זה קרה בחודשים הראשונים של האינתיפאדה השנייה. כמה עיתונאים הגיעו לצומת איו"ש, ליד היישוב בית־אל, כדי לסקר את המהומות במקום. עם חניית הרכב, התקרב אליו שוטר מג"ב כדי לאבטח את יציאת העיתונאים. לפתע נפתחה לעברם אש. עיתונאי צרפתי נפצע מכדור בחזהו, כדור נוסף פגע בשוטר. ביניהם עמד כתב השטחים של הערוץ הראשון, משה כהן, כיום דובר משרד המשפטים. כהן זחל תחת הרכב ושמע את שריקות הכדורים. מאוחר יותר הוא הבחין בשלושה חורי ירי ברכבו. "זה היה סיכון חיים של ממש, ולא בפעם היחידה", הוא נזכר היום.
בשנתיים האחרונות ניצב דוברו הוותיק של משרד המשפטים, משה כהן, תחת אש מסוג שונה. כמי שאמון על ייצוגה בתקשורת של מערכת האכיפה הוא מתמודד עם מטחי הביקורת המתרבים עליה – מימין ומשמאל, כל מחנה מסיבותיו – בעקבות חקירות ראש הממשלה נתניהו. על פי מדד המכון הישראלי לדמוקרטיה, אמון הציבור במשרד היועץ המשפטי לממשלה הוא "בינוני" (ציון 3 מתוך 5), כאשר רק 44 אחוזים מהציבור היהודי בישראל רוחשים לו אמון.
"יש הבדל גדול בין חקירות ראש הממשלה אולמרט בזמנו לחקירות נתניהו", מאבחן כהן בריאיון נרחב. "בתיקי אולמרט, קצב, שרון ושרים כמו הירשזון ואחרים, לא היה קיטוב פוליטי שמבוסס על ימין ושמאל. דרעי ניהל בסיבוב הראשון בשעתו קמפיין עדתי, השיח סביב אולמרט היה בין אוהביו לשונאיו, אבל בשום תיק לא הייתה מובהקות פוליטית כה גבוהה. הפרקליטות לא ניצבה בתווך שבין שמאל וימין. זהו ההבדל הגדול, וזוהי גם הסכנה הגדולה. זה מטריד אותי מאוד שמערכת האכיפה נמצאת בלב הקיטוב הזה. זה יכול לגלוש להסתה, כאילו המערכת שלנו פוליטית ולא מקצועית. המלחמה היא על אמון הציבור, והתפקיד שלי הוא לא לייצר תדמית חיובית ליועמ"ש או לפרקליטות, אלא לשקף לציבור שאנחנו פועלים בניקיון דעת ובמקצועיות".
אצל רבים מאוד בציבור המערכת נתפסת כבר היום כבעלת מניעים פוליטיים.
"אני מקווה מאוד שאתה טועה. אני רואה ביטויים כאלה אצל אלדד יניב למשל ואחרים, שמפיצים המון שקרים ברשתות החברתיות בצורה אובססיבית על היועץ והפרקליטות. לא בטוח שיש לי מענה טוב לזה, אבל אני מקווה שזה לא תופס בציבור הרחב. הכתבים שאני בא איתם במגע והדיווחים שאני רואה בתקשורת, תופסים אותנו כענייניים. אני לא חושב שמישהו יודע מה מצביעים פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, ליאת בן־ארי (הפרקליטה המופקדת על תיקי נתניהו; נ"ב) או אני. גם אנחנו בינינו לא יודעים. זה לא בשיח שלנו. לפני עשור היו מתנחלים שאומרים לך שכל הפרקליטות שמאלנית, היום אני חושב שזה כבר לא כך. צחוק הגורל הוא שהיום בעיתון 'הארץ' כותבים שהפרקליטות היא סניף של הבית היהודי. בסוף הפרקליטות אלה אנשים כמוך וכמוני. חובשי כיפה, קיבוצניקים, אשכנזים מתל־אביב, מזרחיים. יש ערבים, יש נשים דתיות ולאחרונה גם חרדים. זה גיוון יפה, שהמנכ"לית שלנו אמי פלמור דוחפת אותו בכל הכוח. זה בנפשה".
