ברחוב סולטאן סולימאן בירושלים, מול חומות העיר העתיקה וסמוך לשער שכם, שוכן מלון גולדן וולס. המלון שייך למשפחת נשאשיבי הירושלמית, אחת המשפחות הוותיקות והמשפיעות ביותר על על הציבור הערבי בישראל בכלל ובירושלים בפרט, מסוף המאה ה־19. המשפחה עלתה לגדולה בירושלים בעיקר בזכות אחד מבניה הבולטים, ראע'בּ נשאשיבי, שמונה בידי הטורקים למהנדס הראשי של מחוז ירושלים ולציר הירושלמי בפרלמנט העות'מאני.
ראע'ב נשאשיבי התנגד לציונות, אבל התייחס באופן מתון לשכניו היהודים (אחת משלוש נשותיו אף הייתה יהודייה), זאת בניגוד לעמדה הרדיקלית של יריבו מהמשפחה המתחרה, חאג' אמין אל־חוסייני. כשהבריטים כבשו את ארץ ישראל הם הדיחו את ראש העיר ממשפחת אל־חוסייני, שהפיץ הסתה לאומנית, ומינו במקומו את נשאשיבי. היישוב היהודי בירושלים, שסבל מאל־חוסייני, סייע למתנגדו לזכות בתפקיד והוא החזיק בו במשך 14 שנים, מ־1920 ועד 1934.
אני עולה במדרגות המלון ופוגש בבעליו, פהמי נשאשיבי, נכד אחיו של ראע'ב, והוא מציג לי בגאווה את סמל המשפחה המיוחסת. מגג המלון אפשר לצפות על מתחם שער שכם ולראות גם את ההתכתשויות שאירעו בלילות האחרונים בין הצעירים לכוחות המשטרה. פהמי מסתכל על ההתרחשויות מלמעלה, ומספק לנו את זווית המבט שלו על האירועים.
"כל מי שקושר את המתרחש עכשיו לאירועים פוליטיים או ביטחוניים מעבר לנקודה המקומית – או שהוא טועה או שהוא בעל אינטרס", סבור פהמי. "אין שום קשר בין המהומות בירושלים למצב בעזה או לבחירות לפרלמנט הפלסטיני, שאבו־מאזן מבקש לבטל כי הוא חש שכיסאו מתנדנד. לדעתי הסיבות למתיחות שונות. האחת היא ההחלטה השגויה והלא מובנת לשים מחסומי ברזל סמוך לשער שכם ולמנוע מצעירים לשבת שם, לשיר שירי רמדאן ולקיים את הפעילות השנתית הקבועה בחודש הזה. מי שהחליט כך לא מכיר את הלך הרוח של ירושלים, ובשם הראייה הביטחונית הצרה דרס את זכויותיהם של הירושלמים.
"הסיבה השנייה", ממשיך פהמי, "היא ההחלטה לאפשר לפעילי ארגון להבה להגיע עם התהלוכה שלהם עד לשער, כשהעניינים כבר כמעט נרגעו וההתכתשויות דעכו מחוסר עניין. כשהם הגיעו לפה וצעקו 'מוות לערבים' וקריאות אחרות, האש נדלקה מחדש בצורה חזקה יותר. גם אלה שבתחילה התנגדו למהומות והתנערו מהצעירים שהציתו אותן, החלו לתמוך בהן, כולל נוצרים מבית־חנינא שהגיעו במיוחד להפגין נגד הפעילים היהודים הקיצונים.
"הסיבה השלישית, שהיא השורש לעימותים בירושלים, היא הסיבה ההיסטורית. בעיית ירושלים לא נפתרה. אי אפשר לעצום את העיניים ולדבר על שכנות טובה, לעשות שלום עם איחוד האמירויות, סעודיה ומרוקו, ולשכוח מסוגיית ירושלים. חייב להיות פתרון לירושלים, ולעולם הירושלמים לא יהיו מוכנים לפתרון קבע שבו ישראל תשלוט בעיר".
חילופי הדורות
פהמי בן ה־67 מתגורר בשייח'־ג'ראח, בשכונת הנשאשיבים ההיסטורית שהקימה משפחתו. אחת הווילות בכניסה לשכונה נבנתה בשנת 1911, ושימשה את עבדאללה מלך ירדן בביקוריו בירושלים. "במשך שנים הייתה מלחמה בין משפחת נשאשיבי למשפחת אל־חוסייני, ממש מלחמת אזרחים", הוא מתאר. "לא מזמן סיפר לי בן משפחה שבלילות היו מפגשים סודיים בין המשפחות היריבות, אבל ביום היו חוזרים להרוג אחד את השני".
