ביצים, לבן וגז מדמיע: מה קורה בישיבת פוניבז'?

בחזיתו החיצונית של בניין ישיבת פוניבז' בבני־ברק מתנוססת כתובת גדולה באותיות ברזל ובה פסוק מספר עובדיה: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". אך מתברר שבתוך המבנה מתרחשים גם אירועים שרחוקים מלהיות קודש. השלכת סטנדרים, ביצים או גביעי לבן, התזת גז מדמיע וחילופי מהלומות הפכו לחלק מהשגרה בישיבת הדגל הליטאית. המהומות, הנמשכות לסירוגין כבר יותר משלושים שנה, שבו וגברו בשבועות האחרונים. להתפרעויות זמן קבוע: שעת תפילה מנחה, באחת ושלושים בצהריים.

לפני כמה ימים ביקש הרב אריה כהנמן, בנו של נשיא הישיבה הרב אליעזר כהנמן, בכיר הפלג שכינויו "השונאים", לעבור לפני התיבה לרגל יום השנה לפטירת אימו. בסרטון שהופץ לאחר מכן נראים כמה בחורים מסתערים עליו, חובטים ובועטים בראשו, מושכים בזקנו, מפילים אותו ארצה. מהצד נראה עומד בידיים שלובות ראש הישיבה מפלג ה"מחבלים", הרב שמואל מרקוביץ', ולא נוקף אצבע כדי למנוע את המתקפה. כהנמן הוצא מהאולם כשהוא נעזר בכמה בחורים, בעוד אחרים עומדים, שרים ורוקדים ומוחאים כפיים.

בביתו הסמוך לישיבה, כהנמן פותח את המחשב ומראה לי את הסרטון המזעזע. "לא רק אני יודע מי בעט בראשי ומי תקף אותי, גם המשטרה יודעת אבל לא עושה דבר", הוא קובל. "אני זוכר שניסיתי לפנות למרקוביץ', אבל לגבי מה שקרה מאותו רגע הזיכרון אבד לי. בגלל הגז המדמיע לא יכולתי לפקוח את העיניים עד הלילה, גם כאשר פינו אותי משם, כשאני הלום ובגדיי קרועים".

כהנמן שולף שישה קלסרים עבי כרס ובהם יותר מ־150 תלונות שהגיש למשטרה על תקיפות, השגת גבול, פריצות לדירות, איומים, פגיעה ברכוש ובגוף ועבירות שונות, חלקן תוך ציון שמות המבצעים. "כל התלונות, עד האחרונה שבהן, או שלא טופלו או שנסגרו בתואנות שונות כמו היעדר עבירה, היעדר ראיות או חוסר עניין", הוא אומר, וטוען כי "מפקד משטרת בני־ברק, יאיר וייצנברג, מפחד מהם. המשטרה חוששת להתעמת איתם כי הם שייכים לפלג הירושלמי, ואם ייעצרו יהיה צורך להעבירם לידי המשטרה הצבאית כעריקים. הדבר עלול לעורר מהומות בהיקף ארצי, והשוטרים מעוניינים 'לחזור בערב הביתה', כמו שאמר לי אחד הקצינים".

מאיפה השנאה הזו? שאלתי. "הם לא מתביישים בזה. הם אומרים 'שמישהו יעז להתקרב אלינו'. הרבנים שלהם לא מוקיעים אותם. הם הפכו לקבוצה אנרכיסטית, שהסאטמרים של מאה־שערים צדיקים לידם. הם יודעים שהמשטרה לא תעשה להם כלום. מפקד המשטרה וייצנברג התחייב להחזיר את הדברים למצב ששרר לפני הקורונה, כשהתירו לנו להשתמש בהיכל הישיבה. הוא אמר לי 'עזוב את התלונות, אתה גם לא צריך מאבטחים, אנחנו נטפל בהם'. אבל הוא לא עשה דבר".

