זו הייתה הגרסה האפריקנית ל"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". בהודעה דרמטית התכנס השבוע הפיקוד העליון של צבא צ'אד, מדינה אפריקנית קטנה אך חשובה מבחינה גיאו־אסטרטגית, ובישר לאומה כי הנשיא, אידריס דבי איטנו, נהרג במהלך ביקור בחזית הקרבות נגד קבוצת מורדים אסלאמיסטים בצפון צ'אד, המכונה "חזית השינוי".
דבי היה מנהיג מיוחד, שחשיבותו חרגה מגבולות צ'אד. לא פעם שרים וראשי מדינות מצאו את עצמם נאלצים לשלוח שליחים ואפילו לבקר את דבי, בשל מערך הקשרים והבריתות הייחודי שיצר באפריקה. בהם היו רקס טילרסון, מזכיר המדינה של טראמפ, שחטף שלשול נוראי בעת ביקור בבירה נג'מנה, ונשיא צרפת עמנואל מקרון. באופן רגיל, אף אחד מהם לא היה מכבד בנוכחותו ראש מדינה שנמצאת במקום השלישי מלמטה במדד השחיתות של ארגון טרנספרנסי אינטרנשיונל. אבל דבי לא היה עוד ראש מדינה.
פרטי מותו עדיין לוטים בערפל, אולם כבר עכשיו צפה השאלה האם היה זה אירוע בלתי מתוכנן, גורל ביזארי ככל שיהיה, או אולי הפיכה שקטה בחסות צבא צ'אד. דבי אכן אהב לבקר בחזית ולהצטלם עם כוחות הצבא הדוהרים במרחבי המדבר הצ'אדי. זה היה חלק מהקסם שהילך על בני עמו במשך שלושים שנות שלטונו. על פי ההודעה שפרסמו המורדים, אנשי "חזית השינוי", דבי אכן נהרג על ידם בקרבות בצפון המדינה. עימו נהרגו ונפצעו עוד חמישה אנשי צבא בכירים. על פי הגרסה של צבא צ'אד, דבי נלקח מן החזית לטיפול בבירה נג'מנה, אך לאחר יממה מת מפצעיו.
ועדיין, למרות ההודעות, הפרטים מעטים וקשים לאימות. ובכלל, האירוע עצמו ועיתויו בפרט מעוררים תהייה. מנהיגים בימינו, אפילו במדבריות אפריקה, לעיתים רחוקות נופלים על חרבם בשדה הקרב. האחרון שמצא את מותו בנסיבות אלימות במיוחד על ידי מתנגדיו היה שליט לוב מועמר קדאפי, שנרצח לפני עשור.
נדוניה ב־22 מיליון דולר
את מקומו של דבי יתפוס בנו הבכור, הגנרל מהמט קאקה בן ה־38. עד כה הוא היה מפקדם של כוחות צבא צ'אד המסייעים לכוחות האו"ם במשימת השלום שלהם במאלי. העניין הוא שעל פי חוקת צ'אד, הנשיאות אינה אמורה לעבור בירושה. ההחלטה נתונה בידי הפרלמנט, ומי שאמור היה לתפוס את מקומו של דבי הוא יו"ר הפרלמנט. אולם הצבא לא אפשר לתהליך החוקתי להתרחש כסדרו, והודיע על מינויו של קאקה כנשיא זמני. המינוי אמור להסתיים בעוד 18 חודשים, פרק זמן מספיק כדי לייצב את מעמדו ואולי להיות מי שישלוט בצ'אד בשלושים השנים הבאות.
מהמט קאקה הוא בנו הבכור של הנשיא המת, אך דבי השאיר אחריו בנים נוספים מנשים שונות, ומינויו צפוי לעורר מלחמות ירושה בצמרת. על הכף מונחים הרבה עוצמה ושליטה, לצד אינטרסים אישיים, כלכליים ופוליטיים. באדמת צ'אד טמון הרבה מאוד נפט, מספיק כדי למשוך חברות מרחבי העולם לתחרות על זיכיונות, בהן חברות אמריקניות, סיניות וצרפתיות.