רבות מהמשפחות הערביות הוותיקות, הוא מספר, עזבו את ירושלים במהלך השנים, ובמקומן נכנסו משפחות שבאו מחוץ לעיר, שונות באופיין ובמעמדן. אני מספר לו על סב סבי, ישעיהו זלקינד־גבור, שהגיע בשנת 1881 מליטא לירושלים ונקבר בהר הזיתים לצד אביו יחיאל מיכל. הוא חי באחווה עם שכניו המוסלמים, וברשותנו אף תמונות שלו עם סוחרי בשר מוסלמים בשוק העיר העתיקה.
"המצב בירושלים השתנה מבחינה דמוגרפית, וזה השפיע על המבנה החברתי של העיר ועל הדעות והמחשבות של הירושלמים כלפי היהודים", אומר פהמי. "הרבה נוצרים עזבו לחו"ל, וכך גם משפחות מוסלמיות ותיקות שהתגוררו בעיר העתיקה עם היהודים. בזמן שירושלמים שהיו רגילים לנוכחות של היהודים בעיר העתיקה עזבו אותה, נכנסו במקומם אחרים שלא הכירו את חיי השיתוף. זה השפיע על חוסר ההידברות והניכור כלפי היהודים בעיר העתיקה".
לעומת החיים המשותפים שהתקיימו בעבר בין יהודים לערבים, אני אומר לפהמי, היום כשעמותות יהודיות מנסות לרכוש בתים בשכונות שבעבר חיו בהן יהודים, הדבר מצית הפגנות ועימותים.
"אף אחד לא ייתן לי כערבי מוסלמי לרכוש בית ברחוב בן־יהודה, להפוך אותו למרכז דתי ולהניף דגל פלסטיני בלי התנגדות. אם רוצים להימנע מעימותים, צריך לפעול בצורה הגיונית ולא לקדם מטרות פוליטיות ודתיות ולצפות להשלמה של הצד השני.
"היהודים והערבים יכולים לחיות יחד בירושלים כמו בעבר, אבל חייב להיות פתרון פוליטי. ישראל לא יכולה לעשות שלום עם כל העולם ולשכוח מירושלים. העיר הזאת חשובה לאסלאם. אנחנו רואים עד כמה הטורקים, הירדנים והתנועות הפוליטיות הפלסטיניות כמו חמאס, ג'יהאד ופת"ח רוצים להשפיע ולשלוט בה כדי לממש את האינטרסים שלהם בתוכה. ככה נתפסות גם העמותות היהודיות שרוצות לרכוש בתים ממוסלמים ולהשתלט על ירושלים".
איך משפיעים על הנוער הירושלמי להחזיר את השקט?
"זאת בעיה גדולה, כי אין אף אחד שיכול באמת להשפיע עליהם. בניגוד לעבר, היום אין מציאות של מנהיג ירושלמי מוערך שמקובל על כל תושבי ירושלים ובכללם הצעירים. פעם הזקנים היו נותנים את המילה האחרונה גם במחלוקות הגדולות ביותר, והצעירים היו שומעים בקולם. עכשיו השפעת המבוגרים פחתה, והצעירים עושים מה שבראש שלהם. אין כבוד גם למשפחות הוותיקות או למנהיגים המקומיים בשכונות. אני נשאשיבי אז אקבל כבוד מסוים, אבל לא אוכל להשפיע על הנערים לעשות כך או אחרת".
כמו רבים בירושלים, נשאשיבי סבור שהאלימות בירושלים מקבלת בתקשורת תהודה גדולה בהרבה מהיקפה האמיתי. הירושלמים הוותיקים כמותו רואים במפגינים בעיקר צעירים משועממים, ומכנים אותם בכינויי גנאי.
"אין קשר בין המצב פה לבחירות לפרלמנט הפלסטיני", אומר פהמי, ודוחה את הפרשנות שנשמעה בישראל ולפיה אבו־מאזן משתמש באירועים ואולי אף מתדלק אותם, כדי לחמוק מהבחירות לפרלמנט הפלסטיני שאמורות להתקיים ב־22 במאי ושבהן הוא צפוי להפסיד. פהמי מבטל גם את הניסיון לקשור בין המחאות בעיר העתיקה לרכישות בתים במזרח העיר בידי יהודים, ורואה בהן אירוע מקומי ונקודתי.
