אוניית המטען הענקית שנתקעה לפני כחודש בתעלת סואץ הפכה במהרה ל"מם" – תבנית אינטרנט משתכפלת: באמצעות כיתובים משתנים, הגולשים הציגו את תמונתה לצד המחפרון הזעיר המנסה לחלצה בתור סמל למאמצים דלים שאינם יכולים להשיג הישגים בלתי אפשריים. גם הסופר הרלן קובן השתמש בתבנית הזו, והעלה לחשבון הטוויטר שלו את התמונה כשלצידה הכיתוב: "סופר מול דף ריק".
קצת מוזר שדווקא הרלן קובן מתאר מחסום כתיבה. כבר 32 שנה הוא מנפיק ספר בכל שנה, בקצב רצחני. והוא סובל ממחסומי כתיבה? "בהחלט, כל יום הוא מאבק", אומר לי קובן בריאיון וירטואלי מניו־ג'רזי. "וזה לא נעשה קל יותר. בכל יום אני בטוח שלא אצליח לכתוב שוב, ומה שכתבתי לא מספיק טוב; שאני בצרה, שנכנסתי לפינה שאיני יכול לצאת ממנה. כל הדברים האלה לא מפסיקים, ובכלל לא משנה כמה ספרים כתבתי וכמה עותקים נמכרו.
"אני לא חושב שזה ייפסק מתישהו. וזה טוב. רק כותבים גרועים חושבים שהם טובים. רובנו חסרי ביטחון, מנסים לעשות את המיטב ונאבקים במאבק שאינו נגמר. אם פתאום הכתיבה תהיה חלקה יותר, אתחיל לדאוג. זה חלק מהתהליך. אני משער שכותבים צעירים שנאבקים בכתיבה מסתכלים עליי ואומרים 'טוב, הוא הרלן קובן, בטח קל לו לכתוב'. אז לא. זה לא קל אף פעם. בכל פעם אני בטוח שלא אצליח לסיים את הספר שאני כותב, בטוח שהוא לא יהיה טוב, ובכל ספר אני עובר את כל השלבים האלה. גם סטיבן קינג עובר אותם. הוא שולח לי כתבי יד ושואל בחשש אם זה בסדר. אתה צוחק עליי? ברור שזה מצוין, אתה סטיבן קינג. אבל ככה זה".
אנחנו מקיימים שיחת זום לרגל שני אירועים. האחד הוא התרגום לעברית של ספרו "הילד מהיער", שיראה אור בחודש הבא בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן, והאחר הוא השתתפותו בפסטיבל הסופרים של משכנות שאננים בירושלים: ביום שלישי הבא יתקיים שם מפגש מקוון, פתוח לקהל, בינו ובין הסופר דרור משעני. השניים ישוחחו על הסודות שמאחורי כתיבת סיפורי המתח, וינסו לברר אם יש כזה דבר ספרות מתח יהודית.
"הילד מהיער" מכיל את כל הרכיבים שהפכו את קובן לאחד מהסופרים המצליחים והמוכרים בעולם, שמכר עשרות מיליוני עותקים, וספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות והופצו ביותר ממאה מדינות. דמויות נעלמות, ומתנהל אחריהן חיפוש שמסתיים בטוויסט – וזו רק ההקדמה לעוד כמה טוויסטים מורטי עצבים, ואז עוד טוויסט אחד אחרון לקינוח. שני צירי עלילה עיקריים מקדמים את "הילד מהיער": האחד עוסק בחבורת נערים ונערות בניו־ג'רזי, והאחר בסקנדל פוליטי־לאומי. שני צירי הסיפור כמובן משתרגים ומתפתלים ביניהם עד לסוף המפתיע.