ובכל זאת, אנחנו רואים את הירידה במדד האמון.
"נכון, יש לי שערות לבנות מזה. יש שקרים והסתה נגד המערכת. יש גם מגזרים שאין להם אמון. אם תעשה סקר במגזר החרדי מה הם חושבים על מערכת אכיפת החוק החילונית ומשפט הגויים, אנחנו יודעים מה נקבל. המתנחלים שנים רבות חשו נרדפים. אני ער לזה. יש פה מורכבויות. יש לי טוויטר ופייסבוק ואני רואה מה הולך. המשימה היא סיזיפית. ככל שאפשר לעשות מאמץ להסביר אנחנו עושים את זה".
אחת הפרשיות שכהן זיהה בה סכנה חריגה לאמון הציבור במערכת, הייתה הרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה ז"ל. "הבנתי שיש עשרות אלפי ישראלים בכל מיני קבוצות פייסבוק שחושבים שתפרו לו תיק ושהוא חף מפשע. פניתי לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי לממשלה, והתרעתי שחייבים לחרוג מהנוהג ולפעול באופן יזום. עשינו מהלך חריג, ורק לאחר שהתיק הפך חלוט כתבנו דף רקע שהיה מיועד לרשתות החברתיות, בשפה פשוטה להבנה, והסברנו על מה מתבססת ההרשעה. לקחנו את החלקים מהסרטונים שבהם הוא מודה ועליהם מתבססת הרשעתו, והעלינו לאתר. כל הזמן דיברו על החורים שבגבינה, רצינו להראות את הגבינה עצמה. ראינו את הסחף ברשת, וזיהינו את זה כאירוע משברי. אני לא יכול להתעלם מכך שאלפי אנשים חושבים שמפברקים ראיות במשרד המשפטים. שיחשבו שטעינו, אבל לא שזייפנו. איבוד אמון בסדר גודל כזה עלול להביא לאי־תשלום מיסים ולסירוב לשרת בצבא. לא יפנו למשטרה ולא יעידו בתיקים. יהיה פה ג'ונגל. אני תופס את עצמי כמגן המוסד. אלה מערכות שעליהן יושבת הדמוקרטיה שלנו, זו הפלדה".
השיירה עוברת
הזירה המאתגרת ביותר מבחינת כהן היא הרשתות החברתיות, "זו הדוברות של המחר", הוא אומר. "הילדים שלי כבר לא צורכים תקשורת רגילה, רק ברשת. פה האתגר המקצועי, לפתח תורת הפעלה חדשה שמתכתבת עם האילוצים הללו. אדם יכול לכתוב משהו לא נכון בפייסבוק, ואנשים מתחממים ומשתפים באלפים. צריך כללים חדשים של מותר ואסור, וצריך שתהיה לנו אפשרות להסביר. אני שובר את הראש איך לעשות את זה. בתקשורת הממוסדת יש פילטר של עיתונאים, ואני יכול לעשות שיחות תדרוך. וברשת מה? שיחת ועידה עם שלושת אלפים איש?"
הראיון של המפכ"ל ל'עובדה' ערב הגשת ההמלצות בתיקי נתניהו, היה צעד נכון?
"הייתה על זה הרבה ביקורת בתקשורת, אבל יש לו את השיקולים שלו. זו לא החלטה שאני שותף לה ולא התייעצו איתי, יש להם דוברות נפרדת. אני מניח שהם ערים לביקורת. ברור שחוסר אמון במשטרה מקרין על משרד המשפטים. תיאורטית, היה ראוי שתתנהל חשיבה דוברותית של כל מערכת האכיפה כולה ושיהיו סיעורי מוחות, אבל זה לא באמת קורה במציאות. האירועים השוטפים באים בקצב מסחרר ושואבים את כולם".
אחרי שהמפכ"ל שם את יוקרתו המקצועית על המלצות המשטרה, היועמ"ש מסוגל בכלל לסגור את תיקי נתניהו? זו תהיה פגיעה באמון הציבור במערכת.