מהמשטרה נמסרה לנו התגובה הלקונית הבאה: "ככל שמתקבלת תלונה או דיווח המעלה חשד לקיומה של עבירה פלילית, פותחת המשטרה בחקירה על מנת להגיע לחקר האמת ומיצוי הדין עם המעורבים. דברי מפקד התחנה בשעתו התייחסו לאכיפת הסדר הציבורי בעיר ולטיפול חסר הפשרות בסכסוך בין הפלגים, שאילצו את כוחות השיטור להתערב בקטטות ולהפריד בין הניצים, שעה שניסו לפגוע בשוטרים המבצעים מלאכתם נאמנה למען שלום הציבור וביטחונו".

כרוז שהופץ בישיבה בחתימת ההנהלה, תחת הכותרת "אל תתוודע לרשות", מאשר למעשה את התעלמות המשטרה מהמהומות. התלמידים נקראים שלא לפגוע בניידות המפטרלות באזור, לאור ההבנות שהושגו עם המשטרה: "אין מטרה להגביר אכיפה על בני הישיבה… ולראיה, לא יצא שום שוטר מהניידת… ואף לא ניתן ולו דו"ח אחד", נאמר בכרוז.

נכסים במאות מיליונים

מבית כהנמן פנינו לישיבה. בשעה אחת בצהריים עוד ישבו מאות בחורים ולמדו תורה בהיכל המפואר, מול ארון הקודש המוזהב. ככל שהדקות נקפו לעבר שעת המנחה, גברו המתח והתכונה והתלמידים החלו להתמקם בעמדותיהם. "אל תעמוד כאן, זה מסוכן מדי. פה חוטפים!" הזהירו אותי.

הפעם היה זה נשיא הישיבה, הרב אליעזר כהנמן, המצוי בשנת אבל על אימו, שניגש להתפלל לפני התיבה כהרגלו כשהוא מוקף בקבוצת מלווים, "שומרי ראש" אם תרצו. לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, נפתחה הדלת ויד אלמונית החלה לרסס גז מדמיע. בתוך שניות החלה מהומה. בחורים משתעלים החלו להימלט על נפשם לעבר היציאה בעיניים דומעות. לבית המדרש פרצה קבוצה שהחלה ליידות גביעי לֶבֶּן וביצים לכל עבר. חליפות ומגבעות שחורות הפכו ללבנות. מאי־שם התעופפה לה ביצה והתנפצה על חולצתי, והיא נצבעה בזהוב־לבן. הגז מילא את עיניי ואת נשימתי.

היה זה עוד יום שגרתי בפוניבז', המכונה "אם הישיבות". עוד יום של עימותים ותגרות בין ה"מחבלים" ל"שונאים", שני הפלגים המתקוטטים ביניהם על השליטה בישיבה היוקרתית ובנכסיה הרבים.

כדי להבין את שורשי הסכסוך הנמשך זה עשורים, עלינו לחזור לימי הבראשית. ישיבת פוניבז' נוסדה על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, שהגיע לארץ ברגע האחרון לפני פרוץ השואה, וביקש להציב המשך לישיבה שעמד בראשה בעיר פוניבז' שבליטא, ושרוב תלמידיה נספו. בחזונו ומרצו הבלתי נדלה הוא הקים לא רק את ישיבת פוניבז' אלא גם שורה של מוסדות חינוכיים, בהם בתי יתומים לילדים פליטי השואה.

הרב כהנמן אמנם מינה ראשי ישיבה מהשורה הראשונה, בהם הרב אליעזר מנחם שך והרב דוד פוברסקי, אך הותיר בידו את השליטה הכלכלית בישיבה, שצברה במהלך השנים נכסים רבים, בהם מאות שטחי נדל"ן ברחבי בני־ברק. ברשותה דירות, בית עלמין, קופות וקרנות, ויש המעריכים את היקף הונה הנוכחי במאות מיליוני דולרים.