העלילה נפתחת בסיפור מציאתו של ילד כבן שש עד שמונה ביער ליד ניו־ג'רזי. הילד, שמכונה ויילד, גדל והופך לאיש שמהווה חלק עיקרי מהעלילה, אבל תעלומתו האישית אינה נפתרת. קובן מספר כי בימים אלה הוא עובד על ספרו החדש, שיספר מאיפה הגיע הילד אל היער. גם בגיל 59, קובן שקוע היטב בעולם של הדמות הצעירה שהוא כותב עליה. "כשאתה כותב על דמויות אתה תמיד צריך להגיע למצב שיש לך אמפתיה כלפיהן. לחדור אל מתחת לעור שלהן. ולא משנה אם הדמות שחורה, לבנה, יהודית, נוצרית – זה חלק מהעבודה, יצירת אמפתיה. יש לי גם ארבעה ילדים, וזה עוזר כי הם נותנים לי קשר לגיל הזה. ובכלל, אני תמיד משתדל להישאר בעניינים".
הדמויות הראשיות בספר, ויילד ועו"ד הסטר קרימשטיין, מצויות במתח מתמיד בין מה שהן צריכות לעשות לפי מצפונן והמוסר האוניברסלי, ובין מה שאפשרי מבחינה חברתית או חוקית. התמודדות בלתי פוסקת בין המוח ללב.
"נכון. אני לא רוצה לתת לדמויות שלי בחירות קלות, אחרת זה לא יהיה מעניין. כל כתיבה היא למעשה הסתכלות על אדם וכיצד הוא מתגבר על המכשולים שיש בדרכו. כל סיפור הוא כזה. הפעם חשבתי שיהיה מעניין לשלב בין הסטר, אישה מבוגרת בשנות השבעים לחייה, למישהו ששונה ממנה ב־180 מעלות כמו ויילד. הסטר הייתה דמות שולית בכמה ספרים קודמים שלי, מעין הפוגה קומית כזו, קריקטורה של עורכת דין מפחידה. מעולם לא באמת סיפרתי את הסיפור שלה"
המועמד הפופוליסטי לנשיאות שאתה מתאר בספר הוא לא דונלד טראמפ, ואתה גם טורח להדגיש זאת, אבל הסגנון שלו זועק מכל מאפיין של הדמות. האם אתה חושש מהמגמות בפוליטיקה האמריקנית בתקופת נשיאותו של טראמפ?
"התפקיד שלי הוא לבדר אותך, לאפשר לך ללכת לאיבוד ולשכוח לכמה שעות את העולם האמיתי. תפקידי אינו לעשות תעמולה פוליטית. עם זאת, הספרים שלי מתרחשים כאן ועכשיו, וזו בעיה שאינה רק אמריקנית אלא גלובלית – המניפולציות התקשורתיות שעושים עלינו השכם והערב, הקיצוניות, העובדה שהאמת כבר לא אומרת כלום לאף אחד. אלה דברים שסובבים אותנו. זה כנראה הספר הכי פוליטי שכתבתי אי פעם, אבל זו לא פוליטיקה של ימין ושמאל אלא יותר הבעיות שמציבות הרשתות החברתיות בפני החברה; איך אנחנו משיגים את המידע על סוגיות חשובות".
יש קטע מהמם בספר, כמה עמודים רצופים שבהם המועמד לנשיאות מצליח להפעיל בכמה דקות צבאות של "בוטים" שיהנדסו את תודעת הקהל, רגע אחרי שמתפרסם סרטון שמראה אותו מבצע עבירה, והוא לא היה יכול להיחלץ מזה בשום דרך אחרת.
"אבל כמה מבדר הקטע הזה? כתבתי אותו כי הוא כיפי לקריאה, וגם כמובן מצביע על משהו מסוכן. המכונה הזו עובדת טוב מאוד, בכל יום. נאהב את זה או לא, כולנו לקוחות של התעמולה הזו. נכון שתמיד היו תועמלנים, אבל אף פעם לא הייתה תעמולה בכמות כזו ובמהירות כזו, עד שלאמת יש כל כך מעט משמעות".
אפשר לעשות משהו כנגד זה?