"אני מתרשם שהיועמ"ש פועל עניינית, ומבחינת אומץ לב ועמוד שדרה אין לי צל צלו של ספק שההגה נמצא בידיים הכי טובות. כל אזרח בישראל צריך לקום בבוקר ולומר תודה לבורא עולם שההגה בידיים של אנשים כמוהו. לא אנשים קלי דעת, ולא כאלה שנבהלים מציוצים בטוויטר. זו מערכת שלמה, רבת משתתפים. האנשים הכי טובים במערכת אכיפת החוק עובדים על תיקי ראש הממשלה. קרי רוח וענייניים. אין לי ספק שהוא יקבל את ההחלטות לפי צו מצפונו. אי־אפשר להזיז אותו אפילו מילימטר אחד מהדרך הנכונה. היועץ המשפטי לא חי בתקשורת, בכלל לא מעניין אותו דיווחים, הוא לא רואה. אני זה שבא אליו עם פרסומים. כל עוד זה לא מכרסם את אמון הציבור, לא מפריע לחקירה ולא מרעיד את הכיסא של היועץ, אפשר לחיות עם זה. השיירה עוברת".
בהקשר הזה מזכיר כהן, המדברר את משרד המשפטים זה 12 שנים, אירוע שכן "הרעיד את כיסאו של היועץ": ההפגנה נגד הסדר הטיעון בתיק קצב, בתקופתו של מני מזוז כיועץ. "זה היה אירוע חסר תקדים", הוא נזכר. "20 אלף מפגינים בכיכר רבין יוצאים נגד הסדר הטיעון. אני לא ידעתי אז אם היועץ המשפטי יוכל לשרוד ולהישאר בתפקיד. אני מניח שגם הוא הרגיש ככה. אתה רואה שכל הציבור מתקומם נגדך, בגיבוי העיתונות, ואתה לא יכול לשבת פה שאנן ולהתנתק מהמציאות. זה היה רגע מאוד לחוץ. בסוף הוא שרד את האירוע הזה ולא איבד עשתונות, והמערכת הרוויחה יועץ מצוין".
לא פעם סופגת מדיניות הדוברות של כהן אש צולבת. אחד המקרים הללו התרחש סביב פרשות נתניהו, אך הפעם מכיוון מתנגדי ראש הממשלה. בהודעה שפרסם על פתיחת חקירה גלויה בפרשת הצוללות, הדגיש כהן כי נתניהו אינו חשוד בפרשה. "לאחר התלבטות החלטנו לציין בהודעת הדוברות שלמען הסר ספק וכדי למנוע פרסומים שגויים, ראש הממשלה אינו בין החשודים. אמרו לנו מה פתאום אתם מודיעים דבר כזה? בטוויטר בכלל, מה שקורה שם זה כבר לא ביקורת, זה ביוב. השיקול היה למנוע פרסום שגוי. אני אמור להיבנות מכך שהתקשורת מטגנת את נתניהו ולראות אותו מתפתל ומזיע בזמן שאין חקירה בכלל? נבחרי ציבור דמם הפקר? גם לחשודים יש זכויות. אם הוא לא חשוד באותה נקודת זמן, אסור לי להבהיר זאת? אם המצב ישתנה בהמשך, אז הוא ישתנה בהמשך. ברור שלא נפרסם כל יומיים מי חשוד ומי לא, אבל כשמודיעים על חקירה אי־אפשר להיות אדיש לסחף בתקשורת ולכך ששמים כל הזמן תמונה שלו כאילו הוא עשה משהו לא בסדר בפרשה, כאשר אנחנו יודעים שכרגע זה לא נכון ושזכויותיו נרמסות. כשניסחנו את הודעת הדוברות רצינו לשקף מציאות כהווייתה. זו הגינות בסיסית וחובה שלנו לעדכן את הציבור על האמת בלי לעגל פינות. הרי בתיקים אחרים שהוא נחקר והוכרז כחשוד, עדכַּנו בכך. זה לא נעשה בלי מחשבה. הדרג המקצועי רצה לציין זאת, וזה לגיטימי לגמרי".
