"בְּדַפַּי מְהַלְּכִים הֶעָשָׁן וְהַדָּם / עַל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת שִׂיחָתִי נָסַבָּה", כתב נתן אלתרמן על ההגדה של פסח, בשירו "הגדי מן ההגדה". אך מתברר שלא תמיד הסתפקו המסובים לשולחן הסדר בטקסטים העתיקים של ההגדה המסורתית. בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ימי סוף מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, נכתבו לא מעט הגדות "חדשות", שכללו שינויים ותוספות ברוח הזמן. מחברי ההגדות הללו ביקשו לתת באמצעותן ביטוי אקטואלי ורלוונטי לרחשי הלב באחת התקופות הקשות והדרמטיות בתולדות ישראל. ברבות מן ההגדות האלה נמתח קו ישיר בין הסיפור המקראי וההיסטורי של גאולת מצרים והיציאה מאפלה לאורה, ובין דור השואה והתקומה.
ההגדות הייחודיות האלה עומדות במרכז תערוכה המוצגת בימים אלה בספרייה הלאומית בירושלים, ששמה "לשנה הבאה בני חורין". בתערוכה מוצג אוסף הגדות משנות המאבק להקמת המדינה, ובהן כאלה ששימשו את העקורים באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, את החיילים היהודים שלחמו בצבא הבריטי ואת לוחמי ההגנה והפלמ"ח בעת מלחמת השחרור. חלק מן ההגדות נדפסו בתנאים דחוקים ביותר, בבסיסי הצבא ובסערת הקרבות, והדבר ניכר במינימיליזם המאפיין אותן.
ראשיתה של תופעת "ההגדות החדשות", או כפי שהן מכונות לרוב "הגדות לא מסורתיות", עוד לפני כן – בשנות העשרים והשלושים. "מדובר בז'אנר שהתחיל בתנועות הנוער הסוציאליסטיות החלוציות, ומשם עבר בעוצמה לתנועה הקיבוצית", מסביר אוצֵר התערוכה ואיש הספרייה הלאומית, ד"ר חזי עמיאור. "בשנות השלושים החלו הקיבוצים להיות בית היוצר להגדות אלטרנטיביות. חברי הקיבוצים, שרובם גדלו במזרח אירופה, רצו לשמר את החג ואת הטקס המסורתי, אבל לשבץ בו מסרים ציוניים וסוציאליסטיים. לילות הסדר הקיבוציים נועדו להיות אלטרנטיבה למשפחה היהודית שהתקבצה ליד שולחן הסדר לאורך הדורות. קיבוצים יצרו הגדות משלהם, וסיפרו את סיפור יציאת מצרים לפי ראות עיניהם. התהליך של חיבור ההגדה היה קבוע. בכל שנה מונה בקיבוץ "תרבותניק" תורן שאסף את הקטעים הנוגעים לחיינו כאן ועכשיו. הטקסטים השתנו והתחלפו במהלך השנים, בהתאם לאירועים האקטואליים. חלק מן ההגדות, אגב, תיארו כגיבורי החירות את סטלין וברית המועצות, הנלחמים למען שחרור הפועלים".
יציאת מצרים לא סיפקה את הדרמה הדרושה, והיה צריך למצוא לה תחליפים?
"להפך, יציאת מצרים היא אנלוגיה היסטורית רבת עוצמה שמספקת אידאלים לא רק לעם היהודי. הרבה מאבקי חירות אוניברסליים לאורך ההיסטוריה ינקו ממנה את מקורם. זה סוד הקסם של 'והגדת לבנך', שהוא אקטואלי תמיד. ההגדה היא הטקסט המסורתי היחיד ששרד גם את התרבות הישראלית החדשה. ליל הסדר הוא אירוע עוצמתי ומרכזי עד כדי כך, שגם בתרבות הציונית החילונית לא ויתרו עליו והוא נמצא בלב לוח השנה הישראלי".
נוסח ההגדות הללו הושתת לרוב על יסוד הנוסח המסורתי, ונוספו עליו נדבכים חדשים בדמות טקסטים לאומיים מכוננים. ברבות מן ההגדות הללו מופיע למשל השיר "קומו תועי מדבר" של ביאליק, שהוא חלקה הראשון של הפואמה שלו "מתי מדבר האחרונים". ביצירה המפורסמת שכתב המשורר הלאומי בסוף המאה ה־19, הוא משתמש בסיפור המקראי על דור המדבר כדי לקרוא לאחיו היהודים לגאול את עצמם במו ידיהם ולעלות ארצה: "אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר / לֵךְ! הַיּוֹם אֶל אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר! / לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם – לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם! / לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים / בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!".