"אני בטוח שכן, אבל לא יודע בדיוק מה. אני לא חכם מספיק כדי לתת תשובות, אולי רק חכם מספיק להעלות את השאלות. אין לי פתרונות, ואתה יודע מה, אולי אין כאלה בכלל. העובדה שאנחנו נצמדים לדיווחים שמאששים את הנרטיב שלנו אינה חדשה. זה חלק מטבע האדם, שמחפש אישור תמידי לדעותיו. עכשיו זה נעשה באופן טכנולוגי ומשכפל את עצמו מהר, מגיע לכל מקום וגדל מול פנינו. אכן בעיה. בשנים האחרונות נראה שאנשים מתקשים יותר ויותר לשנות את דעתם, לעומת העבר, וזו אחת הסיבות".
אמרת שזה הספר הכי פוליטי שלך. אולי תחלוק איתנו את תחושותיך לגבי ההפסד של טראמפ והניצחון של ביידן?
"אני לא רוצה שאנשים שיקראו את הספרים יגידו 'הוא ימני' או 'הוא שמאלני'. אני רוצה שכולם יקראו, ושהספרים ידברו בשביל עצמם".
קול קורא
הרלן קובן נולד, גדל וחי עד היום בניו־ג'רזי – ושם גם מתרחשות עלילות ספריו, ברובן המוחלט. סבו חיים נולד בירושלים, וחלק ממשפחתו היגרה לארה"ב לפני מאה שנה; מי שלא היגרו נותרו בארץ הקודש, ולפיכך יש לקובן קרובי משפחה שגרים עד היום בישראל, בעיקר בראשון־לציון. הוא התחיל לכתוב בתקופת לימודיו בקולג', אך פרץ לתודעת הקהל הרחב רק בספרו העשירי, "אל תגלה". הוא נשוי לרופאת הילדים אן ארמסטרונג, וכאמור יש להם ארבעה ילדים.
"אני לא מאלה שכותבים 2,000 או 3,000 מילה ביום", הוא מספר על עבודתו. "אני לא סופר מילים. יש התקדמות טבעית בכתיבה, ובשלב מסוים יש התפוצצות ואני כותב הרבה בבת אחת, בעיקר את הפרקים האחרונים. האמת היא שפריצה כזו צריכה לקרות ממש עכשיו לגבי הספר הנוכחי שאני כותב, כדי לעמוד בתשעת חודשי הכתיבה – זה הממוצע שלוקח לי לכתוב ספר. אז אני כותב כמה עמודים ביום, ואם ספר מונה כ־450 עמודים באנגלית אז יש שלב שבו ברור שצריך להגביר את הקצב. ועדיין, לכל ספר חוויית כתיבה קצת שונה".
אין בוס שעומד מעליך. אתה יכול להרשות לעצמך מכל הבחינות לדלג שנה ולא להוציא בה ספר. ובכל זאת אתה מתאר חוויית עבודה כמעט ספרטנית. מאיפה המוטיבציה שלך?
"אני לא באמת עושה שום דבר אחר בחיי", קובן צוחק. "אני לא מטייל בהרים, לא עושה סקי. כשאני נוסע אלה בעיקר מסעות שקשורים לשיווק. זה מה שאני עושה ונהנה לעשות, לכתוב. אני משחק קצת גולף, אני גם אבא, אבל ילדיי כבר גדולים ואם אקום בבוקר ולא אכתוב, מה בדיוק אעשה כל היום? כמה פעמים אפשר להוציא את הכלב לטיול? אני בהחלט מתייחס לכתיבה כעבודה לכל דבר. זו עבודה שאני אוהב ורוצה להמשיך לעשות אותה, אז אני ממשיך לעבוד".
כעיתונאי שכותב למחייתו, כתבה בשבוע, אני מודה שבלי עורך ובוסים מעליי זה כנראה לא היה קורה.