חברות אנרגיה בינלאומיות ניהלו במשך שנים מערכות יחסים מורכבות עם דבי המנוח, אולם מאחורי המרוץ לזהב השחור היה הרבה יותר מנפט. דבי לא היה עוד מנהיג אפריקני מקומי. מבחינות מסוימות הוא הזכיר את שליט לוב מועמר קדאפי, בהיותו דמות גדולה מהחיים. הפוליטיקה המקומית שלו חצתה את גבולותיה של צ'אד והתבססה על קשרים אישיים עם ראשי שבטים אפריקניים ששטחי המחיה שלהם נפרסים מעבר לתחומה של מדינתו. מערך הקשרים שיצר באמצעות אותן בריתות ויריבויות שבטיות, הפך אותו למנהיג אזורי חשוב. וכמו אצל שושלות מלוכה בעבר, למשל קליאופטרה שנישאה לאנטוניוס, קשרי חיתון היו חלק מהרפרטואר. נשותיו של דבי היו חלק בלתי נפרד ממערך הבריתות שיצר. אלו נשים בעלות מעמד משלהן, והיריבויות הפנימיות ביניהן יכולות לפרנס בקלות טלנובלה משובחת.
"בדיעבד אפשר לראות בחידוש היחסים בין ישראל לצ'אד חלק מתהליך מדיני ששיאו בהסכמי אברהם. שליטי המפרץ, שניהלו דיאלוג עם דבי, הושפעו מן המהלך שלו ולא פעם אף נועצו בו"
בשנת 2012, בהיותו בן 60, התחתן אידריס דבי עם אמאני הילאל, בתו היפהפייה של מוסא הילאל, ממנהיגי מיליציות הגנג'וויד מטילות האימה, שידיהן מגואלות בדם של 300 אלף בני המיעוט הדארפורי. חלוקתה הצפויה של שכנתו סודן הייתה אז סיבה לדאגה עבור דבי. צ'אד נאלצה לקלוט אלפי פליטים, שיצרו עליה לחץ כבד. לצ'אד, המדינה השלישית בעונייה בעולם, לא חסרות צרות משלה, בהן בעיות סביבתיות קשות ומחסור אקוטי במים. אם כבר חלוקה, אמר אז דבי, היא צריכה להתבצע בהסכמה.
זמן לא רב אחר כך נשא דבי לאישה את הילאל, ושילם תמורתה נדוניה של 22 מיליון דולר. חרטום, בירת סודן, נשאבה כולה לאירוע. החתונה נערכה במלון מפואר בנוכחות נשיא המדינה עומר אל־בשיר, היושב היום בכלא הסודני. בטקס נכחו נציגי הצבא ובכירי שירותי הביטחון הסודניים, לצד נציגי משלחת האו"ם לאזור. חתן השמחה, אגב, כלל לא נכח בטקס הנישואים בשל התחייבויות קודמות. הוא יוצג בטקס על ידי אחד מבני משפחתו, שהוביל את הכלה לחופתה.
אמאני, בוגרת אוניברסיטה, אז בשנות העשרים לחייה, הכחישה אז כי נמכרה לדבי המבוגר ממנה ביותר משלושים שנה. ואכן הכלה נראתה זוהרת, אפילו מחויכת. לטענות כי נמכרה לדבי השיבה כי "אנו לא חיים בתקופת האבן". מי שמן הסתם פחות אהבה את האירוע היא הינדה, הגברת הראשונה של צ'אד ועד אז אשתו המפורסמת יותר של דבי.
לצד הפוליטיקה הימי־ביינימית שלו ניהל דבי מדיניות בינלאומית עכשווית, שהשכילה לנצל היטב את האינטרסים הבינלאומיים של המעצמות לטובתו. לצד משחקיו עם זיכיונות הנפט וקשריו עם בנקים סיניים מפוקפקים, האיש שנולד לרועה עיזים בכפר נידח בצפון צ'אד, הפך בעשור האחרון לעוגן במאבק הבינלאומי בארגון אל־קאעידה ושלוחותיו באפריקה. צבא צ'אד היה למרכיב מרכזי במלחמה גם נגד ארגון המדינה האסלאמית באזור הסאהל, ונגד בוקו־חראם באזור ימת צ'אד. זו הייתה דרכו של דבי לממן את עצמו, ובמקביל להפוך לבן ברית מפוקפק אך חיוני.
