אין שום דרך לעקוף את זה: מאז פרוץ המגפה, ילדים בכל הגילים מבלים הרבה יותר זמן מול מסכים, במיוחד כאשר בתי ספר רבים עברו מהכיתה למחשב. סקר של "איפסוס" וקואליציית המודעות העולמית לקוצר ראייה מצא כי 44 אחוזים מילדי ארה"ב משתמשים במכשירים אלקטרוניים במשך יותר מארבע שעות ביום, פי שניים ויותר משיעורם לפני המגפה. מטבע הדברים, יש חששות מההשפעות על הפעילות הגופנית, מבדידות ומפערים חברתיים. אולם מעטים מדי לוקחים בחשבון תופעת לוואי אפשרית נוספת של חיים דרך המסך: נזק לעיניים.
העיניים שלנו אינן מותאמות לקריאה ממסכים. כמה היבטים – כמו זוויות צפייה ובהירות המסך – מכריחים את עינינו לעבוד קשה יותר לעומת קריאה מדף מודפס. המאמץ הזה עלול לגרום לבעיות עיניים, שחלקן עלולות להימשך כל החיים. כמדען שהקדיש הרבה מהקריירה ללימוד מערכת הראייה והגנה על העין האנושית, אני מודאג.
בארה"ב ובמדינות אחרות, ניטור בריאות העין אינו מצוי בראש סדר העדיפויות לבריאות הציבור, במיוחד כשמגפה עומדת על הפרק. זה לא המקרה בסין, שאני מבלה בה הרבה מזמני. שם בוחנים מקרוב את בריאות העין, במיוחד אצל ילדים, ומגמות מטרידות מתגלות: מחקר שנערך בינואר על יותר מ־120 אלף ילדים מצא כי שיעור קוצר הראייה בקרב בני שש עד שמונה עלה במידה ניכרת בתקופת הסגרים. בקרב ילדים בני שש, שיעור קוצר הראייה בעקבות הסגר היה 21.5 אחוז; לפני מגפת הקורונה הוא עמד על 5.7 אחוזים.
הנתונים האלה לא מפתיעים. לא ברור אם זמן המסך עצמו הוא גורם סיכון לקוצר ראייה, אך ברור שצפייה בו מקרוב גורמת לכך – ובתי הספר המקוונים דרשו הרבה יותר מהבחינה הזו.
ישנה גם בעיה של זוויות צפייה. אנשים עשויים להביט בצגים דיגיטליים בזוויות יוצאות דופן, בשכיבה כשהם אוחזים בטלפון החכם או בישיבה כאשר המחשב הנייד מונח על הברכיים. המסך מציע לעיתים קרובות ניגודיות פחותה בין האותיות לרקע לעומת העמוד המודפס, ובהירות המסך וההשתקפות ממנו עלולות לאלץ את העיניים לעבוד קשה יותר. קריאה ממסך עלולה להחמיר את הבעיות הקיימות בעין, מכיוון שמשקפיים ועדשות מגע לקריאה מודפסת עלולים לא לעבוד טוב.
אני חושד ששיעור קוצר הראייה עולה גם במדינות אחרות, שאינן עוקבות אחר בריאות העין כמו בסין. העניין נוגע לילדים בגילי בית הספר היסודי, שעיניהם רגישות במיוחד להתפתחות קוצר ראייה. קוצר ראייה הוא יותר מאשר אי־נוחות: הוא עלול להיות יקר לתיקון (בדיקות עיניים ומשקפיים רגילים או עדשות מגע), ואנשים עם קוצר ראייה קשה נמצאים בסיכון גבוה יותר לקרעים ברשתית, לקטרקט ולניוון מקולרי, שבמצבי קיצון עלולים אף לגרום לאובדן ראייה.
אם לא מטפלים בו, קוצר ראייה עלול לתרום לבעיית עיניים אחרת הקשורה ישירות לזמן המסך: תסמונת ראיית המחשב, המכונה גם "מתיחת עיניים דיגיטלית". התסמינים שלה הם ראייה מטושטשת, יובש בעיניים וכאבי צוואר וכתפיים. ככל שאתה מקדיש זמן רב יותר לקריאה ממסך, כך אתה נמצא בסיכון גבוה יותר. שלא במפתיע, העלייה בזמן המסך בימי הקורונה מלווה בדיווחים על עלייה בשיעורן של מתיחות עיניים דיגיטליות ברחבי העולם. סקר של חוקרים בהודו מצא כי חצי מהילדים שלמדו בשיעורים מקוונים סובלים ממתיחת עיניים דיגיטלית.
החדשות הטובות: יש דרכים קלות להגן על עיניכם ולרפא אותן. כלל 20־20־20 – להביט למרחק של לפחות עשרים מטרים למשך עשרים שניות אחרי כל עשרים דקות של זמן מסך – הוא המפתח, ויש לכלול אותו בתוכנית הלימודים בחינוך המקוון.
אבל הנה העצה הטובה ביותר: צאו החוצה.
מניתוח של 27 מחקרים עולה כי השילוב בין זמן מסך ארוך ופחות זמן בחוץ הוא גורם הסיכון הגדול ביותר לילדים צעירים. מחקר אחד של תלמידי כיתות א' בסין מצא כי מי שזכו לארבעים דקות של שהייה בחצר בית הספר היו בסיכון נמוך ב־9 אחוזים לפתח קוצר ראייה בשלוש השנים הבאות. מדוע? כי הסביבה החיצונית מספקת אור בהיר במלוא הספקטרום, דפוסים מרחביים עשירים על פני מגוון רחב של קני מידה ורשמים חדים של עצמים רחוקים. כל אלה עשויים להגן על העיניים מפני קוצר ראייה.
אז אם אתם מודאגים מההשפעה של מגבלות הקורונה על עיני ילדיכם, אני אומר: הפסיקו לקרוא את זה, ושלחו אותם החוצה.
פרופ' ז'ונג־לין לו הוא מרצה למדעי העצבים ופסיכולוגיה באוניברסיטת ניו־יורק
תרגום: אלחנן שפייזר