מאז פטירת המייסד, המתיחות הלכה וגברה. בין הרב שך, שהיה למנהיג הציבור הליטאי, ובין הרב פוברסקי, שהיה מקורב למשפחת כהנמן, התגלעה מתיחות קשה. חילוקי הדעות החלו בהתנגדות הרב שך למינוי חתנו של פוברסקי לר"מ שילמד בישיבה, בטענה ש"אסור להכניס משפחה" (בנו של הרב פוברסקי, ר' בֶּרְל, כיהן כבר כר"מ בישיבה וכיום הוא אחד מראשיה). מאחורי הקלעים טענו אנשי פוברסקי כי הרב שך, שנכשל בחינוך ילדיו, מתקשה לראות בהצלחתם של אחרים (בנו של הרב שך, ד"ר אפרים שך, התרחק מדרכו של אביו). המחלוקת התפתחה לסכסוך שהפך אלים יותר ויותר.

"שם נזרעו גרעיני התפיסה שאין אמצע, שהכול שחור או לבן", אומר לנו חיים, אברך ותיק בישיבה ואיש מחנה "השונאים". "המלחמות האלה הוגדרו כמלחמות קודש, מאבק על 'ההשקוֹפֶה' (ההשקפה הנכונה, ביטוי שהרב שך השתמש בו; מ"ט). אמרו שהרב שך רואה ברב פוברסקי 'חברונר' (תלמיד ישיבת חברון, המתחרה הגדולה של פוניבז'; מ"ט), שהדרך שלו קלילה יותר ואינה מתאימה לפוניבז'. לא עזר שהוא היה גדול בתורה יותר מהרב שך ושיעוריו היו פופולריים יותר. כל הוראה כזו נצבעה במילים גדולות של 'סכנה לעולם התורה' ו'מינויו ישנה את צביון עולם הישיבות'".

הכינוי "מחבלים" נולד כאשר באחת משיחותיו של הרב דוד פוברסקי הוא השתמש כלפי מי שהתנכלו אז לבנו ר' ברל בפסוק משיר השירים, "שועלים קטנים מחבלים כרמים". בתגובה החלו אלה לכנות את יריביהם בשם "שונאים", בעקבות הפסוק מתהילים "הלא משנאיך ה' אשנא".

בנו של המייסד, הרב אברהם כהנמן, לא הגיע לדרגה התורנית והמנהיגותית של אביו. עם זאת, הוא ירש מאביו את השליטה על הישיבה ונכסיה והוגדר כ"נשיא הישיבה". בתקופת מחלתו ופטירתו החלו בנו הרב אליעזר ("ר' לייזר") כהנמן, וחתנו הרב שמואל מרקוביץ', שניהם היום בשנות השבעים לחייהם, להתקוטט על הירושה, הן הכלכלית והן הרוחנית. הרב מרקוביץ' טען כי כחלק מהסכם הנישואין עם בתו של הרב כהנמן הובטח לו כי יקבל את הישיבה לניהולו. סביבם התגבשו מחנות שפילגו את הישיבה, ושבמידה רבה  חופפים למחנות שהתקיימו במחלוקת של הרב פוברסקי והרב שך. ה"שונאים" הם אנשי הרב כהנמן, שהמבוגרים שבהם עוד תמכו ברובם ברב פוברסקי בשעתו, וה"מחבלים" הם אנשי הרב מרקוביץ', שבדור הקודם היו חסידיו של הרב שך.

"באופן טבעי הבן אליעזר היה צריך להחליף את אביו", אומר חיים, "אבל היו שתהו אם הוא יקבל את הכול, שכן הוא אדם מופנם ולא קרוב לתלמידים, ואילו למרקוביץ' הייתה השפעה רבה על התלמידים והיו לו מעריצים רבים".

לדבריו, "למעשה שם נולד 'הפלג הירושלמי', שייסודו מיוחס בטעות לרב שמואל אוירבך. הפלג הירושלמי נולד כאן בבני־ברק. כל מארגני ההפגנות שלהם הם בעצם 'פונביצ'רס'. אחרי פטירת הרב אלישיב, הם ראו שהרב שטיינמן הפך לגדול הדור וביקשו לסכל זאת משום שהוא תמך בצד של הרב אליעזר כהנמן. אף שהיה סגפן ושמרן אפילו יותר מהרב שך, הם הפיצו שהוא 'רפורמטור מסוכן' ושהוא ייתן את ידו למהלכי המדינה לחלן את הציבור, להוציא אברכים לעבודה ולגייס תלמידי ישיבות. קל מאוד לגייס אנשים בתעמולה אידיאולוגית ולגרום להם להאמין שאם הרב כהנמן ימונה לבעל הבית בישיבה, זה יהיה 'אסון להשקפת התורה'".