"אני חושב שזה אימון מצוין לקראת כתיבת ספר. כשאתה סופר ואין לך עורך בטלפון, אתה חייב לעבור לבד את שלבי התהייה והספק. עיתונאי עובר את השלבים האלה מהר מאוד. אתה חייב לכבות את הקול הסקפטי בראש שלך, אחרת לא תצליח לכתוב כלום. אני חושב שבדיוק בגלל זה להרבה סופרים יש רקע עיתונאי. כיבוי הקול הזה בראש יכול לעזור מאוד".
מצד שני, כעיתונאי אני מקבל פידבק מהיר על דברים שאני כותב. לפעמים בתוך שעות. סופר נמצא לבד במשך חודשים לפני שהוא מקבל פידבק מקורא.
"אין כל כך ברירה, ככה זה עובד. אני כנראה המבקר הכי קשוח של עצמי. אף עורך לא היה אכזר כלפיי כמו שאני מתאכזר לספרים שלי. אתה חייב לדעת מה עובד ומה לא. אתה חייב להיות ברוטלי, לחתוך באכזריות. סופר אחד אמר: אני חותך כל מה שהקורא שלי ידלג עליו, התחברתי מאוד לאמירה הזו. אני כותב כל הזמן כאילו סכין מוצמד לגרון שלי, ומודע לכך שאם לא אעניין את הקורא אני בצרות. רוב הכתיבה היא שכתוב של סצנות שכתבתי ופתאום נראות לי לא מספיק טובות".
איך אתה שופט בדיעבד ספר שכתבת – לפי מספר העותקים שנמכרו, לפי ביקורות?
"לא ולא. אני מסתכל על המכירות אבל לא יותר מדי – הספרים שלי מתפרסמים בשפות שונות בזמנים שונים, כך שגם אם ארצה אין לי דרך לעקוב אחרי הנתונים האלה. אני מנסה להתמקד בכתיבת הספר הכי טוב שאני יכול. אני סומך על העורכים שלי ועל צוות ההוצאה, אם הם אומרים לי שיש איזה עניין אני בהחלט מקשיב להם. אני לא קורא ביקורות, חוץ מכמה מרכזיות, אבל אני לא בודק באמזון מה הקוראים חושבים. אני מודע לסגנון התגובות – חלק כותבים שזה הספר הכי טוב שלי שהם קראו עד היום, וחלק כותבים שזה עוד מאותו הדבר. הדברים הללו ידועים וחוזרים על עצמם כבר שנים. אני לא רוצה להישמע כמי שאינו קשוב לקהל ולא אכפת לו מה הקוראים חושבים, אבל ברוב הפעמים יש לי מושג די טוב אם הספר שכתבתי מוצלח או לא. אבל אין לי מה לעשות עם המידע הזה אחרי שהספר כבר יצא לאור".
גופה בעמוד הראשון היא שיטה של סופרים רבים. אצלך לא תהיה אף פעם גופה בעמוד הראשון, אלא מישהו חי שנעלם.
"זה מה שקורה ברוב המקרים, אם כי בדרך כלל כשמדברים איתי על משהו כזה אני עושה אותו בספר הבא. בכל מקרה, אני לא כותב ספרי תעלומות רצח בלשיות כמו אגתה כריסטי, אלא בעיקר אוהב לספר את סיפורם של אנשים שנעלמים בעמוד הראשון. אני אוהב את זה, כי אם מישהו מת הוא מת. תמצא את הרוצח, תעמיד אותו לדין, תפתור את התעלומה – אבל הוא יישאר מת. לעומת זאת, אם מישהו נעלם יש כל הזמן תקווה שהוא חי. אני חושב שזה מתגמל יותר מבחינת הקורא. יש אפשרות שהוא מת, אבל יש גם אפשרות אחרת. יכולות להיות סיבות טובות להיעלמות ויכולות להיות סיבות גרועות, מה שאי אפשר לומר במקרה של מוות. דווקא במקרה של הספר החדש שלי שיצא עכשיו בארה"ב, 'ניצחון', אין מישהו שנעלם. אבל זה בהחלט משהו שקורה ברוב ספריי".