"ההתרחשויות פה דווקא מקשות על אבו־מאזן להתקדם בביטול הבחירות", סבור פהמי. "מה שקורה פה בירושלים הוא עוד ביטוי למיאוס של האנשים מהתנהלותו. הוא נתפס כאדם שיושב על הכיסא בלי עמדה מסודרת ובלי מעשים בפועל לקדם את האינטרסים. אני לא רוצה לדבר על אבו־מאזן באופן אישי, אבל הרשות הפלסטינית לא עושה מספיק בירושלים בנושאים כמו חינוך, רפואה וניקיון, ומצד שני היא מנסה להתנהל בדרך שמזכירה דיקטטורות בעולם. פנו אליי ממשרד הסטטיסטיקה הפלסטיני, בבקשה לפרט את שמות האורחים שלי במלון ומדינת מוצאם. הבהרתי להם שלא אסכים לדרישה הזאת, שמשמעותה חיים במדינת משטרה".
תבואו לבקר, לא להתפלל
ממרום 67 שנותיו וההיסטוריה המשפחתית ששורשיה מגיעים עד המאה ה־15, נשאשיבי קובע שירושלים שהוא הכיר השתנתה. "ההנהגה בעבר לא הייתה מושחתת כל כך, הם היו עובדים בשביל הציבור ופותרים בעיות. עכשיו יש מפלגות שמנסות לנצל את המהומות בשטח כדי לרכוב עליהן ולזרום עם הזרם, במקום להנהיג את האנשים".
אני שואל אותו אם הנערים בשטח מכירים בכלל את הפוליטיקה הפלסטינית או את אבו־מאזן. "כן, לפני יומיים הייתה הפגנה נגדו וקראו קריאות בעד חמאס", הוא משיב. "אני לא יודע אם יש עניין פוליטי נגד אבו־מאזן או בעד חמאס. התחושה היא שאבו־מאזן לא אהוד כי הוא נמצא יותר מדי זמן בתפקיד, ואנשים רוצים שינוי והנהגה צעירה ופתוחה יותר. מעבר לכך אנשים מרגישים לחוצים ולא אוהבים את הדרך שההנהגה נוקטת, אז הם צועקים נגדו".
מי ינצח בירושלים, אם בכל זאת יהיו בחירות?
"אני חושב שהרשימה של מרואן ברגותי ונאסר אל־קידווה, אחיינו של ערפאת, תצליח בירושלים. אנשים לא יצביעו לחמאס כמו ב־2006. אז הייתה הצבעת מחאה נגד אבו־מאזן, עכשיו יש חלופות אחרות".
לעומת האלימות שנצפתה בירושלים בשבועות האחרונים, במזרח העיר מתקיימים בשנים האחרונות גם תהליכים הפוכים. יותר ויותר צעירים – אולי גם כאלה שהשתתפו באירועים כעת – מביעים בקול את רצונם להיות חלק ממדינת ישראל ולזכות באפשרויות שאין לבני גילם ברשות הפלסטינית ובמדינות ערב הסמוכות. כישראלים יהיה להם קל יותר ללמוד רפואה או מחשבים בארץ או בחו"ל, ולהשתלב בבתי חולים בישראל או בהייטק המקומי המשגשג.
נשאשיבי: "לפני הקורונה הייתה תקופה של רווחה כלכלית לתושבי מזרח ירושלים. במצב כזה אנשים מעוניינים להיות ישראלים, ושואפים ליחסים נורמליים. אבל כשיש עימות, המחשבות האלה מתפזרות"
"לפני הקורונה הייתה תקופה של רווחה כלכלית לתושבי מזרח ירושלים", אומר פהמי. "במצב כזה אנשים מעוניינים להיות ישראלים, שואפים ליחסים נורמליים ולחיים משותפים, ורוצים שהמצב פה יהיה כמו בחיפה, עכו וערים מעורבות אחרות. אבל כשיש עימות, המחשבות האלה מתפזרות. ממש כמו שהגינוי לסרטוני הטיקטוק נעלם אחרי שהיהודים עשו סרטונים דומים. עד שלא יהיה פתרון קבע בירושלים, נחיה במעגל של שינוי חיובי ואז שוב הסלמה".
מה דעתך על הצעירים שרצים להשיג דרכון ישראלי?