די לפייק ניוז
בכנס 'מקור ראשון' והמכון הישראלי לדמוקרטיה שהתקיים לפני שלושה שבועות התייצב פרקליט המדינה שי ניצן, והגיב לטענות ראש הממשלה נגד גיוס עדי מדינה. כמה דקות לאחר הנאום יצא כהן אל מחוץ לאולם ונופף לשלום לקבוצת כתבי משפט שעמדה במקום. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותו על הידיעה שהופצה כאילו עד המדינה ניר חפץ הפליל שרים נוספים מלבד נתניהו. כהן חזר על עקבותיו וחרץ בביקורתיות: "הפייק ניוז הפך לתופעה מכוערת, התקשורת מפרסמת כל מה שסנגורים מנפיצים לה". במקום נכח גם סנגורו של חפץ, עו"ד אילן סופר. כהן ידע בפני מי הוא עומד ולמי הוא מגיש את החשבון.
באופן חריג ונדיר פרסמו בחודש האחרון רשויות האכיפה, באמצעות דוברות המשטרה ודוברות משרד המשפטים, הכחשות גורפות לפרסומים עיתונאיים. במשרד המשפטים הכחישו בין היתר ידיעה שפורסמה בשער 'ידיעות אחרונות', על כך שניר חפץ הפליל בחקירתו שני שרים של הליכוד. "תמים לחשוב שכל ידיעה בעיתון נוצרה מכך שעיתונאי דיבר עם שוטר או עם פרקליט, ושכל מה שמתפרסם הוא נכון. רק החודש יצאו כמה הכחשות בוטות שלנו ושל המשטרה לפרסומים, אפילו כאלה שהופיעו בכלי תקשורת חזקים. ההכחשות יצאו נגד ידיעות שפשוט היו לא נכונות, שטויות. בדרך כלל אנחנו לא מתקנים ולא מכחישים, ונותנים לרעש התקשורתי לבלבל את כולם. מבחינת החקירה זה הרבה פעמים נוח לעבוד בתוך כאוס, שלא יודעים מה נכון ומה לא, ערפל קרב. אבל יש מצבים שזה פוגע בערכים אחרים, כמו הפרסום ב'ידיעות אחרונות' כאילו מר חפץ מפליל שני שרים בליכוד, עם רמזים לשמות של שניהם. הם מן הסתם נכנסו לסרט, כאשר זה סיפור שפשוט לא היה. לא קיים. אני לא יודע מי סיפר את זה לעיתונאי. כשזה מתפרסם בבולטות כזו, לא הייתה ברירה אלא לתקן את זה".
לדעת כהן, הלחץ העיתונאי לייצר סקופים בכל מחיר גורם למצבים בעייתיים. "נתקלתי בפרסומים שלא היו ולא נבראו. היו מצבים עם קשר קלוש לאיזה גרעין של אמת במציאות, אבל עשו המון קפיצות וקיצורי דרך לכותרת שאין לה קשר עם המציאות. כתבי המשפט טובים מאוד, אבל לפעמים ידיעה עוברת כמה וכמה ידיים ויש פער גדול בין מה שהכתב שלח ובין מה שהמערכת מפרסמת. עוד תופעה היא שמערכות מבקשות מהכתב לא להביא את מה שהיה אלא את הנבואה של מחר. מחר יהיה כך, היועץ יחליט ככה, זה יעשה כך. זה מקום מסוכן ופתח רחב לטעויות. ואז באים ואומרים שבעקבות הפרסום בוטלה ההחלטה, על משהו שמעולם לא הוחלט. תעבור על כל ידיעות הנבואה ותראה מי כתבו שייחקר ומה כתבו שהיועץ יחליט, ותראה במבחן הזמן מה נכון. אני אומר לך, לא הרבה. יש גופי תקשורת שיש להם זיקות פוליטיות או כלכליות או תמיכה באדם זה או אחר, ולכן יש הטיות. כדי לדעת שלא שוטפים לך את המוח אני ממליץ לקרוא ולצרוך תקשורת מגוונת. בתוך כל הכאוס יש ניתוחים ודעות מעניינות, ויש הרבה כותבים שמבינים מה הם כותבים".