רנסנס אפריקני
במהלך עשרות שנות שלטונו ניהל דבי רומן ארוך ומפותל גם עם מדינת ישראל. חידוש היחסים הרשמיים – שכוננו לראשונה בשנות השישים ונותקו בשנות השבעים – עלה על הפרק כמה פעמים, אך בכל פעם גוועו המגעים בשל שיקולים פוליטיים ואזוריים. דבי העדיף את הקשרים עם שכנותיו הקרובות ועם העולם הערבי־מוסלמי, על פני היחסים עם מדינת ישראל.
כך למשל קרה לפני כ־13 שנים, במהלך כהונתו של סילבן שלום כשר החוץ. משלחת ישראלית בכירה בראשות מנכ"ל משרד החוץ דאז, יואב בירן, ביקרה בצ'אד לדון בחידוש היחסים. אבל ברגע האחרון התפוגגו השיחות עקב רגישות היחסים בין צ'אד לסודן השכנה, שאז נמצאה עדיין תחת השפעה איראנית כבדה, כלכלית וצבאית, ובשל החשש מתגובתה של לוב החולקת גבול ארוך ונפיץ עם צ'אד.
לפני כחמש שנים זה קרה שוב. משלחת חשאית מטעם משרד החוץ יצאה לצ'אד, בראשות המנכ"ל דאז דורי גולד. "נחתנו לשיחות עם פקידים בכירים בנג'מנה", משחזר גולד, "אולם אז הודיע הנשיא דבי שברצונו לפגוש אותנו במעונו במדבר ושלח לנו את מטוסו. כשהגענו המתינו לנו חיילים עם טורבנים צבעוניים שישבו בג'יפים פתוחים. הם לקחו אותנו לביתו, מרחק 40 קילומטר. בילינו עימו שם יום שלם. התנאים מבחינתו כנראה לא בשלו אז. על פי ההבנות בינינו, דבי היה צריך להודיע בפרלמנט על חידוש היחסים. זה לא קרה".
הרגע הגיע לפני שנתיים וחצי. דבי נחת בישראל בראש משלחת גדולה. מה שהכריע את הכף והביא אותו לצאת מן הארון ולחדש את היחסים עם ישראל באופן רשמי, היה הרנסנס שממנו נהנית ישראל בשנים האחרונות ביחסיה עם העולם הערבי ואפריקה. אך מה שכנראה סגר סופית את הביקור היה מפגש חשאי בין דבי לנתניהו בשולי ועידת השלום בפריז בחורף 2018. סימן מקדים נוסף לרצינות כוונותיו של דבי כבר אז, היה רצונו לשלוח לכאן את בנו לביקור הכנה, ואולי אף למנותו בהמשך לראש הנציגות בישראל.
אך ייתכן גם שמאחורי הביקור ההיסטורי עמד מניע נוסף. באותה תקופה הסתבך דבי עם הממשל האמריקני. ברקע הדברים עמד משפט שנפתח בניו־יורק ובו הואשם איש עסקים אמריקני ממוצא סיני בתשלום שוחד בסכום של שני מיליון דולר כדי להבטיח זכויות קידוח נפט עבור החברה הסינית. צ'אד היא אמנם יצואנית נפט המפיקה 130 אלף חביות ביום, אולם העניין הרב שמגלה סין בצ'אד בשנים האחרונות נובע לא רק מהנפט אלא מהשילוב בינו ובין חשיבותה הגיאו־אסטרטגית במלחמה בטרור, ועל רקע המאבק בין ארה"ב ובין סין ואיראן על שליטה והשפעה ביבשת אפריקה. ייתכן שדבי קיווה שבזכות קשריו הקרובים אז עם הנשיא טראמפ, נתניהו יחלץ אותו איכשהו מהצבת האמריקנית המביכה שאליה נקלע.
בדיעבד אפשר לראות בחידוש היחסים בין ישראל לצ'אד חלק בלתי נפרד מתהליך מדיני שהגיע לשיאו עם החתימה על הסכמי אברהם. שליטי המפרץ, שניהלו דיאלוג מתמשך עם דבי, הושפעו מן המהלך שלו, ולא פעם אף נועצו בו. ראש הממשלה בנימין נתניהו פרסם השבוע הודעת אבל באנגלית ובערבית בעקבות מותו של דבי. הנחת העבודה הראשונית היא שהקשרים עם צ'אד יימשכו, אולם אלה תלויים קודם כול בפוליטיקה הפנימית בתוך צבא צ'אד ובקו שיבחר הבן, יורשו של דבי.
