"האסון במירון". כך זעקה הכותרת הראשית בעיתון "האור" שהוציא לאור אליעזר בן יהודה בירושלים ביום כ' באייר תרע"א (1911) – לפני 110 שנים. בידיעה עצמה, שבה מדווח על מותם של שבעה אנשים בנפילת מעקה בסמוך לאתר ההדלקה, נכתב כך: "כמדומני כי זו היא הפעם הראשונה בדברי הימים של מירון, של מקום הזיירה הזאת היהודית, שקרה בה אסון, בפרט כל כך גדול. היתה בזה איזו פשיעה מצד הגבאים המפקחים על המקום הזה, שלא השגיחו היטב כראוי לפני החגיגה אם הכל כתיקונו, אם המעקה די חזקה לשאת עליה אנשים במספר רב. מי יוכל עתה לדעת".
ונחתמת הידיעה במילים שכמו נלקחו מן הנכתב בימים אלה אצלנו: "ברגעי האבל על האסון הזה אין ברצוננו לבקש מי החייב בו, אבל נקווה כי האסון האיום יעיר את הגבאים המפקחים על מירון להשגיח מעתה השגחה יותר על תיקון הבניינים ועל הסדרים בעת החגיגה, כדי למנוע הישנות אסונות כמו הפעם בעתיד לבוא".
בן יהודה מכנה את מירון "מקום הזיירה היהודית". המילה הערבית "זִיַּארַה" פירושה "ביקור, עלייה לרגל", והיא הייתה רגילה גם בין יהודים יוצאי ארצות ערב במשמעות מסע לירושלים או לקברות צדיקים. בן יהודה נותן לה כאן תבנית קרובה בעברית. במקום אחר הוא מכנה את עולי הרגל שבאו לירושלים בשם "זַיָּרים" – צורת רבים עברית למילה הערבית "זיאר", שפירושה צליין או עולה רגל.
דרך זו של בן יהודה אינה מקרית, והיא אופיינת לשיטתו שלפיה אחד המקורות החשובים ביותר לחידוש מילים עבריות הוא השפה הערבית, קרובת המשפחה הוותיקה של שפתנו. במאמר הנושא את השם "מקורות למלא החסר בלשוננו" הוא כותב כך: "באוצר המלים אין כמעט הבדל בין כל האחיות השמיות, וכל המלים שישנן במילוני הערבית אינן ערביות בלבד אלא הן שמיות, וממילא גם עבריות. רק מי שהוא מתבונן כל הימים כמוני ומשווה את המלים של שתי לשונות הללו, רק הוא יכול לחוש בכל הכוח עד כמה בבחינת אוצר המלים אין כמעט הבדל ביניהן. אפשר להחליט כי כמעט כל שורש עברי ישנו גם בערבית, אם לא ממש בצירופו העברי על כל פנים באיזה צירוף אחר. ולכן רשאים אנו להחליט גם ההיפך, כי גם רוב השורשים שישנם באוצר-המלים הערבי היו גם באוצר-המלים העברי, וכל אלה השורשים אינם זרים, אינם ערבים. אלא שלנו הם, שאבדו לנו וחזרנו ומצאנום. קצתם שינו צורתם החיצונה, או לבושם העליון, אבל אם רק נשנה מעט צורתם ונלבישם לבוש עברי הכול יכירום כי הם זרע בירך ה'!"
לאור תפיסתו זאת חידש בן יהודה מילים כמו רציני, פַרְוָה, אדיב ועוד – כולן מילים שמקורן בשורשים ערביים, שהפכו לבנות בית בעברית המתחדשת.
את המילה זיירה עצמה ניסה בן יהודה להחליף במילה עברית קרובת צליל: סְיָרָה. הנה כך כתב בעיתונו כבר בחודש אדר בשנת תרמ"ח (1888): "הימים ימי אורחים. ימי סְיָרָה. אנשים ונשים למאות מכל אומה ולשון יבואו בכל יום לעירנו לפקוד אותה, לשאול לשלומה… לסייר את מקומות הקדושים, את חרבות דור לדור. האורחים הסיירים האלה מביאים רב טוב לעירנו". בהערת שוליים הוא מביא את מקור המילה "סיירה" בלשון הארמית שבתלמוד הבבלי ("סייר נכסיה", במשמעות הלך לראות את נכסיו – כך במסכת חולין דף קה, ועוד), אך ניכרת כאן כמובן ההשפעה של הזיארה הערבית.
את המילה סיירה לא הצליח בן יהודה להשריש בלשון, אך את הפועל הרגיל סִיֵּר ואת שמות העצם סִיוּר וסַיָּר נראה שאפשר לזקוף לזכותו. כך כתב למשל בעיתונו בשנת 1900: "מחבר הנגינות הגרמני אלפרד לנץ מברלין זומם לכונן בירושלים בית חיזיון. הבית יהיה פתוח בעונת הסיירים, וייראו בו בפרט מחזות מארץ הקדם ומהתנ"ך". עברית יפה בהחלט, אך זוקקת מעין תרגום לימינו אנו. "מחבר הנגינות" קרוי כיום מלחין; "זומם" פירושו מתכנן, ולאו דווקא חורש מזימות; "בית חיזיון" הוא תיאטרון, והסיירים קרויים כיום תיירים. משמעות המילה סיירים השתנתה מעט אפוא, אך בזכות שימושים אלו של בן יהודה המשיך הפועל לסייר להלך בעברית, וכמוהו גם הסיורים והסיירים, ולימים הצטרפה גם הסיירת.
נחתום את סיורנו בדברים שהובאו בתחילה, בייחול שאסונות כדוגמת אלו שהתחוללו בהר מירון לפני שנים ושוב לפני ימים מספר לא יישנו, ונדע אך נחמה ותקווה בארצנו הטובה.
