עד נפילת כפר־עציון בקרב, היה בן־גוריון עקבי ונחרץ שאין מפנים אף יישוב. הוא דחה בתוקף הצעה שהעלו קצינים במחוז ירושלים לפנות את גוש עציון.
ההתיישבות בגוש עציון ראשיתה ביוזמה פרטית של אנשי מגדל־עדר, 1927, וכפר־עציון, 1934. הקק"ל והמוסדות המיישבים נאלצו לפדות קרקעות שנרכשו על ידי יזמים פרטיים כדי שלא ייפלו בידי הערבים. ההנהגה הלאומית לא יזמה התיישבות יהודית בהר חברון. ייתכן שבמהלך המלחמה הייתה הסכמה חשאית עם מלך ירדן להשאיר בידיו את הרי יהודה ושומרון. מחלוקת בדבר עתידו של גוש עציון אחרי המלחמה, בהיבט הפוליטי והכלכלי, שררה בהנהגה הלאומית וגם בין חברי כפר־עציון. ייתכן שכאן נעוץ פשר התקציב המצומצם לפיתוח משקי שהוענק לגוש עציון ונוצל להוצאות שוטפות. תקציבים אלו ניתנו בימי המלחמה במשורה לכל היישובים. גם אם היו מקצים לגוש עציון תקציב נוסף, כמעט שלא הייתה אפשרות לעשות בו שימוש בעת המצור. כל אלה לא פגעו ביחס החיובי של ההגנה והמוסדות הלאומיים ובדאגה הכנה שלהם לגוש עציון בימי המצור והמערכה.
אין באלה כדי למעט את המצוקה שבה היו נתונים החברים בכפר עציון והאמהות בירושלים. המציאות הביטחונית, הבדידות והניתוק, פירוד המשפחות, החורף הסוער והמושלג, המחסור בציוד, שורת הקברים שהתארכה ובהם חברי ילדות – עוררו חרדה מוצדקת והיו חברים שהתקשו לעמוד בה. המחסור הכספי לפני המלחמה ובימי המצור העיק על הקבוצה. ערפל סמיך באשר לעתידם הפוליטי והכלכלי רבץ עליהם במלוא כובד משקלו.
תחושות קשות אלו העצימו את קולות הזעקה לעזרה שהפנו מתיישבי גוש עציון להנהגה, ואת הרצון לעורר חרדה במוסדות הלאומיים. ההנהגה הייתה נתונה בסד צר ביותר, והזעקה עלתה מכל רחבי הארץ. באור זה יש לראות דברים קשים ומרים שנכתבו באותם ימים. הם אינם מאפילים על החלוציות, השליחות והנאמנות התנועתית שהניעו את מתיישבי גוש עציון ומגיניו לדבוק בביתם שבהר, להגן עליו ולמסור את נפשם למענו ולמען נצח ירושלים.
ד"ר יוחנן בן־יעקב, תושב כפר עציון, כיהן כמזכ"ל בני עקיבא וכיו"ר מועצת תנועות הנוער בישראל. ספרו הִתְחַיוּת, שראה אור לאחרונה, עוסק בתנועת הנוער הציונית־דתית בפולין, השומר הדתיילדי כפר עציון בתש"ח באדיבות ארכיון כפר עציון