לאחר חתימת הסכם עד המדינה עם ניר חפץ, תמונת המצב בתקשורת הייתה שכתב האישום בשל ושראש הממשלה נתניהו בדרך ליפול. זו תמונה נכונה?
"רק ימים יגידו אם הרעש סביב התפתחות חקירתית כזו או אחרת היה מוצדק. כשגייסו את עדי המדינה רוב הפרשנים אמרו 'זהו, סגרו את כל הפינות בתיק, הקונסטרוקציה הושלמה. נשאר רק להזמין אותנו לטקס ההוצאה להורג'. הפער הוא שבמערכת יש תהליך מקצועי עם ניהול והחלטות מקצועיות. לא פותחים שמפניות ולא נעליים. זה כמו חדר ניתוח. לא היית אומר למנתח למה צנתרת פה ולמה לא פתחת מימין, זו עבודה של מומחה. בעולם המשפט הנורמות לצערי אחרות. כשליאת בן־ארי כותבת חוות דעת היא לא כותבת ידיעה חדשותית. היא חייבת להביא קבלות, הוכחות, מסמכים, הפניות. זו מערכת שלמה עם המון שחקנים, שכולם לומדים את התיק ומגבשים דעות מגוונות, וכך מתאפשרת בקרה הדדית בין גורמי המקצוע. התקשורת לא יכולה לשאת המתנה של שנה כדי לראות מה באמת עלה מגיוס של עד מדינה, אבל רק כך מגיעים לחקר האמת ויכולים לבוא לציבור ולומר אני יודע מה היה שם. עיתונאים נחשפים לכל מיני תכנים ובונים לעצמם תמונת מציאות, וימים יגידו אם היא נכונה. גם אם חותמים שלושה הסכמי עד מדינה, עושים את זה כדי למצות את ההבנה בנוגע למה שבאמת קרה. זה לא אומר שמישהו מתחייב על הגשת כתב אישום. אני בעצמי לא יודע מה יהיה. אני לא נחשף לחומר חקירתי".
מלוא כל הארץ משפט
הקריירה של כהן בעולם התקשורת החלה בכלל בצד השני של המתרס, בשנים ארוכות של עבודת שטח עיתונאית. לאחר שהשתחרר מצה"ל, שבו שירת ביחידה 8200, חיברו אותו מכרים עם אהוד יערי, אז פרשן הערוץ הראשון לענייני ערבים. ידיעת השפה הערבית בעקבות שירותו במודיעין הייתה יתרון בולט, וכהן היה לעוזרו של יערי. בהמשך מונה לכתב השטחים של הערוץ. "יערי פתח לי את הדלת, כל מה שאני יודע על עיתונאות זה ממנו", אומר כהן.
לאחר שש שנים בערוץ 1 פנה כהן ללימוד משפטים באוניברסיטה העברית והתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים. הוא כבר התכונן לעבוד כפרקליט מן המניין, אך אז הציע לו אמנון דנקנר, אז עורך 'מעריב', להיות כתב המשפט של העיתון. המבט הביקורתי שלו על העיתונות נעוץ גם בניסיונו מהימים ההם. "ככתב שטחים בטלוויזיה אתה מדווח על אירועים שמתרחשים כל יום, בעיתון זו חפירה ברמה אחרת", הוא נזכר. "מצופה ממך להביא לא רק את החדשות אלא גם פרשנות, ויש נטייה מסוימת לתבלן כל ידיעה שתהיה יותר אטרקטיבית. הכתב מביא פחם והעיתון הופך אותו ליהלום, ומפריז מעט יותר מהמציאות האמיתית. נניח שעלה בדיון איזה רעיון בוסרי, הכתב כבר מביא פרשנות בעד ונגד ועושה דיון שלם על משהו שהוא לא לגמרי קונקרטי. הבנתי אז שזו השפה. משרד המשפטים היה בונקר שקשה מאוד לסקר. תמיד היו זליגות פה ושם, אבל היה קשה מאוד לאתר את הנתיבים שמהם יוצא המידע. לא היו הרבה כאלה. אבל די הסתדרתי".