בשביל מדפיסי ההגדות וקוראיהן, מילותיו של ביאליק יצרו את הקישור המתבקש בין הימים ההם לזמן הזה – בין דור המדבר והכיבוש התנ"כי לדור החלוצים והבונים במאה ה־20.
בכל דור ודור
במהלך שנות הארבעים, שבהן עוסקת התערוכה, הודפסו הגדות רבות כאלה. "זו הייתה תקופה לא שגרתית שהניבה הגדות לא שגרתיות", אומר עמיאור. "בעיני בני הזמן, העם היהודי עובר שוב תהליך מחודש של יציאת מצרים, מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. היהודים באירופה נתפסו כבני דמותם של בני ישראל במצרים, משועבדים תחת פרעה הנאצי של אותם ימים. צעירי היישוב שהתגייסו כדי להילחם נגד הגרמנים יחד עם הבריטים, קרוב ל־40 אלף, הרגישו שותפים למהלך כפול של גאולה: הצלת יהודי אירופה, והנחת היסוד לצבא יהודי. אחרי סיום המלחמה, פעילי ההעפלה הגיעו לאירופה והחלו לארגן את שארית הפליטה לעלייה לארץ. המעפילים תוארו כ'בני ישראל במדבר', ואילו חציית הים התיכון בספינות המעפילים נתפסה כנס קריעת ים סוף. לא בכדי נקראת ספינת המעפילים המפורסמת ביותר בשם 'אקסודוס' (יציאת מצרים)".
רוב ההגדות מזכירות את שואת יהודי אירופה. כך למשל אנו קוראים בהגדת נח"ם ("נוער חלוצי מאוחד" – תנועת נוער ציונית שפעלה במחנות העקורים), שנדפסה במינכן ב־1946: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שאנו הלומי עבודת הגלות, על שום שברחנו מגלות לגלות… על שום שהמעטנו לעשות לנפשנו כדי להקים את ביתנו ומדינתנו".
מסר זהה בא לידי ביטוי בהגדה של 'דרור הבונים', תנועת נוער ציונית סוציאליסטית, שנדפסה בהונגריה ב־1946. המשפט המפורסם "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים מבית עבדים" מאויר באותיות גדולות. מעל המילים הללו מופיע איור של בני ישראל על רקע הפירמידות במצרים, ואילו בחלק התחתון של העמוד מופיע איור של יהודים במחנה עבודה גרמני, מפקד נאצי חמוש וגדרות תיל. ליד התיבה "וַיְעַנּוּנוּ" המתייחסת למצרים, מופיע איור של קרמטוריום.
חלק מן ההגדות שנדפסו באותן שנים שימשו את חיילי היישוב ששירתו בצבא הבריטי. "הגדת פלוגה 178" נדפסה באיטליה ב־1944, בעיצומם של ימי השואה. פלוגה 178 הייתה מהפלוגות העבריות הראשונות שהוקמו בתוך הצבא הבריטי, ושירתה במסגרת חיל ההנדסה. בהגדה זו, לצד פסוקי "שפוך חמתך", מופיעה בקשת נקם מהאויבים העכשוויים, אך הכותב האלמוני סבור כי המוות איננו נקמה מספקת: "לא מוות, א־לוהים! הינקום אך הוא בלבד את אשר לא יכילנו בכי עם שלם? מה רחום הוא עונש זה… חיים נא תן להם, א־ל נקם ושילם, בהם יוכפל למו שבעים ושבעה כל אשר לישראל עוללו!"
ההגדה של ארגון הג'וינט, שחולקה במחנות העקורים אחרי המלחמה, היא מסורתית לחלוטין, אך בשער ההגדה נדפס איור בעל מסר אקטואלי: בנתיב היציאה ממצרים לעבר ארץ ישראל צועדים יהודים בני ימינו עם מזוודותיהם, ועל מפת הארץ מצוינות "תל אביב" ו"חיפה". במבוא מבטיחים אנשי הג'וינט לקוראי ההגדה, פליטי חרב השואה, לעשות הכול כדי להביאם לארץ ישראל הנבנית.
דוגמה להתאמות והשינויים שעברו ההגדות משנה לשנה, ניתן לראות ב"הגדת השומר הצעיר" שנדפסה בארץ ישראל ב־1946, ושוב במינכן ב־1947. ארבע הקושיות בהגדה עברו מטמורפוזה ברוח הציונות, והקושיה הראשונה בהגדה הארץ־ישראלית היא "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבלילה הזה כולנו יושבים, משפחות, הורים וילדים ליד השולחן". אכן, היה זה הלילה היחיד בשנה שבו ישבו יחד בני הקיבוץ לסעודה משותפת. "בשנה הבאה", מתאר עמיאור, "נדדה אותה הגדה עם שליחי השומר הצעיר למחנות העקורים בגרמניה, אבל שם אי אפשר היה לדבר על הורים וילדים היושבים יחד לשולחן, שכן מדובר היה בשרידי משפחות, והטקסט עבר 'חיתוך' כדי להתאימו לניצולי השואה".