חשבת לכתוב פעם בסוגה אחרת, מדע בדיוני?
"לא, אני לא חובב מדע בדיוני ולא יודע הרבה על הז'אנר. תמיד כתבתי מה שרציתי לכתוב, וזה לא תמיד אותו הדבר. מקטלגים אותי כסופר מתח ופשע, אבל 'אל תגלה' הוא סיפור אהבה, 'שש שנים' גם הוא סיפור אהבה ולא פשע, וב'הילד מהיער' יש יסודות של פשע אבל זה גם רומן פוליטי. אני כותב במסורת כתיבה ארוכה על משפחה, חברות, גאולה, אהבה, אובדן. יסודות המתח והפשע מאפשרים מסגרת סיפור מעניינת להעברת מסרים, וכמובן לבדר את הקורא".
סוגת הספרות שאתה מתמחה בה זוכה בהרבה פרסום ומכירות, אבל לעולם לא בפרס נובל לספרות. מציקה לך העובדה שיש סוגות גבוהות ונמוכות בספרות?
"אגיד לך משהו שנכון לגבי כל סופר בעולם: הוא רוצה יותר מכירות, ויותר שבחים על מה שהוא כותב. זה טבע האדם, שתמיד רוצה עוד. יש לי משניהם, כך שנושא הנובל לא מטריד אותי בכלל".
השם "הרלן קובן" פירושו הצלחה, אבל זה לא קרה לך בן לילה.
"רב המכר הראשון שלי היה ספרי העשירי, 'אל תגלה'. לא היה אז אינטרנט כמו שיש היום, לא אמזון ולא דירוגים וביקורות ברשת. לא היה לי מושג עד כמה המכירות שלי קטנות יחסית לאחרים. כשספר פורסם פשוט שמחתי שהוא פורסם, אף שלא הרווחתי ממנו כסף. אני חושב שהדרך שעברתי הייתה טובה, לפחות בשבילי. היה לי חלום אחד פשוט: שספר אחד שלי יראה אור. הגשמתי את החלום הזה. ואז חלמתי שאולי אפרסם שני ספרים. ואז שאולי אצליח להתפרנס מכתיבה, ממש קצת, רק ברמה שזה לא יהיה מביך. ואז שאולי אהיה ממש לרגע אחד בטבלת רבי המכר. ואז שאולי ספר שלי יראה אור במדינה אחת מחוץ לארה"ב.
"היום אני במצב שהוא הרבה מעבר לכל דמיון שהרשיתי לעצמי לדמיין. קשה מאוד לפרוץ כסופר. צריך הרבה מזל, הרבה יכולות, הרבה דברים צריכים לקרות ביחד כדי שזה יקרה. תשעת הספרים הראשונים לא הצליחו כשיצאו לראשונה, אבל אחרי ש'אל תגלה' הפך לרב מכר גם הם הגבירו מכירות והפכו בעצמם לרבי מכר. בכל מדינה היה רגע פריצה אחר שאפשר מכירה טובה של כל הספרים הקודמים".
העולם, קצת אחר כך
הרלן קובן הוא כבר מזמן לא רק סופר, אלא גם חלק מתעשיית טלוויזיה ענפה שמתבססת על ספריו או על תסריטים שהוא כותב ישירות למסך הקטן. למשל, הסדרה הבריטית "החמישייה" עלתה לשידור ב־2016 בערוץ סקיי 1; בשנים האחרונות הוא עובד עם נטפליקס, שכבר עיבדה כמה מספריו לטלוויזיה.