לאחר שלוש שנים ב'מעריב' הוצע לכהן תפקיד דובר משרד המשפטים. הוא התייעץ על כך עם עורכו אמנון דנקנר, וזה היה נחרץ. "מעטות ההזדמנויות לעיתונאי להכיר מערכת ממשלתית מבפנים – למשרד המשפטים ולראש ממשלה לא אומרים לא", פסק. "תגיע לשם, תכיר את הבונקר מבפנים ותחזור אלינו". אבל בינתיים התאהב כהן במערכת ונשאר בה במשך שנים רבות, בוודאי יותר מכפי שציפה. הוא נכנס לתפקיד ב־2006, בסמוך להתפוצצות פרשות קצב ורמון, ועבד עם שלושה יועצים משפטיים: מני מזוז, יהודה וינשטיין וכעת אביחי מנדלבליט.
אתה מזהה הבדלים בין תקשורת המשפט בזמנך למה שקורה היום?
"הכול השתנה, תרבות סיקור משתנה כל הזמן. אפשר לזהות כמה תהליכים: בראש ובראשונה יש תהליך מתגלגל של משפטיזציה של כל מה שקורה בארץ. תחום המשפט משתלט על כל דבר, והכול מגיע להכרעות משפטיות. לאו דווקא בגלל שלטון של פקידים, נוצרה פה תרבות של משפטים. אנחנו שיאני העולם בעורכי דין, אנשים אוהבים להתדיין בבתי משפט. כל החלטה מגיעה לעתירה בבג"ץ, והמדינה צריכה להסביר מול שופט את מהלכיה כדי לקבל אור ירוק".
אקטיביזם הוא לא רק בבתי המשפט. המשנה ליועמ"ש דינה זילבר נכנסת לשאלות של הפרדה מגדרית באירועים פרטיים.
"זה חלק מהתהליך. אני לא מביע עמדה, אני מדבר עובדתית. סיקור המשפט התרחב מאוד כי המשפט התרחב מאוד. תהליך שני הוא שאנחנו נמצאים בעידן של שיא השקיפות והתפוצצות המידע, וזה משהו שלא היה פעם. הכול בחוץ, הכול יוצא. מעבר לזה, תרבות הסיקור עצמה השתנתה: אם פעם היה מעמד־על והדרת כבוד לממסד המשפטי, לשופטים, לפרקליטות ולמוסד היועץ המשפטי לממשלה – היום אנחנו מצויים במגמת ירידה וחשדנות שקל לראות אותה. היום כל אחד מתווכח עם שופט עליון בטוויטר כאילו הם שווי מעמד. נגמר דור הדינוזאורים. השיח ברשתות החברתיות משפיע גם על הסיקור העיתונאי, שהופך להרבה יותר ביקורתי".
השינוי המהותי ביותר בעיני כהן הוא בתחום ההדלפות, נושא שעומד במרכז הביקורת נגד רשויות האכיפה בתיקי נתניהו. "חומרי חקירה יוצאים החוצה לעיתונאים כעניין של מה בכך. לאחר שהחומרים מגיעים לסנגורים הם ישר מגיעים לעיתונאים, ויש סנגורים עם יחצ"נים אז בכלל הכול זולג. זו תופעה שלא הייתה בעבר בהיקף נרחב כל כך. בתקופתי ככתב זה נתפס כמעשה אסור. היו הרבה פחות עורכי דין, ובעיקר הם התנהגו אחרת. היה כבוד להליך השיפוטי. יצאו מדי פעם חומרי חקירה, אבל לא בתדירות כזו כמו היום. אני זוכר שבאחד התיקים הסנגורים הזמינו את התקשורת לצלם אותם מקבלים את הארגזים של חומרי החקירה, ופשוט התחילו לחלק אותם".
בעצם, מה רע בכך שעיתונאים מפרסמים חומרי חקירה?