"הם רוצים לטוס בחופשיות, לחיות איפה שהם רוצים ולעבוד בעבודות מכובדות. כל אחד שחי בירושלים צריכה להיות לו אזרחות ישראלית, וגם זכאות לשמור על זהותו הפלסטינית. לא תיתכן מציאות שישראל תכבוש עם בלי לתת לו זכויות. אנחנו ערים לפיתוח של הרחובות ושדרוג העיר העתיקה, זה דבר חיובי שעוזר ליחסים בין הירושלמים לישראל. אבל כדי שיהיו חיים תקינים בירושלים צריך להיות פיתוח מהיר של העיר העתיקה, והבנה מצד המשטרה שצריך לנהוג בסובלנות ולא באמצעות עונשים והגבלות".
האם הסובלנות הזאת כוללת גם קבלה של המוסלמים שהר הבית מקודש גם ליהודים, ושהם יכולים לקיים בו תפילות? כאן נשאשיבי מסתייג: "אל־אקצא זה משהו אחר. אני מוסלמי, לכן לא אלך לבית כנסת עם חברים שלי, אפרוס שטיח ואתפלל שם – מתוך כבוד לדת היהודית והבנה שזה מקום התפילה שלהם. אז למה היהודים עושים דברים שמעוררים התנגדות, מתיחות והשלכות שליליות? למה הם צריכים להתפלל במסגד אל־אקצא? שיבואו לבקר כמו כל תייר בעולם, תפאדלו, בשמחה. אבל לא להתפלל במקום של דת אחרת, זה לא טוב וגורם למתיחות. בישראל כל הזמן מעלים את נושא הדת לקדמת הבמה, וכשהופכים את הסכסוך לנושא דתי – לאנשים אין גבולות. בשם הדת אנשים מוכנים למות ולהרוג, אז למה להבעיר את השטח?"
אבל המקום מקודש גם ליהודים. למה אין הבנה לעניין הזה מצד המוסלמים?
"אין הבנה ולא תיתכן הבנה לעולם".
כוננות לפיצוץ
תשובתו הנחרצת של נשאשיבי בעניין עליית יהודים להר הבית ממחישה את ההישג של התנועה האסלאמית אל מול ההססנות בישראל. פעילותו הנמרצת של ראאד סלאח בנוגע למסגד אל־אקצא הצליחה לגרום למשפחות הירושלמיות הוותיקות להאמין בנרטיב החדש שאומר שלא היה בית מקדש בהר הבית, ושעם ישראל מעולם לא חי בירושלים. זו לא התפיסה האסלאמית המקורית, שבה מוזכרים "בית אל־מקדס" ו"היכל סולימן" – מקדש שלמה, "בִּרכּת בני ישראל" בצפון הר הבית ו"באב אל־אסבאט", כלומר שער השבטים, הסמוך לשער האריות, ועוד שמות המעידים על קשר של עם ישראל לירושלים.
בינתיים גם בישראל וגם ברשות הפלסטינית הוגברה הכוננות לקראת אפשרות של הסלמה בירושלים, ברמאללה ובעזה. קיומן של הבחירות ברשות הפלסטינית ב־22 במאי מוטל לעת עתה בספק, ונכון לשעת כתיבת הכתבה ההערכה הרווחת היא שאבו־מאזן יפנה לנציגי הפלגים ויכריז שבגלל סירובה של ישראל לאפשר בחירות במזרח ירושלים יידחו הבחירות.
ארגון חמאס כבר הודיע שלא יסכים לדחיית הבחירות, ויש חשש שיפעל להבעיר את השטח. בכיר חמאס מוסא אבו־מרזוק דחה ניסיון של אבו־מאזן להשתמש בעימותים בירושלים כסיבה לדחיית הבחירות. "הסיבה האמיתית לניסיון הדחייה היא הפיצול בתוך פת"ח", אמר בריאיון לאתר "קודס פרס". "שמענו את התירוץ של ירושלים ממנהיגי פת"ח ומנציגים של מפלגות אחרות כבר בתחילת הדיאלוג על הפיוס וההכרזה על בחירות. בכירי פת"ח העריכו בפנינו אז שלא נגיע ליום הבחירות".
אבו־מרזוק הזהיר מהשלכות של דחיית הבחירות. "מבחינת חמאס חייבות להתקיים בחירות בירושלים, העיר המקודשת. אסור לפעול בשום דרך שמתנהלת על פי רצון הישראלים. הבחירות הן עניין פלסטיני, וכניעה לעמדת ישראל פירושה הכרה בריבונותה על הארץ הקדושה הזאת. אנחנו חייבים להתאחד ולהתנגד לזה".