הוא ידוע בכך שאינו קנאי לעלילה המקורית שכתב, ומתיר לעשות בה שינויים ככל הנדרש בעיני היוצרים. "ספר הוא ספר, סדרה היא סדרה וסרט הוא סרט", אומר קובן. "אלה דברים שונים ולכן הם צריכים שינויים. ספר הוא לא ויזואלי, ולכן אני צריך לעשות התאמות. שנית, אני לא מסתכל על הספרים כעל ילדים שלי אלא יותר כמו על להיט מוזיקלי שכתבתי. אם השיר הצליח מאוד באנגלית, ועכשיו יש להקה ספרדית שרוצה לחדש אותו, מה הטעם שהיא תשיר באנגלית? בעיניי, תוצרי טלוויזיה המבוססים על ספרים הם גרועים כשהיוצר קנאי ליצירה שלו.
"אני אוהב את ההיברידיות. במדינה שונה צריך לדבר בשפה שונה, וזה שילוב שצריך לעשות עם הבמאי והתסריטאי. זה לא רק אני, כמו בכתיבה; יש פה קבוצה. לכתוב זה כמו לשחק גולף, כלומר לבד, אבל טלוויזיה היא ספורט קבוצתי. לא משנה מי קולע, העיקר שאנחנו מנצחים וחוגגים הצלחות יחד. אני גם לא רוצה לשלוט בבימוי ובהפקה כי אלה דברים שאני לא מבין בהם. טוב לי שאני סומך על אחרים בעניינים שהם מבינים בהם".
מעבר לשורשים המשפחתיים שלו ולקרוביו החיים בארץ, לקובן יש גם קשרים חמים למדינת ישראל. שניים מספריו בשנים האחרונות יצאו במקביל בארה"ב ובישראל, ועכשיו אולי יש ציפייה לסדרת טלוויזיה דוברת עברית שהוא יהיה מעורב בה. "אני מכיר את עומרי גבעון (הכותב, היוצר והבמאי של הסדרה "בשבילה גיבורים עפים", א"ש), שהוא תסריטאי מוכשר ברמות גבוהות ביותר", מספר קובן. "דיברנו בעבר על יצירת משהו ביחד, ואני מקווה שנצליח מתישהו. זה לא קל אף פעם, אבל אחד הדברים היפים בעבודה עם נטפליקס הוא גילוי אוצרות טלוויזיה במקומות שונים בעולם בשפות שונות. לסדרות שלא דוברות אנגלית קשה לפרוץ בארה"ב. למרות שגם זה הולך ומשתנה לשמחתי. בישראל יש המון כישרון. שפטתי בפסטיבל קאן ב־2018 כשהקרינו שם את 'בשבילה גיבורים עפים' שזכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר, והבנתי אז עוד יותר עד כמה כישרונית התעשייה הזו בישראל. הייתי שמח לעבוד עם כמה מהכישרונות האלה".
איך עברה עליך שנת הקורונה?
"הבידוד החברתי שנכפה עלינו לא פגע בי כמו באנשים אחרים, כי זו המהות של העבודה שלי. אני יכול לכתוב כרגיל. אני גם לא אדם חברתי מאוד, כך שלא נפגעתי מדי. אבל זו בהחלט מכה קשה להרבה מאוד אנשים. חשבתי על אנשים צעירים שהם גם הורים לילדים קטנים, אין לי מושג איך הם שרדו את התקופה הזו. איבדתי גם כמה חברים שנפטרו מקורונה. זה משבר חברתי וכלכלי גדול שאין לי מושג איך הוא ייגמר.
"אני חושב שזה יגרום לנו להישאר קצת יותר בבית, אבל אני גם מודה שאני לא כל כך טוב בחיזוי העתיד. כולנו לא כל כך טובים. לא צפינו את המגפה הזו, כמו שלא ידענו שיגיע האביב הערבי. אנחנו לא טובים כל כך בתחזיות. אני גם לא יודע איך ייראה העולם שאחרי הקורונה. זו אחת הסיבות לכך שלא כתבתי על מגפות בספרים שלי – אני לא יודע איך זה נראה ואין לי דרך לדמיין את מה שקורה ולהעביר לקוראים. איך אומרים ביידיש – האדם מתכנן ואלוהים צוחק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