ברוח זו, "קושיה" נוספת בהגדה הארץ־ישראלית היא "שאנו שמחים בעבודה ובבניין, בעוד מתנכלים לנו להצר צעדינו". בהגדת מינכן הנוסח שונה והותאם למסובים הנוכחיים: "שאת ליל סדר זה אנו עורכים בדרך למולדת, בעוד שערי הארץ נעולים". הקושיה השלישית זהה בשתי ההגדות: "שאנו מספרים ביציאת מצרים בעוד זעקת אחים נידחים עולה מארצות הגלות".
רבות מההגדות המוצגות בתערוכה נתרמו או הושאלו לספרייה על ידי אבירם פז מקיבוץ משמר־העמק, שבמשך שנים אגר ושמר הגדות מתקופת קום המדינה. אחרות הן מאוסף הספרייה הלאומית, הקיימת זה 125 שנה. בשנות הארבעים כבר הייתה מודעות רבה לתפקידה, ואנשים נהגו להעביר לה דברי דפוס מסוגים שונים. הספרייה רכשה הגדות נוספות במהלך השנים.
ליל סדר במצרים
מסמך ייחודי הכלול בתערוכה הוא יומנו של הרב אפרים אלימלך אורבך, לימים פרופסור באוניברסיטה העברית וחוקר ידוע של ספרות חז"ל. אורבך שירת כרב בצבא הבריטי, ובשנת תש"ג ערך סדר בבנגזי שבלוב לחיילים היהודים בצבאות בעלות הברית. בכתב יד צפוף הוא מתאר את ההכנות ואת ליל הסדר, שאליו הסבו 600 איש. הסדר היה מסורתי, אבל ההגדה שנקראה בו כללה תוספות כמו "השתתפנו בהצלת יהודי בנגזי מידי הפשיסטים והנאצים, ואנו מצפים לעבור את הים התיכון לאיטליה כדי להציל את אחינו באירופה".
אורבך ניהל סדר מסורתי, אך הוא כותב כי לנוסח המקובל נוספו קטעים רבים כדי לענות על סערת נפשם של החיילים החילונים. בשער ההגדה שנדפסה לקראת אותו ליל סדר מופיעה דמות של חייל העומד בטריפולי ופניו לאירופה, אבל תוואי הדרך מוביל מארץ ישראל – שאגב, מפתה היא של ארץ ישראל השלמה, כולל עבר הירדן המזרחי. ד"ר עמיאור מספר לנו כי הוא חש קשר אישי להגדה זו, שכן רעייתו היא נכדתו של פרופ' אורבך. משפחתו של אורבך, יליד פולין, הושמדה בשואה אך הוא לא ידע דבר על גורלם. "זו מציאות שאפיינה חיילים רבים", אומר עמיאור.
יצירה פופולרית שהופיעה בהגדות רבות של חיילי היישוב בצבא הבריטי, היא השיר "לא נותקה עוד השלשלת" המתאר את שרשרת הדורות, שהוא קטע מתוך הפואמה 'מסדה' של המשורר יצחק למדן. ב־1944, תוך כדי המלחמה, מתוארת פגישת החיילים עם אירופה העשנה באמצעות תוספת, מעין חוליה נוספת, לשלשלת שבשיר. "אכן", נכתב בהגדה, "שלשלת דורות לא נותקה, שלשלת הגבורה והיסורים, אנקת מצרים אז, ומדורות אירופה כיום"…
רבים מצעירי היישוב היהודי נלקחו להתאמן במצרים, שהייתה הבסיס המרכזי של הצבא הבריטי בצפון אפריקה. כך מצאו עצמם החיילים היהודים מציינים את חג החירות דווקא במצרים, חלקם בבסיסים באזור הפירמידות. הם חשו שהם חוזרים למקום השעבוד, אבל הפעם כחיילים שנלחמים באויבי העם היהודי. בהמשך, במלחמת השחרור, הם רואים עצמם כממשיכיהם של לוחמי התנ"ך, החשמונאים ולוחמי מרד גטו ורשה, שכידוע אירע בימי פסח תש"ג. סיפור המרד חוזר בהגדות השונות שנדפסו באותן שנים כסיפור של גבורה יהודית ויציאה מעבדות לחירות, אף שנכשל.