הסכסוך הכלכלי הפך למחלוקת חסרת פשרות, וזו התגלגלה לאלימות פיזית. מרקוביץ' ביקש ללכת לדין תורה. היו שהזהירו את כהנמן שלא להסכים לכך, אך בסופו של דבר לא הייתה ברירה. תחילה פנו לבית הדין של הרב קרליץ, אך הוא החליט שלא להכניס את ידיו ליורה הרותחת. הרב אלישיב, שלא היה מעורה היטב בנעשה בבני־ברק, ביקש מהרב חיים צימבליסט, דיין בית הדין הגדול, לשמש בורר בתיק.

הכרעתו של צימבליסט הותירה בידי הרב כהנמן את השליטה ה"גשמית", דהיינו נכסי הישיבה וניהולה, ואילו בכל מה שקשור לניהול "הרוחני", כלומר קבלת ר"מים ותלמידים – נקבע כי השליטה תחולק בין הצדדים. למעשה, הפסיקה הכריחה את שני הצדדים הניצים להמשיך לחיות יחד. "זו הייתה שגיאה", אומר חיים. "הוא לא הכיר את הנפשות הפועלות. אני הייתי מביא להפרדה מלאה בין הצדדים".

הבוררות אושרה בבית המשפט המחוזי בתל־אביב, בוטלה על ידי בית המשפט העליון, אך המחוזי חזר ואישר אותה. עד היום העניין תקוע בערעורים. השופטת יהודית שבח כתבה בפסק דינה: "בעלי הדין גדולים בתורה, אך אינם נוהגים כבוד זה בזה ולא נתברכו במידותיו של אהרן הכהן שאהב שלום ורדף שלום".

"חוטא נשכר"

פסק הדין חילק למעשה את הישיבה לשתי ישיבות נפרדות השוכנות באותו מתחם, עם מנגנוני ניהול וקבלת תלמידים נפרדים. בהיכל בית המדרש הגדול סומנו מקומות קבועים לשניהם. מחנה "השונאים" גדול פי ארבעה ממחנה "המחבלים". לעומת זאת, "המחבלים" מיליטנטים בהרבה.

דוד, נכדו של נשיא הישיבה הרב אליעזר כהנמן: "'המחבלים', שהובילו את ההתכחשות לקורונה, ניצלו את ההזדמנות והשתלטו על האולם כולו. כעת אנו מבקשים לחזור אך הם מונעים זאת מאיתנו באלימות"

בשנת 2007, בעת שהרב גרשון אדלשטיין – מראשי הישיבה וכיום נשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה – עשה את דרכו לישיבה, נזרק לעברו גביע לֶבֶּן מבניין הפנימייה של תלמידי "המחבלים" ופגע בו ישירות. בעקבות המעשה התקיימה עצרת מחאה המונית על "ביזוי כבוד התורה", שבה השתתפו בכירי הרבנים הליטאים ובהם הרב מיכל יהודה לפקוביץ' והרב חיים קנייבסקי. הרב לפקוביץ' נשא דברים חריפים כלפי הרב מרקוביץ' ותומכיו, ובין היתר אמר: "ובפרט שרבותיהם של אותם פושעים לא הוכיחו אותם, שמע מינה דניחא להו (משתמע מכך שנוח להם; מ"ט) ולכן יותר אנו חייבים למחות. איך מגיעים לירידה כזאת? על ידי… הקנאה והתאווה והכבוד. יותר טוב ללכת לפתחי הבתים ולאסוף נדבות, ממה שהוא מבקש את הכבוד המדומה הזה".

שיא נוסף של העימות התרחש בשנת 2017, בקטטה שזכתה לכינוי "מלחמת הסלטים" ושבה סטנדרים וספסלים התעופפו באוויר, אוכל הושלך והותז גז מדמיע. שמונה אברכים נעצרו, ארבעה פונו לבית החולים מעייני הישועה, ועד היום לא ברור מי הצית את האש. עם התגברות ה"קרבות" נסגרה הישיבה בצו המשטרה לכמה ימים.

