אביגיל זית:
אפשר להישמר משריפות גם בלי לכבות לנו את שמחת החיים
בשנים האחרונות יש לל"ג בעומר תופעת לוואי: כותרות שמספרות על הסיבה היומית מדוע יש לאסור את הדלקת המדורות. שרב, רוחות, זיהום אוויר, חשש שריפות, כל שנה מוצאים איזה עניין דחוף יותר מהזכות הבסיסית לחופש דת. משום מה יש גורמים במדינת ישראל שחושבים שאפשר בתירוצים שונים להמיס מנהגים ומסורות בני מאות שנים משל היו מרשמלו ורוד, רק כי הם לא באים להם טוב בעין או באף.
יהודים חוגגים בי"ח באייר את ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי הרבה לפני שמישהו חשב שירוקים זה יותר מצרור של פטרוזיליה או כוסברה ועדיין נשארה לנו אטמוספירה לחיות תחתיה. החשש משריפות הוא אולי מוצדק, אבל מדינה עם חוק ושומרי סדר יודעת להתמודד גם עם אירועים מורכבים ולמנוע התלקחות מיותרת.
מה שהלובי הירוק לא מבין זה שבלי להיפגש עם הטבע אף אחד לא ממש יחשוב ששווה לשמור עליו. איך ילד שלא ראה אש, שלא נגע באדמה ושלא גדל יחד עם עץ ששתל והשקה, יאהב את העולם וידאג לרווחתו? שמירה על הסביבה – ממש כמו התורה – כשאין בה נשמה אין לה קיום רחב. להרגיש את הגשם או לראות את פצפוץ העצים יגרום לאזרחי ישראל לרצות לשמור על הסביבה הרבה יותר מכל האיסורים וההגבלות.
למען האמת זה ממש החידוש של רשב"י. הזוהר הקדוש מלמד אותנו שבתוך מעטפת החוקים של התורה מקופל עולם פנימי שלם, יש אהבה ויש חיבור בין המרחב הרוחני של החיים לזה הפיזי, בין האלוקי לאנושי.
למתנגדי ל"ג בעומר יש על מי לסמוך. החתם סופר כבר ניסה לצנן את ההתלהבות וקבע שלא נעשה ביום הזה נס שנזכר בש"ס או בפוסקים ולכן אין מקום למסיבות מיותרות. אבל מה לעשות, מנהג ישראל דין הוא וכשההלכה היבשה לא יודעת להגיד משהו, האש החמה של המסורת מדברת בשפה ברורה. ביום בו רשב"י הסתלק נר הזיכרון הפך לאש, למדורה של חיים עם בערה פנימית.
ובכלל אנחנו חיים במדינה חופשית ודמוקרטית, אם יש ילדים שרוצים לעשות קומזיץ – שיעשו. אם מבוגרים רוצים להדליק אש – שידליקו. הרשויות מפחדות משריפות? יש דרכים להתמודד עם סכנות – תאכפו, תאבטחו תחלקו אמצעי זהירות או דוחות בעת הצורך. אפשר להישמר משריפות גם בלי לכבות לאזרחים את שמחת החיים.
הודיה כריש חזוני:
אז למה אני נגד להדליק מדורות?
כי מדורות זה מסריח. את הכול זה מסריח. את הילדים, ואת הבגדים של הילדים, (וגם בגדים נוספים שחיכו לתומם לכביסה, אם בטעות מכניסים אותם יחד באותה המכונה). זה מסריח את האוטו בו אוספים את הילדים בשעות הקטנות של הלילה, וגם את הבית אם איזה חלון נשכח פתוח. ובמיוחד – את האוויר. הבוקר שאחרי ל"ג בעומר, הוא אחד השנואים. הכול כבד, ועמום ומזוהם, ומסריח.
כי מדורות זה לא כיף. אם יושבים קרוב מדי, חם. אם מתרחקים טיפה, קפוא. וכמה שתשתדלו לתחום ולבנות באופן בטיחותי ולא להגזים, תמיד יהיה את הילד, וגם את האבא – שמגלים נטיות פירומניות בלתי נשלטות. הם פשוט לא מצליחים שלא לדחוף כל הזמן מקלות פנימה ולא יכולים להפסיק להתעסק עם האש. וזה תמיד יגמר בפלסטיק שרוף מצחין, או בגיץ מתעופף שלמרבה הנס פספס את העין של החנון החמוד שישב לו בשקט בצד.
כי מדורות הן כר פורה להתרחשויות חברתיות מהסוג הפחות רצוי. ילדים ומתבגרים עייפים מדי, משועממים מדי, שמתעקשים להישאר עד הבוקר. ומתישהו כבר כואבת להם הבטן ושורפות להם העיניים, אבל הם בכל זאת נשארים.
כי האוכל במדורות מגעיל. תפוחי האדמה תמיד נותרים קשים, נקניקיות זה לא באמת מזון לבני אדם, אתם יודעים. והאריזות הריקות יחד עם תבניות חד פעמיות מלוכלכות, נותרות לרוב לעטר את המגרשים והשדות בימים שאחרי, לצד שרידי המדורה המפויחים.
כי מדורות בל"ג בעומר הן לא באמת מנהג יהודי עתיק שנים. הם עניין שהתחדש בעיקר עם הציונות המתעוררת, והפכו מאז למוגזמות לגמרי. התעקשות על דבקות בסממן הזה דווקא, מוזיל מנהגים אחרים, משמעותיים הרבה יותר. הרב יובל שרלו אומר כי מדורות הענק בגובה שלושה מטרים, מזכירות לו את בופה ארוחת הבוקר העמוס מדי, הנהוג במלונות ישראליים. העיקרון הוא זהה. הרבה וגדול והמון – שהוא מיותר לגמרי ואף אחד לא באמת צריך.
כי מדורות זה מסוכן. בכל שנה, נותרת המדורה שלא כובתה עד הסוף, והאש בה מתפשטת. וזה תמיד נופל על חמסין טרום-קיצי המלווה ברוחות יבשות, וזה במקרה הטוב, נגמר רק בכמעט אסון. ולכן, חלאס. אפשר בהחלט בלי בכלל, ואם ממש חייבים אז אחת, משותפת, קטנה, עד חצות, זה לגמרי מספיק. וחוץ מזה, זה ממש מסריח.