התופעה של הכנסת טקסטים חדשים אל תוך ההגדה התקיימה גם בקהילות דתיות ומסורתיות יותר. עמיאור מספר על הגדות של הקיבוץ הדתי ושל בני עקיבא המצויות בספרייה, שיש בהן תוספות מעניינות. "אחת ההגדות האלה, מ־1940, נכתבה בידי חניכי בני־עקיבא בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'. ניתן להניח שמדובר בצעירים שהוריהם נשארו באירופה. כבר בפתיחה הם כותבים כי זו הגדה שונה מההגדה שנאמרה אצל הוריהם, ומספקים הסבר אפולוגטי על כך שגם בהגדה המסורתית יש 'מילואים', כלומר תוספות שאינן מופיעות בנוסח המקורי. הם מתכוונים כנראה לפיוטים הנאמרים בסוף הסדר, שחוברו בימי הביניים. ההגדה הזאת מתייחסת למציאות ששררה אחרי פלישת גרמניה לפולין, והיא מבטאת חרדה ודאגה בליל הסדר שעניינו המרכזי הוא גאולה וחירות. בין היתר נכתב שם: 'אנחנו חיים בצל צלב הקרס, ואחינו מגורשים למזרח ואין יודע מה עולה בגורלם'.
מתקופה אחרת יש בידינו תיאור של ליל הסדר בכפר־עציון, שנפל כידוע במלחמת השחרור. כך כתב דב קנוהל, ממקימי הקיבוץ ומחבר 'גוש עציון במלחמתו': "אמרנו את ההגדה של פסח ושרנו את שירו של אורי צבי גרינברג, המדבר על המחיר וההקרבה". ברבות מההגדות שנדפסו לקראת פסח תש"ח נוסף גם שירו של אלתרמן, 'מגש הכסף'.
התערוכה מסתיימת בהגדות שחוברו בימי מלחמת השחרור, בעיקר על ידי אנשי ההגנה והפלמ"ח. כידוע, הכרזת המדינה התרחשה שלושה שבועות בלבד לאחר פסח תש"ח. ההגדות שחוברו לקראת החג מבטאות את האווירה ששררה אז, וכללו מוטיבים של ההקרבה הנדרשת למען הקמת המדינה שכבר נראתה באופק.
עמיאור מצביע על שתי הגדות מפסח תש"ח: האחת חוברה בגדוד השישי של הפלמ"ח שנלחם בגליל העליון, והשנייה סופקה ליחידות ההגנה. ב'הגדת ההגנה' מ־1948, ארבע הכוסות אינן מסמלות את ארבע לשונות הגאולה, אלא מוקדשות להגנה, לעלייה, למדינה העברית וליחידה. לעורך הסדר ניתן כינוי לא שגרתי: "מלך הסדר".
הגדת הפלמ"ח היא מינימליסטית מבחינת העיצוב וההדפסה, אך הטקסטים שבה מיוחדים במינם. שבועות ספורים לאחר נפילתם של 28 לוחמי הפלמ"ח בקרבות נבי יושע (מצודת כ"ח), כותב המחבר האלמוני: "בני, אתה שואלני, על מה זה כולם הולכים, והרובה כה צמוד בדבקות לגבם; על שום מה בהרים סביב ניבטים במורא; והתכלת בשמים כה אפרורית ומוזרה; והפרח, אותו פרח שצץ לי בגן, עצוב בפריחתו – כי שואה באה, לי מבשר הרוח, רעה קרובה, לוחשת מדורה בהר". הכותב מבטא חשש ממשי משואה נוספת שעלולה להתרחש בארץ ישראל, ומבטיח "להמשיך לעמוד להילחם ולעמוד על חרותנו".
נסיים את סקירתנו בהגדת פלוגת ההובלה 650 של הצבא הבריטי, ששימשה את משתתפי הסדר בקפואה שבאיטליה ב־1946. על כריכתה מצויר אדם חבוש מגבעת נושא תינוק, המביט לאחור אל עבר הארובות מעלות העשן שבאופק, והוא הולך קדימה. "זו הגדה ציונית מאוד, שאומרת 'אנחנו מפנים את גבנו לאירופה, והיעד הוא ארץ ישראל'", אומר עמיאור. "אלה חיילים בצבא הבריטי שפעלו בחשאי כדי לסייע לעלייה הבלתי־לגלית, נגד ממשלת בריטניה. פעמים רבות הם נתפסו ונענשו".
בפתח אותה הגדה נכתב: "הגדה זו מוגשת לאנשי יחידתנו ולאורחים המסובין אתנו, מתוך תקוה כי סדר זה – השלישי לנו על אדמת איטליה – אחרון הוא לנו בניכר. תקוותנו לשוב במהרה למכורה ולבנותה בית לנו ולהמוני פזורינו הכמהים לה".