"יש לזה פוטנציאל מזיק, זה יכול לזהם עדויות. בתיק קצב למשל, אם זכרוני אינו מטעה אותי, אחת המתלוננות אמרה 'אני כבר לא יודעת אם אני יודעת מה שאני אומרת, או שקראתי בעיתון'. היא צריכה להעיד מה הוא עשה לה, והיא קראה כבר את העדויות של כל האחרות. נקודת האיזון הנכונה היא לאחר שהחומרים הפכו לפומביים בבית המשפט. מעבר לכך, זה מזהם את האווירה הציבורית. התנפלות על התביעה זה מילא, הכתפיים שלה מספיק רחבות, הרבה יותר גרוע זה התנפלות על נאשם. דמו נשפך כי חומרי החקירה בחוץ, ובסוף התיק נסגר".
מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב?
"החוק הקיים שמסדיר את סיקור המשפט בנוי על מודל שאינו בתוקף. עלינו כתביעה חלים חוקים שאוסרים עלינו למסור ראיה לעיתונאי, אבל בצד השני, אצל הסנגורים, המצב החוקי לא ברור והם מנצלים את זה במקרה הטוב למען הלקוחות שלהם, אבל בהרבה מקרים כדי לקדם את עצמם ולקבל 15 שניות של תהילה במהדורת החדשות. זה קרקס תקשורתי, אבל ספק אם אפשר להשיב את מחוגי הזמן לאחור. היה ניסיון לחוקק חוק חדש שמונע פרסום ראיות עד שהן פומביות בבית המשפט, אבל התקשורת זעקה נגד ושרת המשפטים דאז ציפי לבני לא קידמה את זה".
יש טוענים שלפחות חלק מההדלפות מגיעות ממשרד המשפטים.
"אני לא יכול לדעת אם יש במערכת הזו מי שמנהל מערכת דוברות עצמאית עם עיתונאים. ברגע שייתפס, המערכת תדע לטפל בו ויש כלים לטפל. מדליפה אחת כבר הועמדה פעם לדין פלילי (ליאורה גלט־ברקוביץ' בפרשת סיריל קרן; נ"ב). אבל אנחנו זהירים, ולו מהטעם שחקירה אפקטיבית של הדלפה תתחיל בעיתונאי. אנחנו לא רוצים להיות מדינה חשוכה. בנוסף, אי אפשר שעל כל חשש בעלמא שנעברה עבירה, עובדי ציבור ירגישו מאוימים. יש להם זכויות. אם יש חשד סביר על אדם ספציפי, זה משהו אחר. מעבר לכך, זה תמים לחשוב שיושב פרקליט או שוטר שאומר 'יאללה, נהרוס לנו חקירה שעובדים עליה שנה שלמה'".
עד כמה התקשורת משפיעה על מערכת האכיפה בנוגע לחשיפת שחיתויות?
"בתחומים האלה יש אבולוציה, וזה הרבה עניין של רוח גבית מהתקשורת, אם היא שמה את הדבר הזה בראש האג'נדה או ממסמסת. לאווירה ציבורית יש הרבה משמעות. אם השחיתות נמצאת בראש סדר היום התקשורתי, אני מעריך שהמערכות, אולי באופן לא מודע, החושים שלהן הופכים מחודדים יותר. יש יותר שערוריות ויש יותר תלונות וחשיפות, וזה יוצר דינמיקה שמביאה יותר עשייה למערכת. ברגע שהתקשורת שמה נושא בראש סדר היום כל המדינה עוסקת בזה, כך שלתקשורת יש יכולת ליצור סדר יום ציבורי. כך נורמות של שחיתות השתנו. העברת מעטפה לחבר עירייה – בעבר היו אומרים שככה זה עובד. היום הנורמות השתנו, בעיקר בזכות האווירה הציבורית שנולדה בתקשורת. יש משקל עצום לאווירה ציבורית. אם העיתונות מוקיעה מעשה מושחת, הסיפורים מתחילים לצאת ואנשים פונים למערכת.
"מה שכן, לתקשורת אין שום השפעה על קבלת ההחלטות. ראשי מערכת האכיפה יצאו בכמה מקרים נגד מה שהתקשורת רצתה. כך למשל בתיקים של קצב, של רמון, בחלק מהזמן בתיקי אולמרט וגם בסגירת התיק של ליברמן. אם מצב רוח תקשורתי היה פקטור, אז אני הייתי האיש הכי חשוב במשרד המשפטים. אני שמח לבשר שאני לא".