לדברי חיים, איש "השונאים", אף ש"המחבלים" מהווים מיעוט, "הם אלה שיזמו את הטרור ותמיד ניצחו. אצלם כולם חיילים שמתייצבים לקריאה, עם מערכת משומנת ומצוידת בגז מדמיע וסטנדרים. הם מוכנים למערכה בכל עת בציות מלא. כשבחור מהפלג הירושלמי סוגר כביש ומקבל בואש על הראש, הוא מרגיש שמילא את תפקידו. אצלנו, כשבחור מקבל סטנדר על הראש זו מבחינתו 'פדיחה' איומה. אצלנו יש כאלה שמוכנים להיכנע לטרור ולוותר. רובם לא מגיעים לתפילות כדי לא להיקלע לקו האש. אני כועס עליהם לפעמים ושואל 'מה, אתם פראיירים?'"

מה קרה היום? שאלתי כמה מהבחורים שעמדו על המרפסת ועישנו. דוד, נכדו של הרב אליעזר כהנמן, מנגב את שיירי הלבן ממכנסיו ונאות להסביר. לדבריו, ההתלהטות הנוכחית היא תוצר נוסף של מגפת הקורונה. "הרב אדלשטיין התייצב נגד מכחישי הקורונה, הורה לסגור את הישיבה ושלח את התלמידים הביתה. 'המחבלים', שהובילו את ההתכחשות לקורונה, ניצלו את ההזדמנות והשתלטו על האולם כולו. כעת אנו מבקשים לחזור אך הם מונעים זאת מאיתנו באלימות. הם אפילו לא מאפשרים לנו להיכנס לתפילות, ועל זה מתנהל המאבק הנוכחי. רוב 'השונאים' לא מוכנים להיאבק ומתפזרים בבתי כנסת בסביבה, אבל תפילת מנחה הפכה עבור הסבא שלי למעוז השליטה האחרון. אנחנו לומדים בבתי כנסת באזור, אבל יש כאלה שבכל זאת מתעקשים להיכנס".

"בעוד שרוב הציבור הליטאי התעשת בשלב מסוים והבין שיש כאן מגפה", אומר גם חיים, "'המחבלים' ואנשי הפלג הירושלמי הובילו את קו ההכחשה והיו חוד החנית במלחמה הזו. הם למדו מהחסידויות שטענו ש'טישים' וחתונות יותר חשובים, המשיכו לקיים מניינים בישיבה, והרבנים שלהם טענו ש'תורה לא סוגרים'. בזמן שאנחנו לא הגענו ל'סדרים' במשך חודשים כי אין לנו אפשרות לקפסולות, הם ניצלו את העניין והשתלטו על האולם. ממש 'חוטא נשכר'".

לשם שינוי, הפעם החליטו "השונאים", שלרוב סופגים, להחזיר מלחמה, לדבריהם מתוך חשיבה אסטרטגית. "רצינו לגרום להתערבות המשטרה, כדי שהיא תמלא את הבטחתה לאכוף את ההסכם ותחזיר לנו את השליטה על בית המדרש", טוען דוד. "זו הסיבה שראית את 'המחבלים' מבליגים, עומדים על הספסלים וקוראים 'לא להגיב, לא להחזיר'".

אתם באמת שונאים את הקבוצה השנייה? שאלתי, והם הביטו זה בזה. "יש כאן אלפיים תלמידים", הסבירו לי. "אולי חמישים מהם מנהלים מלחמות, כל השאר רוצים ללמוד ויכולים לעשות זאת בלי לקחת חלק בבלגן. אבל בציבור אנחנו מצטיירים כמיליציות של טרוריסטים חרדים".

"ליבי נחמץ כל פעם שאני שומע על 'הקרבות' בפוניבז'", אומר חיים בייאוש. "זה מתסכל שהציבור לא מודע לכך שיש מי שמחולל טרור ויש מי שמתגונן מפניו, אבל מה לעשות, זו דרך העולם".